היי, שמי טוני
וזה "כל פריים הוא תמונה"
בפעם הראשונה שהרגשתי
שסרט שיקר לי, הייתי בן 8
הסרט היה "בדרך הביתה 2: אבודים בסן פרנסיסקו"
בגלל שזאת לא סן פרנסיסקו
-- "מה זה? חשבתי
שהולכים למקום מגניב."
-- "זה המקום האהוב עליי
בכל העיר."
זאת ונקובר, העיר שבה גדלתי.
אם אתם רואים מספיק טלוויזיה וסרטים
רוב הסיכויים שראיתם את העיר שלי
מוסוות כסנטה ברברה
או סיאטל
ואפילו פעם אחת כ"הברונקס"
--"משהו תמיד קורה פה."
--"ככה זה בניו-יורק.
אתה תתרגל."
אבל לא משנה כמה סרטים
או תוכניות צולמו פה
יש תמיד בעיה מציקה אחת.
אנחנו אף פעם לא רואים את העיר
היא תמיד מתחפשת למקום אחר.
--"אני במרכז ונקובר, כיכר רובסון
על הסט של 'הראיון'..."
--"כאן סת' רוגן וג'יימס פרנקו..."
--"...הם אמורים להיות
בצפון קוריאה, תראו."
--"אתה בור ואידיוט, דייב."
--"הממ!!
--"אוי!"
ונקובר היא העיר הצילומים השלישית
בגודלה בצפון אמריקה.
אבל אנחנו כל כך מוסתרים שיש סרטים
על איך שאנחנו לא מופיעים בסרטים.
--"המומחיות שלי היא להסוות את ונקובר
כך שהיא נראית כמו עיר אמריקאית."
אבל איך הופכים עיר אחת
לאחרת מבלי שהקהל ישים לב?
קודם כל צריך להכיר את העיר
וונקובר היא סוג של זיקית
במשימה בלתי אפשרית: קוד הצללים
היא משחקת את סיאטל
ומזרח אירופה...
ואפילו הודו, הכל במרחק נסיעה
של 15 דקות
ברגע שמכירים את העיר, זה
דיי פשוט לעבוד על הקהל.
רוב האנשים לא מטילים
ספק בצילום הפתיחה
אז אפשר פשוט למצוא את הבניין הנכון
ולשים כותרת על המסך.
האפשרות השנייה היא לקחת צילומים
של עיר אחרת ואז לחתוך
למקום מסוים בונקובר.
זה מאוד נפוץ עם סיאטל בגלל שהרבה
מהארכיטקטורה שם
דומה לשלנו.
אבל כדי באמת לשכנע את הקהל,
תצטרכו הרבה עזרה.
שתביא אותנו למחלקת התפאורה
ששולטת בכל הפרטים הקטנים...
כמו מדבקות בצידי המכוניות
דגלים אמריקאים ברקע
שלטים חדשים ליד הבניינים
וזה האהוב עלי
--"אני לא הולך לנשוק אותו
אבל בוא נגיד שאולי..."
מכונות אוטומטיות של עיתון "ארה"ב היום"
כי שום דבר לא אומר אמריקה
כמו "ארה"ב היום".
--"אני קוראת אותו כל יום
עבור חדשות מסביב לארה"ב."
השלב הבא בזיוף עיר הוא להחליט
איך להאיר ולצלם אותה.
אחת הדרכים הטובות להסוות את ונקובר
היא לצלם בלילה במיקוד רדוד
זה על מנת למנוע מקרה כמו
"רעמים ברובע ברונקס"
בו כיוונו את המצלמה צפונה
ורואים בבירור את ההרים.
זה דיי מדהים מה אפשר
לקבל ממקום מסוים
על ידי שינוי הזווית והתאורה
זה תאטרון "אורפיום",
על חצובה מזווית גבוהה.
והנה אותה כניסה בזווית נמוכה
עם המצלמה ביד.
ובלסוף, יש את צוות האפקטים שיוסיפו
מרכיבים ספציפים לתמונה
לפעמים זה ציון דרך כמו אלקטרז
פירמידת "טרנס-אמריקה"
או מחט החלל.
אבל במקרים אחרים הם
ישנו את התמונה לגמרי.
זה רחוב "חזית", מתחזה ליפן.
והנה הוא שוב מתחזה לשיקגו עתידנית.
וכל הפרטים הקטנים
עוזרים לנו לבנות את האשלייה.
כך שדמות יכולה
לקפוץ מחלון בונקובר...
ובמרחק חיתוך אחד
להגיע לסן פרנסיסקו.
אבל מה זה אומר על עיר
שתמיד משחקת מקום אחר?
לונקובר זה אומר שעל
המסך היא דיי גנרית.
מה שאתם רואים בסרטים הוא
בעיקר מרכז העיר
כמו בנייני הזכוכית על רחוב בורארד.
והאזור מסביב לגאסטאון, כמו הסמטה הזאת.
העיר היא כמו
מחסן אחד גדול
הרבה בניינים אנונימים
שיכולים להיות כל מקום.
אפילו כשהסרטים הולכים למקום מיוחד
יש להם דרך ללהק אותו.
לדוגמה, הקמפוס האווירי של BCIT
ניראה דיי מגניב.
אבל הוא תמיד הופך
למתקן ממשלתי מנוכר
כולם הולכים מסביב
עם תג מיוחד
והם מנסים להשליט סדר,
אבל כמובן שהם לא יכולים.
המיקומים בונקובר הם כמו
שחקני אופי מוכרים.
לדוגמא, שתי האוניברסיטאות
הגדולות בעיר
משחקות תפקידים הפוכים על המסך.
SFU, עם מדרגות הבטון שלה
אף פעם לא משחקת אוניברסיטה.
או שהיא בסיס צבאי
או שהיא תאגיד מרושע.
לעומת זאת, UBC תמיד משחקת אוניברסיטה
שממוקמת בכל מקום אחר
חוץ מקנדה.
השנה, היא אפילו שחקה
את אוניברסיטת וושינגטון
זה אומר שונקובר, בריטניה הקולומביאנית
סוף סוף שיחקה את...
ונקובר, וושינגטון
עבורי זה הרגע הכי גרוע
בתולדות הקולנוע המקומי.
אני בחיים לא אסלח להם על זה.
אבל אם קולנוע הוא גלובאלי היום...
למה כל כך הרבה מהסיפורים שלנו
מצולמים באותן ארבע ערים?
האם זה רק שנוכל להרוס
את אותו ציון דרך שוב...
ושוב...
ושוב?
דרך אגב, נסו לנחש היכן
ארבעת הסרטים האלה צולמו.
--"מי רוצה לנסוע לונקובר?"
לפעמים, אני תוהה אם צוותי צילום מקומיים
מנסים להגניב את העיר לתמונה
כאות מחאה.
להוליווד, ונקובר היא
מקום צילום אבל לא רקע
זה מקום עם כשרון,
תפאורה יפה והטבות מס'
אבל בלי זהות משל עצמו.
רק זהויות אחרות שהוא יכולה לשאול.
אבל אולי יש תקווה.
במשך 50 שנה, יש תנועה מקומית
להפקת סרטים ותוכניות טלויזיה
שבה ונקובר משחקת את עצמה.
--"לא היה לנו מושג איך לצלם סרט".
--"שום מושג, פשוט
הלכנו וצילמנו אותו"
רוב הסרטים האלה לא מופצים בעולם
אבל הם מציעים נקודת
מבט שונה לגמרי.
עבורי, הם קרובים יותר
לחוויות האישיות שלי...
בתור ילד למהגרים
שחקר את רוב העיר ברגל
--"קדימה, אבא!"
--"שיט, המצלמה שלי!"
הסרטים האלה מתייחסים לונקובר
לא כמקום צילום אלא כרקע.
והם תופסים את הדברים
שמיוחדים לנו.
אז אנחנו צריכים
צילומים כאלה יותר מתמיד.
כי סרטים יכולים לשמר תקופה מסוימת.
לא כסרט דוקומנטרי
אלא כסיפור בדיוני לגבי העולם האמיתי.
ולעיר הזאת מגיע יותר מהבדיחה
המזדמנת לגבי המזג אוויר שלה
--"תארזו את מעיל החורף.
אנחנו הולכים לעיר הכי חמה בקנדה."
אז זאת ונקובר. עיר הצילום
השלישית בגודלה בצפון אמריקה.
על המסך, היא בכל מקום
אבל בלתי נראית.
אבל מחוץ למסך, יש עוד הרבה
זוויות שמחכות שיתפסו אותן
ואני חושב שהגיע הזמן שנדחוף
ליצירת תדמיות חדשות של עצמנו.
כי בסוף, זאת העיר שלנו.
מי יעשה את זה אם לא אנחנו?