למה העתיד היחיד ששווה לבנות כולל את כולם

מספיק אדם אחד כדי שתהיה תקווה, והאדם הזה יכול להיות את או אתה. כך אומר הוד קדושתו האפיפיור פרנסיס בהרצאת TED חזקה זו, אותה העביר ישירות מהותיקן. במסר מלא תקווה לאנשים מכל האמונות, לבעלי כוח וללא כוח, המנהיג הרוחני מספק תובנות על העולם כיום. הוא קורא לשיוויון, אחווה ורוך. "בואו נעזור זה לזו, כולנו יחד, לזכור שהאחר אינו מספר," הוא אומר. "כולנו זקוקים זו לזה."

[הוד קדושתו האפיפיור פרנסיס צולם בוותיקן

הוצג לראשונה ב-TED2017]

ערב טוב, או בוקר טוב,
אני לא בטוח מה השעה שם.

ללא קשר לשעה, אני נרגש להשתתף בכנס שלכם.

אני מאוד אוהב את הכותרת - "אתם בעתיד" -

כי בעודכם מביטים לעתיד,
היא מזמינה אותנו לפתוח בדיאלוג היום,

להביט לעתיד דרך "אתם."

"אתם העתידים:"

העתיד עשוי מכם, הוא עשוי ממפגשים,

מכיוון שהחיים זורמים
דרך יחסינו עם אחרים.

שנות חיים לא מעטות

חיזקו את אמונתי

שהקיום של כל אחד ואחת מאיתנו,
קשור באופן עמוק לזה של אחרים:

החיים אינם זמן שרק עובר,
מהות החיים היא אינטראקציות.

כשאני נפגש עם, או מקשיב לאלה החולים,

למהגרים העומדים בפני קשיים נוראיים,

בחיפוש אחר עתיד טוב יותר,

לאסירים הנושאים כאבי תופת בליבם,

ולאלה, רבים מהם צעירים,
שלא יכולים למצוא עבודה,

אני מוצא את עצמי תוהה לעיתים קרובות:

"למה הם, ולא אני?"

אני, עצמי, נולדתי במשפחה של מהגרים;

אבי, סביי, כמו איטלקים רבים אחרים,

היגרו לארגנטינה,

ופגשו את גורלם של אלה שנותרו בלי כלום.

הייתי יכול בקלות להיות
בין האנשים ה"נדחים" כיום.

ולכן תמיד שאלתי את עצמי, עמוק בליבי:

"למה הם, ולא אני?"

ראשית, הייתי מאוד שמח אם המפגש הזה
יסייע להזכיר לנו

שכולנו זקוקים זה לזה,

האדם אינו אי --

"אני" אוטונומי ועצמאי, מופרד מהאחר --

ונצליח לבנות את העתיד
רק אם נעמוד יחד, כולל כולם.

אנחנו לא חושבים על כך הרבה,
אבל כל הדברים קשורים,

ואנחנו צריכים להחזיר
את הקשרים שלנו למצב בריא.

אפילו השיפוט המחמיר שאני מחזיק בליבי

נגד אחי או אחותי,

הפצע הפתוח שמעולם לא הגליד,
הפגיעה שמעולם לא נסלחה,

הטינה שתפגע רק בי,

הם כולם מקרים של מאבק שאני נושא בתוכי,

להבה עמוק בתוך ליבי שצריכה להיכבות,

לפני שתעלה בלהבות, ותשאיר רק אפר מאחוריה.

נראה שרבים מאיתנו, כיום,

מאמינים שעתיד שמח אינו ניתן להשגה.

בעוד שחייבים להתייחס ברצינות לדאגות כאלו,

הן אינן בלתי מנוצחות.

אפשר להתגבר עליהן כשאנחנו
לא נועלים את דלתנו לעולם החיצון.

אושר יכול רק להתגלות

כמתנה של הרמוניה בין השלם
לבין כל חלק וחלק.

אפילו המדע -- ואתם יודעים זאת טוב ממני --

מצביע על הבנה של המציאות

כמקום בו כל יסוד מתחבר ומתקשר עם כל השאר.

וזה מביא אותי למסר השני שלי.

כמה נפלא זה יהיה

אם הצמיחה בחדשנות מדעית וטכנולוגית

תלווה בשוויון והכללה חברתית רחבים יותר.

כמה נפלא זה יהיה,
אם בעודנו מגלים פלנטות רחוקות,

נגלה מחדש את הצרכים
של אחינו ואחייותינו המקיפים אותנו.

כמה נפלא זה יהיה אם אחווה --

המילה היפהפיה הזו, אך לעיתים לא נוחה --

לא תוגבל רק לעבודה סוציאלית,

אלא, במקום זאת, תהפוך להיות הגישה הבסיסית

בהחלטות פוליטיות, כלכליות ומדעיות,

כמו גם ביחסים בין אנשים, עמים ומדינות.

רק על ידי חינוך אנשים לסולידריות אמיתית

נצליח להתגבר

על "תרבות הבזבוז,"

שלא מתייחסת רק לאוכל ולסחורות

אלא, בראש ובראשונה, לאנשים

המושלכים הצידה
על ידי המערכות הטכנו-כלכליות שלנו,

שמבלי משים,

מעמידות כיום במרכז לא את האנשים,
אלא את המוצרים שאנשים מייצרים.

סולידריות היא מונח
שרבים מקווים למחוק מהמילון.

סולידריות, עם זאת, אינה מנגנון אוטומטי.

לא ניתן לתכנת אותה או לשלוט בה.

זו תגובה חופשית שנולדת מליבם
של כל אחד ואחת מאיתנו.

כן, תגובה חופשית!

כשמבינים שהחיים --
אפילו בינות ניגודים כה רבים --

הם מתנה,

שאהבה היא מקור החיים ומשמעותם,

איך אפשר לעצור את הרצון
לעשות טוב לבני-אדם אחרים?

כדי לעשות טוב,

אנחנו צריכים זיכרון,
אנחנו צריכים אומץ ואנחנו צריכים יצירתיות,

ואני יודע ש-TED מכנסת מוחות יצירתיים רבים.

כן, אהבה דורשת גישה יצירתית,

מעשית וגאונית.

כוונות טובות ונוסחאות שגרתיות --

המשמשות אותנו פעמים כה רבות
להשקטת המצפון -- אינן מספיקות.

הבה נעזור זה לזו, כולנו יחד, כדי לזכור

שהאחר הוא לא נתון סטטיסטי, או מספר.

לאחר יש פנים.

ה"אתם" הוא תמיד נוכח אמיתי,

אדם לטפל בו.

יש משל שישו סיפר
כדי לעזור לנו להבין את ההבדל

בין אלה שמעדיפים שלא לטרוח,
לבין אלה שדואגים לאחרים.

אני בטוח ששמעתם את זה לפני כן.
זהו המשל על השומרוני הטוב.

כשישו נשאל: "מי שכני?"

כלומר, "במי אני צריך לטפל?"

הוא סיפר את הסיפור הזה,

הסיפור על אדם שהותקף, נשדד,
הוכה וננטש על דרך עפר.

כשראו אותו כהן ולוי,
שני אנשים מאוד משפיעים בזמנו,

הם חלפו על פניו מבלי לעצור ולעזור.

אחרי זמן מה, עבר במקום שומרוני,
בן לעם שבזו לו באותו זמן.

כשראה את האיש הפצוע שוכב על הקרקע,

הוא לא התעלם ממנו,
כאילו הוא אינו אפילו נוכח.

במקום זאת, הוא חש חמלה כלפי אדם הזה,

והיא דחפה אותו לפעול בדרך מאוד מוחשית.

הוא שפך שמן ויין על פצעיו
של האדם חסר האונים,

הביא אותו לאכסניה

ושילם מכיסו כדי שיסייעו לו.

סיפורו של השומרוני הטוב
הוא סיפורה של האנושות היום.

דרכי האנשים מלאות פצעים,

כי הכל מתמקד בכסף וחפצים, במקום באנשים.

ולעיתים קרובות קיים הרגל, לאותם אנשים,
הקוראים לעצמם "מכובדים,"

לא לטפל באחרים,

ובכך להשאיר מאחור אלפי אנשים,
או אוכלוסיות שלמות,

בצד הדרך.

למרבה המזל, יש גם את אלה שיוצרים עולם חדש

על ידי טיפול באחר, אפילו מכיסם הפרטי.

למעשה, אמא תרזה אמרה:

"אדם לא יכול לאהוב, אלא אם זה על חשבונו."

יש לנו כל כך הרבה מה לעשות,
ואנחנו חייבים לעשות זאת יחד.

אבל איך נוכל לעשות זאת,
עם כל הרוע שאנחנו נושמים כל יום?

תודה לאל,

אף מערכת אינה יכולה לבטל
את תשוקתנו להיפתח אל הטוב,

אל החמלה, ואל יכולתנו לפעול נגד הרשע,

כל אלה נובעים עמוק מתוך ליבנו.

עכשיו, אולי תאמרו לי,

"ברור, אלה מלים יפות,

אבל אני לא השומרוני הטוב,
ולא אמא תרזה מכלכותה."

להפך: אנחנו יקרים, כל אחת ואחד מאיתנו.

כולנו בלתי ניתנים להחלפה בעיני האל.

באפלה של הקונפליקטים של היום,

כל אחד מאיתנו יכול להפוך לנר בוהק,

תזכורת לכך שהאור יגבר על החשכה,

ולעולם לא להיפך.

עבור הנוצרים, לעתיד יש שם,

והשם הזה הוא תקווה.

לחוש תקווה אינו אומר
להיות אופטימיים באופן נאיבי,

ולהתעלם מהטרגדיה העומדת בפני האנושות.

תקווה היא מעלה של הלב,

שלא נועלת את עצמה בפני החשכה,
שלא שוקעת בעבר,

לא רק מסתדרת בהווה,
אלא מסוגלת לראות מחר.

תקווה היא הדלת שנפתחת לעתיד.

תקווה היא זרע צנוע וחבוי של החיים

שבמשך הזמן, תתפתח לעץ גדול.

היא כמו שמרים בלתי נראים
המאפשרים לבצק כולו לגדול,

היא מביאה טעם לכל היבטי החיים.

וזה יכול לעשות כל כך הרבה,

כי די בנצנוץ זעיר של אור הניזון מתקווה

כדי לנתץ את מגן החשכה.

די באדם בודד כדי שהתקווה תתקיים,

והאדם הזה יכול להיות אתה.

ואז יהיה "את" אחרת, ו"אתה" נוסף,

וזה הופך ל"אנחנו."

וכך, האם התקווה מתחילה כשיש לנו "אנחנו?"

לא.

תקווה התחילה עם "אתה" אחד.

כשיש "אנחנו,"
שם מתחילה מהפכה.

המסר השלישי שהייתי רוצה לחלוק איתכם היום

הוא, באמת, בנוגע למהפכה: מהפכת הרוך.

ומה הוא רוך?

זה האהבה שמתקרבת והופכת לאמיתית.

זה תנועה שמתחילה מליבנו

ומגיעה לעיניים, לאוזניים, ולידיים.

רוך משמעו להשתמש בעיניינו
כדי לראות את האחר,

באוזנינו כדי לשמוע את האחר,

להקשיב לילדים, לעניים,
לאלה שמפחדים מהעתיד.

להקשיב גם לזעקה השקטה של ביתנו המשותף,

לכדור הארץ החולה והמזוהם שלנו.

רוך משמעו להשתמש בידינו ובליבנו

כדי לנחם את אחר.

לטפל בנזקקים.

רוך הוא שפתם של ילדים קטנים,

של אלה שזקוקים לאחר.

אהבה של ילד לאמא ואבא

גדלה דרך מגעם, מבטם, קולם, ורכותם.

אני אוהב לשמוע הורים

המדברים אל התינוקות שלהם,
ומתאימים את עצמם לילד הקטן,

חולקים את אותה רמה של תקשורת.

זהו רוך: להיות באותה רמה כמו האחר.

אלוהים בעצמו ירד לתוך ישו
כדי להיות ברמה שלנו.

זו אותה הדרך שהשומרוני הטוב לקח.

זו אותה הדרך שישו עצמו לקח.

הוא הוריד את עצמו,

הוא חי חיים אנושיים לגמרי,

תוך שימוש בשפה האמיתית והמוחשית של אהבה.

כן, רוך הוא הדרך הנבחרת

לאנשים ולנשים החזקים והאמיצים ביותר.

רוך אינו חולשה, הוא גבורה.

הוא דרך הסולידריות, דרך הענווה.

בבקשה, תנו לי לומר זאת בבירור:

ככל שאתם חזקים יותר,

ככל שהפעולות שלכם משפיעות יותר על אנשים,

כך אתם אחראים לפעול בענווה.

אם לא תעשו זאת, הכח שלכם
יהרוס אתכם, ואתם תהרסו את האחרים.

יש אמרה בארגנטינה:

"כוח הוא כמו לשתות ג'ין על בטן ריקה."

אתם מרגישים מסוחררים,
אתם משתכרים, אתם מאבדים שיווי משקל

ובסופו של דבר, תפגעו בעצמכם ובאלה סביבכם,

אם לא תחברו את הכוח שלכם לענווה ולרוך.

דרך ענווה ואהבה מוחשית, מצד שני,

כוח -- הכי חזק וגבוה --
הופך לשירות, לעוצמה חיובית.

עתיד האנושות אינו רק
בידיהם של הפוליטיקאים,

של מנהיגים דגולים, של חברות גדולות.

כן, יש להם אחריות עצומה.

אבל העתיד הוא, יותר מכל,

בידי האנשים המכירים באחר כ"אתה,"

ובעצמם כחלק מ"אנחנו."

כולנו זקוקים זה לזה.

וכך, בבקשה, חשבו גם עלי ברוך,

כך שאוכל למלא את המשימה שניתנה לי

לטובת האחר,

לטובת כל אחד ואחת, לטובת כולכם,

לטובת כולנו.

תודה לכם.