-
היי, שמי טוני
וזה "כל פריים הוא תמונה"
-
בפעם הראשונה שהרגשתי
שסרט שיקר לי, הייתי בן 8
-
הסרט היה "בדרך הביתה 2: אבודים בסן פרנסיסקו"
-
בגלל שזאת לא סן פרנסיסקו
-
-- "מה זה? חשבתי
שהולכים למקום מגניב."
-
-- "זה המקום האהוב עליי
בכל העיר."
-
זאת ונקובר, העיר שבה גדלתי.
-
אם אתם רואים מספיק טלוויזיה וסרטים
רוב הסיכויים שראיתם את העיר שלי
-
מוסוות כסנטה ברברה
-
או סיאטל
-
ואפילו פעם אחת כ"הברונקס"
-
--"משהו תמיד קורה פה."
-
--"ככה זה בניו-יורק.
אתה תתרגל."
-
אבל לא משנה כמה סרטים
או תוכניות צולמו פה
-
יש תמיד בעיה מציקה אחת.
-
אנחנו אף פעם לא רואים את העיר
היא תמיד מתחפשת למקום אחר.
-
--"אני במרכז ונקובר, כיכר רובסון
על הסט של 'הראיון'..."
-
--"כאן סת' רוגן וג'יימס פרנקו..."
-
--"...הם אמורים להיות
בצפון קוריאה, תראו."
-
--"אתה בור ואידיוט, דייב."
-
--"הממ!!
--"אוי!"
-
ונקובר היא העיר הצילומים השלישית
בגודלה בצפון אמריקה.
-
אבל אנחנו כל כך מוסתרים שיש סרטים
על איך שאנחנו לא מופיעים בסרטים.
-
--"המומחיות שלי היא להסוות את ונקובר
כך שהיא נראית כמו עיר אמריקאית."
-
אבל איך הופכים עיר אחת
לאחרת מבלי שהקהל ישים לב?
-
קודם כל צריך להכיר את העיר
וונקובר היא סוג של זיקית
-
במשימה בלתי אפשרית: קוד הצללים
היא משחקת את סיאטל
-
ומזרח אירופה...
-
ואפילו הודו, הכל במרחק נסיעה
של 15 דקות
-
ברגע שמכירים את העיר, זה
דיי פשוט לעבוד על הקהל.
-
רוב האנשים לא מטילים
ספק בצילום הפתיחה
-
אז אפשר פשוט למצוא את הבניין הנכון
ולשים כותרת על המסך.
-
האפשרות השנייה היא לקחת צילומים
של עיר אחרת ואז לחתוך
-
למקום מסוים בונקובר.
-
זה מאוד נפוץ עם סיאטל בגלל שהרבה
מהארכיטקטורה שם
-
דומה לשלנו.
-
אבל כדי באמת לשכנע את הקהל,
תצטרכו הרבה עזרה.
-
שתביא אותנו למחלקת התפאורה
ששולטת בכל הפרטים הקטנים...
-
כמו מדבקות בצידי המכוניות
-
דגלים אמריקאים ברקע
-
שלטים חדשים ליד הבניינים
-
וזה האהוב עלי
-
--"אני לא הולך לנשוק אותו
אבל בוא נגיד שאולי..."
-
מכונות אוטומטיות של עיתון "ארה"ב היום"
-
כי שום דבר לא אומר אמריקה
כמו "ארה"ב היום".
-
--"אני קוראת אותו כל יום
עבור חדשות מסביב לארה"ב."
-
השלב הבא בזיוף עיר הוא להחליט
איך להאיר ולצלם אותה.
-
אחת הדרכים הטובות להסוות את ונקובר
היא לצלם בלילה במיקוד רדוד
-
זה על מנת למנוע מקרה כמו
"רעמים ברובע ברונקס"
-
בו כיוונו את המצלמה צפונה
ורואים בבירור את ההרים.
-
זה דיי מדהים מה אפשר
לקבל ממקום מסוים
-
על ידי שינוי הזווית והתאורה
-
זה תאטרון "אורפיום",
על חצובה מזווית גבוהה.
-
והנה אותה כניסה בזווית נמוכה
עם המצלמה ביד.
-
ובלסוף, יש את צוות האפקטים שיוסיפו
מרכיבים ספציפים לתמונה
-
לפעמים זה ציון דרך כמו אלקטרז
-
פירמידת "טרנס-אמריקה"
או מחט החלל.
-
אבל במקרים אחרים הם
ישנו את התמונה לגמרי.
-
זה רחוב "חזית", מתחזה ליפן.
-
והנה הוא שוב מתחזה לשיקגו עתידנית.
-
וכל הפרטים הקטנים
עוזרים לנו לבנות את האשלייה.
-
כך שדמות יכולה
לקפוץ מחלון בונקובר...
-
ובמרחק חיתוך אחד
-
להגיע לסן פרנסיסקו.
-
אבל מה זה אומר על עיר
שתמיד משחקת מקום אחר?
-
לונקובר זה אומר שעל
המסך היא דיי גנרית.
-
מה שאתם רואים בסרטים הוא
בעיקר מרכז העיר
-
כמו בנייני הזכוכית על רחוב בורארד.
-
והאזור מסביב לגאסטאון, כמו הסמטה הזאת.
-
העיר היא כמו
מחסן אחד גדול
-
הרבה בניינים אנונימים
שיכולים להיות כל מקום.
-
אפילו כשהסרטים הולכים למקום מיוחד
יש להם דרך ללהק אותו.
-
לדוגמה, הקמפוס האווירי של BCIT
ניראה דיי מגניב.
-
אבל הוא תמיד הופך
למתקן ממשלתי מנוכר
-
כולם הולכים מסביב
עם תג מיוחד
-
והם מנסים להשליט סדר,
אבל כמובן שהם לא יכולים.
-
המיקומים בונקובר הם כמו
שחקני אופי מוכרים.
-
לדוגמא, שתי האוניברסיטאות
הגדולות בעיר
-
משחקות תפקידים הפוכים על המסך.
-
SFU, עם מדרגות הבטון שלה
אף פעם לא משחקת אוניברסיטה.
-
או שהיא בסיס צבאי
-
או שהיא תאגיד מרושע.
-
לעומת זאת, UBC תמיד משחקת אוניברסיטה
-
שממוקמת בכל מקום אחר
חוץ מקנדה.
-
השנה, היא אפילו שחקה
את אוניברסיטת וושינגטון
-
זה אומר שונקובר, בריטניה הקולומביאנית
סוף סוף שיחקה את...
-
ונקובר, וושינגטון
-
עבורי זה הרגע הכי גרוע
בתולדות הקולנוע המקומי.
-
אני בחיים לא אסלח להם על זה.
-
אבל אם קולנוע הוא גלובאלי היום...
-
למה כל כך הרבה מהסיפורים שלנו
מצולמים באותן ארבע ערים?
-
האם זה רק שנוכל להרוס
את אותו ציון דרך שוב...
-
ושוב...
-
ושוב?
-
דרך אגב, נסו לנחש היכן
ארבעת הסרטים האלה צולמו.
-
--"מי רוצה לנסוע לונקובר?"
-
לפעמים, אני תוהה אם צוותי צילום מקומיים
מנסים להגניב את העיר לתמונה
-
כאות מחאה.
-
להוליווד, ונקובר היא
מקום צילום אבל לא רקע
-
זה מקום עם כשרון,
תפאורה יפה והטבות מס'
-
אבל בלי זהות משל עצמו.
-
רק זהויות אחרות שהוא יכולה לשאול.
-
אבל אולי יש תקווה.
-
במשך 50 שנה, יש תנועה מקומית
להפקת סרטים ותוכניות טלויזיה
-
שבה ונקובר משחקת את עצמה.
-
--"לא היה לנו מושג איך לצלם סרט".
-
--"שום מושג, פשוט
הלכנו וצילמנו אותו"
-
רוב הסרטים האלה לא מופצים בעולם
-
אבל הם מציעים נקודת
מבט שונה לגמרי.
-
עבורי, הם קרובים יותר
לחוויות האישיות שלי...
-
בתור ילד למהגרים
שחקר את רוב העיר ברגל
-
--"קדימה, אבא!"
-
--"שיט, המצלמה שלי!"
-
הסרטים האלה מתייחסים לונקובר
לא כמקום צילום אלא כרקע.
-
והם תופסים את הדברים
שמיוחדים לנו.
-
אז אנחנו צריכים
צילומים כאלה יותר מתמיד.
-
כי סרטים יכולים לשמר תקופה מסוימת.
-
לא כסרט דוקומנטרי
אלא כסיפור בדיוני לגבי העולם האמיתי.
-
ולעיר הזאת מגיע יותר מהבדיחה
המזדמנת לגבי המזג אוויר שלה
-
--"תארזו את מעיל החורף.
אנחנו הולכים לעיר הכי חמה בקנדה."
-
אז זאת ונקובר. עיר הצילום
השלישית בגודלה בצפון אמריקה.
-
על המסך, היא בכל מקום
אבל בלתי נראית.
-
אבל מחוץ למסך, יש עוד הרבה
זוויות שמחכות שיתפסו אותן
-
ואני חושב שהגיע הזמן שנדחוף
ליצירת תדמיות חדשות של עצמנו.
-
כי בסוף, זאת העיר שלנו.
-
מי יעשה את זה אם לא אנחנו?
