איך לגדל ילדים מוצלחים – מבלי להורות יתר על המידה

הורים לא באמת עוזרים כשהם טוענים ילדים בציפיות גבוהות ומנהלים כל רגע קטן בחייהם. כך, לפחות, רואה זאת ג'ולי לית'קוט-האיימס, הדיקנית לשעבר של הסטודנטים החדשים באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית. בתשוקה והומור, היא קוראת להורים להפסיק להגדיר הצלחה לילדיהם דרך ציונים והישגים במבחנים. במקום, היא ממליצה להתמקד בהענקה של אהבה ללא תנאים (ומטלות בית).

אתם יודעים, לא תכננתי להיות
מומחית בנושא ההורות.

למעשה, אני לא מאוד מעוניינת
בהורות כשלעצמה.

פשוט - יש היום סגנון הורות מסוים

שדי הורס את הילדים,

שפוגע בסיכויים שלהם להתפתח אל עצמם.

יש היום סגנון הורות מסוים

שמפריע לכך.

מה שאני מנסה לומר הוא

שאנו מבלים הרבה זמן בלדאוג

מהורים שאינם מעורבים מספיק בחיי ילדיהם

ובהשכלה ובגידול שלהם,

ובצדק.

אבל גם בקצה השני של הספקטרום,

נגרם הרבה נזק,

כשהורים מרגישים שילד לא יכול להצליח

ללא ההורה שמגן עליו כל רגע

ומרחף מעל לכל דבר שקורה,
מנהל כל רגע קטן,

ומוביל את הילד שלו אל
תת-קבוצה קטנה של אוניברסיטאות וקריירות.

כשאנחנו מגדלים ילדים בצורה הזו,

ואני אומרת אנחנו

כי אלוהים יודע שבגידול שני המתבגרים שלי

נטיתי לעשות זאת בעצמי,

הילדים שלנו בסופו של דבר מנהלים
ילדות עם רשימת יעדים.

וכך נראת ילדות יעדים שכזו:

אנחנו שומרים עליהם בריאים ושלמים

מספקים להם מזון ומים,

ואז אנחנו מוודאים שילכו
לבתי-הספר הנכונים,

ושהם בכיתות הנכונות בבתי-הספר הנכונים,

ומקבלים את הציונים הנכונים
בכיתות הנכונות בבתי-הספר הנכונים.

אבל לא רק הציונים, ההישגים,

ולא רק הציונים וההישגים,
אלא גם השבחים והפרסים

והספורט, הפעילויות, המנהיגות.

אנחנו אומרים להם לא שלא מספיק
להצטרף למועדון,

צריך להקים מועדון,
כי האוניברסיטאות רוצות לראות את זה.

וסמנו וי ליד תרומה לקהילה.

כלומר, תראו למכללות שאכפת לכם מאחרים.

(צחוק)

וכל זה צריך להיעשות בשאיפה לשלמות.

אנחנו מצפים מהילדים שלנו
לבצע ברמה של שלמות

שאנחנו אף פעם לא נדרשנו לה,

ומכיוון שדרוש כל כך הרבה,

אנחנו חושבים

שברור שעלינו, ההורים, להתווכח עם כל מורה

ומנהלת, ומאמנת ושופטת,

ולהיות השרת של הילד שלנו

והעוזרת האישית

והמזכירה.

ואז עם הילדים שלנו, הילדים היקרים שלנו,

אנחנו מבלים כל כך הרבה זמן בלדחוף,

בלפתות, בלרמוז, בלעזור,
בלהתמקח, וגם להציק,

כדי לוודא שהם לא מפשלים,

לא סוגרים דלתות,

לא הורסים לעצמם את העתיד,

קבלה מיוחלת כלשהי

למקבץ קטן של אוניברסיטאות

שדוחות כמעט כל בקשה.

ומה מרגיש ילד הגדל בילדות יעדים שכזו?

קודם כל, אין זמן למשחק חופשי.

אין זמן אחר הצהריים,

כי כל דבר חייב להיות מעשיר,
כך אנחנו חושבים.

זה כאילו שכל פיסת שיעורי בית,
כל בוחן, כל פעילות,

הוא רגע של הכל או כלום בשביל
העתיד שאנו מתכננים בשבילם,

ואנחנו פוטרים אותם מעזרה בבית,

ואנחנו אפילו פוטרים אותם
משעות שינה מספיקות,

כל עוד הם מסמנים וי על רשימת היעדים שלהם.

ובילדות היעדים הזו, אנחנו אומרים
שאנחנו רק רוצים שהם יהיו מאושרים,

אבל אז הם חוזרים הביתה מבית-הספר,

והדבר שאנו בד"כ ישר שואלים

הוא על שיעורי הבית והציונים שלהם.

והם רואים על הפנים שלנו

שהאישור שלנו, שהאהבה שלנו,

שהשווי שלהם

תלוי בציוני מאה.

ואז אנחנו צועדים לצידם

ומקרקרים שבחים כמו מאמן בתערוכת
הכלבים בווסטמינסטר --

(צחוק)

משדלים אותם לקפוץ רק מעט גבוה יותר
ולדאות מעט רחוק יותר,

יום אחרי יום אחרי יום.

וכשהם מגיעים לתיכון,

הם לא אומרים, "טוב, מה יכול להיות
מעניין ללמוד

או לעשות בתור פעילות?"

הם הולכים ליועצים ואומרים,

"מה אני צריך לעשות כדי להתקבל
לאוניברסיטה הנכונה?"

ואז, כשמתחילים לחלק ציונים בתיכון,

והם מקבלים כמה 80,

או חס וחלילה כמה 60,

הם מסמסים עם חבריהם בטירוף

ואומרים, "מישהו אי פעם התקבל לאוניברסיטה
הנכונה עם הציונים האלה?"

והילדים שלנו,

בלי קשר לאיך שהם מסיימים את התיכון,

הם חסרי אוויר.

הם שבירים.

הם קצת שחוקים.

הם מעט מבוגרים לגילם,

מקווים שהמבוגרים בחייהם יאמרו,
"עשיתם מספיק,

המאמץ שהשקעתם בילדות הוא מספיק."

והם נובלים עכשיו ברמות גבוהות
של חרדה ודיכאון

וכמה מהם תוהים,

האם החיים האלו יהיו שווים את זה
בסופו של דבר?

טוב, אנחנו ההורים,

בטוחים שהכל שווה את זה.

זה נראה שאנחנו מתנהגים –

זה כאילו שאנחנו באמת חושבים
שלא יהיה להם עתיד

אם הם לא יתקבלו אל הקבוצה
הקטנה הזו של האוניברסיטאות או הקריירות

שאנחנו מתכננים להם.

או שאולי, רק אולי, אנחנו פשוט מפחדים

שלא יהיה להם עתיד שנוכל להתרברב בו

לחברים שלנו עם סטיקרים בגב המכוניות שלנו.

כן.

(מחיאות כפיים)

אבל אם תסתכלו על מה שעשינו,

אם יש לכם את האומץ באמת להתבונן,

אתם תראו שלא רק שהילדים שלנו
חושבים שהשווי שלהם

מגיע מציונים והישגים,

אלא גם שאם נביט מתוך
המוחות המתפתחים היקרים שלהם

כל הזמן, כמו גירסה משלנו לסרט
"להיות ג'ון מלקוביץ'",

אנחנו מעבירים לילדים את המסר:

"היי ילד, אני לא חושבת שאתה באמת
יכול להשיג משהו מזה בלעדיי."

ואז עם עזרת היתר שלנו,

הגנת היתר והכוונת היתר והחזקת הידיים,

אנחנו שוללים מהילדים את הסיכוי שלהם
לבנות מסוגלות עצמית,

שזה עיקרון יסודי מאוד של נפש האדם,

עיקרון הרבה יותר חשוב
מההערכה העצמית שהם מקבלים

כשאנחנו משבחים אותם.

מסוגלות עצמית נבנית כאשר אדם רואה
שהמעשים שלו מובילים לתוצאות,

לא –

זהו!

(מחיאות כפיים)

לא מהמעשים של הוריו בשמו,

אלא כשהמעשים שלו עצמו
מובילים לתוצאות.

אז, אם ננסח בפשטות,

אם הילדים שלנו עומדים לפתח
מסוגלות עצמית, והם חייבים לעשות זאת,

אז הם יצטרכו לעשות הרבה יותר חשיבה,
תכנון, החלטה,

עשייה, תקווה, התמודדות, ניסוי וטעייה,

לחלום ולחוות את החיים

בעצמם.

עכשיו, האם אני אומרת

שכל ילד הוא חרוץ ומלא מוטיבציה

ולא צריך את התערבות ההורה בחייו,

ושאנחנו צריכים פשוט להתרחק ולשחרר?

ברור שלא.

(צחוק)

זה לא מה שאני אומרת,

מה שאני אומרת הוא שכשאנחנו
מתייחסים לציונים והישגים ושבחים ופרסים

כמטרה של הילדות,

הכל למען קבלה מיוחלת אל
קבוצה קטנה של אוניברסיטאות,

או כניסה למספר קטן של קריירות,

אנחנו מעניקים לילדים שלנו
הגדרה מצומצמת מדיי של הצלחה.

ולמרות שאנחנו עשויים לעזור להם
להשיג כמה ניצחונות קצרי-טווח

על ידי עזרת יתר –

כמו כשהם מקבלים ציון טוב יותר
כשאנחנו עוזרים להם לעשות את שיעורי הבית,

או שיש להם רזומה ילדות ארוך יותר בעזרתנו –

מה שאני אומרת הוא
שלכל זה יש מחיר ארוך-טווח

לתחושה העצמית שלהם.

מה שאני אומרת הוא,
שאנו צריכים להיות פחות מודאגים

לגבי מקבץ האוניברסיטאות הספציפי

שהם אולי יצליחו להגיש בקשה,
או להתקבל אליהם,

והרבה יותר מודאגים לגבי ההרגלים,
הלך הרוח, סט המיומנויות

והבריאות שהם צריכים
כדי להצליח בכל מקום שיהיו.

מה שאני אומרת הוא,

שהילדים שלנו צריכים להיות פחות
אובססיביים לגבי ציונים והישגים,

והרבה יותר מעוניינים

בילדות המעניקה בסיס להצלחה שלהם,

הבנויה על דברים כמו אהבה

ומטלות.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

אמרתי הרגע מטלות? אמרתי מטלות?
באמת אמרתי.

אבל ברצינות, זו הסיבה:

המחקר האורכי הארוך ביותר
על בני אדם שאי פעם נעשה

נקרא מחקר הרווארד גרנט.

הוא מצא כי ההצלחה המקצועית בחיים,

שזה מה שאנחנו רוצים לילדים שלנו,

ההצלחה המקצועית בחיים מגיעה
מביצוע מטלות כילד.

וככל שמתחילים מוקדם יותר, טוב יותר,

זהו הלך רוח של הפשלת שרוולים והרתמות,

הלך רוח שאומר, ישנה איזושהי
עבודה לא נעימה,

מישהו צריך לעשות אותה,
למה שזה לא יהיה אני,

הלך רוח שאומר,

אני אתרום את המאמץ שלי לטובת הכלל,

שזה מה שדוחף אותך קדימה במקום העבודה.

עכשיו, כולנו יודעים את זה.
אתם יודעים את זה.

(מחיאות כפיים)

כולנו יודעים את זה, ועדיין, בילדות היעדים,

אנחנו פוטרים את הילדים שלנו ממטלות בבית,

ואז הם נהפכים לאנשים צעירים במקום העבודה

עדיין מחכים לרשימת יעדים,

אבל היא לא קיימת,

ויותר חשוב מכך, הם חסרי הדחף,
האינסטינקט

להפשיל שרוולים ולהירתם,

ולהסתכל סביב ולתהות,
איך אני יכולה להועיל לעמיתיי לעבודה?

איך אני יכול לצפות מראש מה הבוס שלי צריך?

הממצא השני החשוב ממחקר הרווארד גרנט

קובע כי שמחה בחיים

באה מאהבה,

לא אהבה לעבודה,

אהבה מאנשים:

בני הזוג שלנו, החברים שלנו, המשפחה.

אז ילדות צריכה ללמד את הילדים שלנו לאהוב,

והם לא יכולים לאהוב אחרים
אם הם לא אוהבים קודם את עצמם.

והם לא יאהבו את עצמם
אם אנחנו לא יכולים לאהוב אותם ללא תנאים.

(מחיאות כפיים)

נכון.

אם כן,

במקום להיות אובססיביים לגבי
ציונים והישגים,

כשהילדים היקרים שלנו מגיעים
הביתה מבית-הספר,

או כשאנחנו חוזרים מהעבודה,

אנחנו צריכים לכבות את הטכנולוגיה שלנו,
לשים בצד את הפלאפון,

להסתכל עליהם בעיניים,

ולתת להם לראות את השמחה על הפנים שלנו

כשאנחנו רואים את הילד שלנו בפעם
הראשונה אחרי מספר שעות.

ואז אנחנו צריכים לשאול,

"איך היה היום שלך?

"מה אהבת היום?"

וכשהנערה המתבגרת שלכם עונה
"ארוחת צהריים", כמו ששלי ענתה,

ואני רוצה לשמוע על המבחן במתמטיקה,

לא על צהריים,

אתם עדיין חייבים להתעניין בצהריים,

אתם חייבים להגיד, "מה היה טוב
בארוחת הצהריים היום?"

הם צריכים לדעת שאכפת לנו מהם כבני אדם,

לא בגלל ממוצע הציונים שלהם,

אוקיי, אז אתם חושבים מטלות ואהבה,

זה נשמע טוב ויפה, אבל תעשי לנו טובה.

האוניברסיטאות רוצות לראות
ציונים והישגים גבוהים, ושבחים ופרסים,

ואני אגיד לכם – בערך.

האוניברסיטאות הגדולות והמוכרות ביותר
מבקשות את זה מהצעירים שלנו,

אבל הנה החדשות הטובות:

בניגוד למה שדירוג הקולג'ים רוצה שנאמין –

(מחיאות כפיים)

אתם לא חייבים ללכת לאחד מהקולג'ים
הכי גדולים ומוכרים

כדי להיות שמחים ומצליחים בחיים.

אנשים שמחים ומוצלחים
הלכו למכללות מתוקצבות,

הלכו למכללה קטנה שאף אחד לא שמע עליה,

הלכו למכללה קהילתית,

הלכו לאוניברסיטה ונשרו.

(מחיאות כפיים)

ההוכחה לכך היא בחדר הזה, בקהילות שלנו,

שזו האמת.

ואם היינו מרחיבים את הראייה שלנו,

והיינו מוכנים להסתכל על עוד כמה מכללות,

אולי אם היינו מסירים
את האגו שלנו מהמשוואה,

היינו מקבלים ומאמצים את האמת הזו,

ואז מבינים שזה לא סוף העולם

אם הילדים שלנו לא ילכו
לאחת האוניברסיטאות המפורסמות.

וחשוב מכך,

אם הילדות שלהם לא נוהלה
לפי רשימת יעדים רודנית,

כשהם ילכו למכללה,

לכל מכללה או אוניברסיטה באשר הן,

הם ילכו לשם מרצונם החופשי,

מונעים מהתשוקה שלהם,

מסוגלים ומוכנים לשגשג שם.

אני חייבת להודות בפניכם במשהו.

יש לי שני ילדים, סוייר ואייברי.

הם נערים מתבגרים.

ובעבר,

אני חושבת שהתייחסתי אליהם

כמו אל עצי בונסאי קטנים –

(צחוק)

שעליי לקצץ ולגזום בזהירות,

ולעצב אותם למעיין צורה מושלמת של אדם,

שאולי תהיה מושלמת מספיק בשביל
להבטיח להם קבלה

אל אחת האוניברסיטאות הבררניות ביותר.

אבל הגעתי למסקנה,
אחרי שעבדתי עם אלפי ילדים של אנשים אחרים –

(צחוק)

ואחרי שגידלתי שני ילדים משלי,

שהילדים שלי הם לא עצי בונסאי.

הם פרחי-בר

מסוג וזן לא ידוע –

(צחוק)

ותפקידי הוא לספק להם סביבה מזינה,

כדי לחזק אותם דרך מטלות,

ולאהוב אותם כך שהם יאהבו אחרים
ויקבלו אהבה,

והאוניברסיטה, התואר, הקריירה,

זה תלוי בהם.

העבודה שלי היא לא להפוך אותם
למה שאני רוצה שיהפכו,

אלא לתמוך בהם בהתפתחות אל עצמם הנהדר.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)