למה העתיד היחיד ששווה לבנות כולל את כולם

ערב טוב, או בוקר טוב,
אני לא בטוח מה השעה שם.

ללא קשר לשעה, אני נרגש להשתתף בכנס שלכם.

אני מאוד אוהב את הכותרת - "אתם בעתיד" -

בגלל, שבעודכם מביטים לעתיד,
הוא מזמין אתכם לפתוח בדיאלוג היום,

כדי להביט לעתיד דרך "אתם."

"אתם העתידים:"

העתיד עשוי מכם, הוא עשוי ממפגשים,

בגלל שהחיים זורמים
דרך היחסים שלנו עם אחרים.

די הרבה שנים של חיים

האריכו את הנחישות שלי

שהקיום של כל אחד קשור באופן עמוק לאחרים:

החיים הם לא סתם זמן שעובר,
החיים הם אינטראקציות.

כשאני נפגש, או מקשיב לאלה החולים,

למהגרים שעומדים בפני קשיים נוראיים

בחיפוש אחרי עתיד טוב יותר,

לאסירים שנושאים גהנום של כאב בליבם,

ולאלה, הרבה מהם צעירים,
שלא יכולים למצוא עבודה,

אני מוצא את עצמי תוהה הרבה פעמים:

"למה הם ולא אני?"

אני, בעצמי, נולדתי במשפחה של מהגרים;

אבי, סביי, כמו הרבה איטלקים אחרים,

עזבו לארגרטינה

ופגשו את הגורל של אלה שנשארו בלי כלום.

הייתי יכול בקלות להיות
אחד מהאנשים ה"מושלכים."

ולכן תמיד שאלתי את עצמי, עמוק בליבי:

"למה הם ולא אני?"

ראשית, הייתי שמח אם המפגש הזה
יוכל לעזור להזכיר לנו

שכולנו צריכים אחד את השני,

אף אחד מאיתנו הוא לא אי,

"אני" אוטונומי ועצמאי, מופרד מהאחר,

ואנחנו רק יכולים לבנות את העתיד
בעמידה יחד, כולל כולם.

אנחנו לא חושבים על זה הרבה,
אבל כולם מחוברים,

ואנחנו צריכים להחזיר
את הקשרים שלנו למצב בריא.

אפילו השיפוט המחמיר שאני מחזיק בליבי

נגד אחי או אחותי,

הפצע הפתוח שמעולם לא הגליד,
הפגיעה שמעולם לא נסלחה,

הטינה שרק תפגע בי,

הם כולם חלקים של המאבק שאני נושא בתוכי,

להבה עמוק בתוך ליבי שצריכה להכבות

לפני שתהפוך לאש, ותשאיר רק אפר מאחוריה.

נראה שרבים מאיתנו, היום,

מאמינים שעתיד שמח
הוא משהו בלתי אפשרי להשגה.

בעוד כאלו דאגות חייבות להלקח ברצינות,

הן לא בלתי ניתנות להבסה.

אפשר להתגבר עליהן כשאנחנו
לא נועלים את הדלת לעולם החיצון.

אושר יכול רק להתגלות

כמתנה של הרמוניה
בין הכלל וכל חלק בפני עצמו.

אפילו המדע -- ואתם יודעים את זה
יותר טוב ממני --

מצביע להבנה של המציאות

כמקום בו כל פריט מתחבר ומתקשר עם כל השאר.

וזה מביא אותי למסר השני שלי.

כמה נפלא זה יהיה

אם הצמיחה בחדשנות מדעית וטכנולוגית

תבוא יחד עם יותר שוויון והכללה חברתית.

כמה נפלא זה יהיה,
בעודנו מגלים פלנטות רחוקות,

לגלות מחדש את הצרכים
של אחינו ואחייותינו שמקיפים אותנו.

כמה נפלא זה יהיה אם סולידריות,

העולם היפיפה הזה ולפעמים לא נוח,

לא היתה מופחתת רק לעבודה סוציאלית,

ולהפוך, במקום, את הגישה הבסיסית

בבחירות פוליטיות, כלכליות ומדעיות,

כמו גם ביחסים בין אנשים, עמים ומדינות.

רק על ידי חינוך אנשים לסולידריות אמיתית

נהיה מסוגלים להתגבר

על "תרבות הביזבוז,"

שלא לוקחת בחשבון רק אוכל וסחורות

אלא, ראשית ולפני הכל, את האנשים

שמושלכים הצידה
על ידי המערכות הטכנו-כלכליות

שבלי להבין את אפילו,

שמות עכשיו מוצרים של אנשים בליבה,
במקום את האנשים.

סולידריות הוא המונח
שהרבה מקווים למחוק מהמילונים.

סולידריות, עם זאת, היא לא מנגנון אוטומטי.

הוא לא יכול להיות מתוכנת או נשלט.

זו תגובה חופשית שנולדת מהלב
של כל אחד מאיתנו.

כן, תגובה חופשית!

כשמבינים

שהחיים, אפילו באמצע
של כל כך הרבה ניגודים, הם מתנה,

שאהבה היא המקור והמשמעות של החיים,

איך הם יכולים לעצור את הדחף שלהם
לעשות טוב לאנשים אחרים?

כדי לעשות טוב,

אנחנו צריכים זיכרון,
אנחנו צריכים אומץ ואנחנו צריכים יצירתיות,

ואני יודע ש TED אוספים
הרבה מוחות יצירתיים.

כן, אהבה דורשת גישה יצירתית,

מוצקה וגאונית.

כוונות טובות ונוסחאות רגילות,

שנמצאות כל כך הרבה פעמים בשימוש
לרצות את התודעה שלנו, הם לא מספיקות.

הבה נעזור אחד לשני, כולנו יחד, כדי לזכור

שהאחר הוא לא סטטיסטיקה, או מספר.

האחר הוא פנים.

ה"אתם" הוא תמיד נוכח אמיתי,

אדם לטפל בו.

יש משל שישו סיפר
כדי לעזור לנו להבין את ההבדל

בין אלה שמעדיפים לא לטרוח
ואלה שדואגים לאחרים.

אני בטוח ששמעתם את זה לפני כן.
זה משל על השומרוני הטוב.

כשישו נשאל: "מי שכני?" -

ליתר דיוק, "במי אני צריך לטפל?" -

הוא סיפר את הסיפור הזה, הסיפור על אדם

שהותקף, נשדד, הוכה וננטש על דרך עפר.

כשראו אותו, כהן ולוי,
שני אנשים מאוד משפיעים בזמנו,

עברו אותו בלי לעצור לעזור.

אחרי זמן מה, שומרוני,
עם די שנוא אתנית באותו זמן, עבר.

כשראה את האיש הפצוע שוכב על הקרקע,

הוא לא התעלם ממנו
כאילו הוא אפילו לא היה נוכח.

במקום, הוא הרגיש חמלה לאדם הזה,

מה שדחף אותו לפעול בדרך מאוד מוחשית.

הוא שפך שמן ויין על הפצעים
של האדם חסר האונים,

הביא אותו לאכסניה

ושילם מכיסו כדי שיסייעו לו.

הסיפור של השומרוני הטוב
הוא הסיפור של האנושות היום.

דרכי האנשים מלאות פצעים

כשהכל מרוכז סביב כסף, ודברים, במקום אנשים.

והרבה פעמים יש את ההרגל הזה,
של אנשים שקוראים לעצמם "מכובדים,"

לא לטפל באחרים,

ולכן הם משאירים מאחור אלפי אנשים,
או אוכלוסיות שלמות,

בצד הדרך.

למרבה המזל, יש גם את אלה שיוצרים עולם חדש

על ידי טיפול באחר, אפילו מכיסם.

אמא תרזה אמרה:

"אדם לא יכול לאהוב, אלא אם זה על חשבונו."

יש לנו כל כך הרבה לעשות,
ואנחנו חייבים לעשות את זה יחד.

אבל איך אנחנו יכולים לעשות את זה,
עם כל הרוע שאנחנו נושמים כל יום?

תודה לאל,

אף מערכת לא יכולה לאפס
את התשוקה שלנו לפתוח אותנו לטוב,

לחמלה, וליכולת שלנו להגיב לרשע,

כולם נובעים עמוק מתוך ליבנו.

עכשיו אתם אולי אומרים לי,

"ברור, אלה מלים יפות,

אבל אני לא השומרוני הטוב,
ולא אמא תרזה מכלכותה."

להפך: אנחנו יקרים, כל אחד ואחד מאיתנו.

כולנו לא ברי החלפה בעיני האל.

דרך האפלה של הקונפליקטים של היום,

כל אחד מאיתנו יכול להפוך לנר בוהק,

תזכורת שאור יתגבר על החשכה,

ולעולם לא להפך.

לנוצרים, לעתיד יש שם,

והשם הזה הוא תקווה.

להרגיש בעלי תקווה לא אומר
להיות אופטימים בצורה נאיבית

ולהתעלם מהטרגדיה שעומדת בפני האנושות.

תקווה היא מעלה של הלב

שלא נועלת את עצמה לחשכה, שלא שוכנת בעבר,

לא רק מסתדר בהווה,
אלא מסוגל לראות את עתיד.

תקווה היא הדלת שנפתחת לעתיד.

תקווה היא זרע צנוע וחבוי של החיים

שבמשך הזמן, תתפתח לעץ גדול.

זה כמו שמרים בלתי נראים
שמאפשרים לכל הבצק לגדול,

זה מביא טעם לכל הפנים של החיים.

וזה יכול לעשות כל כך הרבה,

בגלל שנצנוץ זעיר של אור שניזון מתקווה

מספיק כדי לנתץ את מגן החשכה.

אדם בודד הוא מספיק כדי שהתקווה תתקיים,

והאדם הזה יכול להיות אתם.

ואז יהיה "אתם" אחר, ו"אתם" נוסף,

וזה הופך ל"אנחנו."

וכך, האם התקווה מתחילה כשיש לנו "אנחנו?"

לא.

תקווה התחילה עם "אתם" אחד.

כשיש "אנחנו." שם מתחילה מהפכה.

המסר השלישי שהייתי רוצה לחלוק איתכם היום

הוא, באמת, בנוגע למהפכה: מהפכת הרכות.

ומה היא רכות?

זה האהבה שמתקרבת והופכת לאמיתית.

זו תנועה שמתחילה מליבנו

ומגיעה לעיניים, האוזניים, והידיים.

רכות משמעה להשתמש בעיניינו
כדי לראות את האחר,

באוזנינו כדי לשמוע את האחר,

להקשיב לילדים, לעניים,
לאלה שמפחדים מהעתיד.

כדי להקשיב גם לבכי השקט
של הבית המשותף שלנו,

לכדור הארץ החולה והמזוהם שלנו.

רכות משמעה להשתמש בידינו וליבנו

כדי לנחם את אחר.

לטפל בנצרכים.

רכות היא השפה של ילדים קטנים,

של אלה שצריכים את האחר.

אהבה של ילד לאמא ואבא

גדלה דרך המגע, המבט, הקול, הרכות שלהם.

אני אוהבת כשאני שומעת הורים

מדברים עם התינוקות שלהם,
מתאימים את עצמם לילד הקטן,

חולקים את אותה רמה של תקשורת.

זו רכות: להיות באותה רמה כמו האחר.

אלוהים בעצמו ירד לתוך ישו
כדי להיות ברמה שלנו.

זה אותו מסלול שהשומרוני הטוב לקח.

זה אותו מסלול שישו עצמו לקח.

הוא הוריד את עצמו,

הוא חי חיים אנושיים לגמרי

חי את האמיתי, שפה מוצקה של אהבה.

כן, רכות היא דרך הבחירה

לאנשים ולנשים החזקים והאמיצים ביותר.

רכות היא לא חולשה, היא גבורה.

זה מסלול הסולידריות, מסלול הענווה.

בבקשה, אפשרו לי להגיד את זה בברור:

ככל שאתם חזקים יותר,

לפעולות שלכם תהיה יותר השפעה על אנשים,

אתם יותר אחראים לפעול בענווה.

אם לא תעשו זאת, הכח שלכם
יהרוס אתכם ואתם תהרסו את האחרים.

יש אמרה בארגנטינה:

כוח הוא כמו לשתות ג'ין על בטן ריקה.

אתם מרגישים מסוחררים,
אתם משתכרים, אתם מאבדים שיווי משקל

ובסופו של דבר תפגעו בעצמכם ובאלה סביבכם,

אם לא תחברו את הכוח שלכם לענווה ורכות.

דרך ענווה ואהבה מוחשית, מצד שני,

כוח -- הכי חזק וגבוה -
הופך לשרות, כוח לטוב.

עתיד האנושות לא בלעדית בידי הפוליטיקאים,

של מנהיגים דגולים, של חברות גדולות.

כן, הם מחזיקים אחריות עצומה.

אבל העתיד הוא, יותר מכל, בידיים של האנשים

שמכירים באחרים כ"אתם,"

ובעצמם כחלק מ"אנחנו."

כולנו צריכים אחד את השני.

וכך, בבקשה, חשבו עלי גם כן ברכות,

כך שאוכל למלא את המשימה שניתנה לי

לטובת האחר,

של כל אחד ואחד, של כולכם,

של כולנו.

תודה לכם.