Return to Video

כיצד חווית האובדן עזרה לציירת אחת למצוא יופי גם בתוך חוסר שלמות.

  • 0:01 - 0:02
    אני ציירת.
  • 0:02 - 0:05
    אני מציירת ציורים פיגורוטיביים
    גדולי מימדים,
  • 0:05 - 0:06
    כלומר אני מציירת אנשים.
  • 0:07 - 0:08
    ככה.
  • 0:09 - 0:12
    אבל הערב אני נמצאת פה
    כדי לספר לכם משהו אישי
  • 0:12 - 0:14
    ששינה את היצירה שלי
    ואת הפרספקטיבה שלי.
  • 0:16 - 0:17
    זה משהו שכולנו עוברים,
  • 0:17 - 0:21
    וכולי תקווה שהניסיון שלי
    יהיה לעזר למישהו אחר.
  • 0:23 - 0:26
    קצת רקע על עצמי:
    אני הצעירה משמונה אחים.
  • 0:26 - 0:28
    כן, יש שמונה ילדים במשפחה שלי.
  • 0:28 - 0:31
    יש לי שישה אחים בכורים ואחות.
  • 0:31 - 0:33
    על מנת להמחיש לכם איך זה הרגיש,
  • 0:34 - 0:36
    כשמשפחתי יצאה לחופשה,
  • 0:36 - 0:37
    היה לנו אוטובוס.
  • 0:37 - 0:39
    (צחוק)
  • 0:41 - 0:44
    הסופר-אמא שלי
    הסיעה אותנו בכל העיר
  • 0:44 - 0:46
    לפעילויות בחוגים שונים -
  • 0:46 - 0:48
    לא באוטובוס.
  • 0:49 - 0:51
    היה לנו גם אוטו רגיל.
  • 0:52 - 0:54
    היא לקחה אותי לשיעורי אמנות,
  • 0:54 - 0:55
    ולא רק לאחד או שניים.
  • 0:55 - 1:01
    היא לקחה אותי לכל שיעור אמנות אפשרי
    מאז שהייתי בת שמונה ועד שמלאו לי 16,
  • 1:01 - 1:02
    כי זה כל מה שרציתי לעשות.
  • 1:03 - 1:05
    פעם היא אפילו השתתפה בשיעור
    יחד איתי בניו יורק.
  • 1:06 - 1:10
    בהיותי הצעירה מבין השמונה,
    פיתחתי כמה כישורי הישרדות.
  • 1:10 - 1:11
    כלל מספר אחד:
  • 1:11 - 1:14
    אל תתני לאחיך הגדול
    לראות אותך עושה משהו מטומטם.
  • 1:16 - 1:18
    לכן למדתי להיות שקטה ומסודרת
  • 1:18 - 1:21
    ודאגתי לחיות על פי הכללים
    ולשמור על מרחק.
  • 1:22 - 1:25
    אבל ציור היה המקום
    בו אני קבעתי את הכללים.
  • 1:25 - 1:26
    הוא היה עולמי הפרטי.
  • 1:28 - 1:30
    בגיל 14 כבר ידעתי
    שאני באמת רוצה לעסוק באמנות.
  • 1:32 - 1:35
    התוכנית הגדולה שלי הייתה לעבוד במלצרות
    ובכך לממן את מקצוע הציור.
  • 1:36 - 1:38
    אז המשכתי לחדד את הכישורים שלי.
  • 1:38 - 1:40
    סיימתי את לימודי תואר שני באמנות,
  • 1:40 - 1:44
    ובתערוכה הראשונה שלי,
    אחי שאל אותי:
  • 1:44 - 1:47
    "מה הן הנקודות האדומות האלה
    ליד כל ציור?"
  • 1:47 - 1:49
    איש לא היה מופתע יותר ממני.
  • 1:50 - 1:52
    משמעות הנקודות האדומות הייתה
    שהציורים נמכרו
  • 1:52 - 1:54
    ואוכל לשלם שכר דירה
  • 1:54 - 1:55
    באמצעות ציור.
  • 1:56 - 1:59
    טוב, בדירה שלי היו רק
    ארבעה שקעים חשמליים,
  • 1:59 - 2:03
    ולא יכולתי להפעיל
    מיקרוגל וטוסטר בו זמנית,
  • 2:03 - 2:05
    אבל, עדיין,
    אוכל לשלם את שכר הדירה.
  • 2:05 - 2:07
    לא הייתה מאושרת ממני.
  • 2:08 - 2:10
    הנה ציור מאותה התקופה.
  • 2:11 - 2:14
    רציתי שיהיה מציאותי ככל האפשר.
  • 2:14 - 2:16
    הוא היה צריך להיות מדויק ואמין.
  • 2:17 - 2:22
    זה היה המקום בו הייתי
    מנותקת ובשליטה מלאה.
  • 2:24 - 2:27
    מאז, עשיתי קריירה
    מציור אנשים בתוך מים.
  • 2:27 - 2:31
    אמבטיות ומקלחות
    היו הסביבה המושלמת.
  • 2:31 - 2:33
    היא הייתה אינטימית ופרטית,
  • 2:33 - 2:37
    ומים היוו אתגר מורכב
    שהעסיק אותי במשך עשור שלם.
  • 2:37 - 2:40
    ציירתי כ-200 ציורים כאלה,
  • 2:40 - 2:42
    חלקם בגודל עד שניים וחצי מטר,
  • 2:42 - 2:44
    כמו הציור הזה.
  • 2:44 - 2:49
    כדי לצייר אותו, הוספתי קמח למי אמבטיה
    כדי שיהפכו לעכורים
  • 2:49 - 2:52
    ושפכתי שמן בישול מלמעלה
  • 2:52 - 2:53
    והכנסתי לתוך זה בחורה,
  • 2:53 - 2:55
    וכשהדלקתי את התאורה,
  • 2:55 - 2:58
    זה היה כל כך יפה
    שלא יכולתי לחכות כדי לצייר את זה.
  • 2:58 - 3:02
    זה מה שהניע אותי -
    הסקרנות האימפולסיבית הזאת,
  • 3:03 - 3:04
    תמיד בחיפוש אחרי חומר גלם חדש:
  • 3:05 - 3:06
    ויניל, אדים, זכוכית.
  • 3:07 - 3:11
    פעם שמתי מלא וזלין
    על הראש ועל השיער
  • 3:11 - 3:13
    רק כדי לבדוק איך זה ייראה.
  • 3:13 - 3:14
    אל תעשו את זה.
  • 3:14 - 3:16
    (צחוק)
  • 3:18 - 3:20
    אז הכל התנהל כשורה.
  • 3:20 - 3:21
    הייתי בכיוון הנכון.
  • 3:22 - 3:24
    הייתי נחושה ומלאת מרץ
  • 3:24 - 3:25
    ומוקפת באמנים,
  • 3:26 - 3:28
    תמיד בדרכי למסיבות השקה ואירועים.
  • 3:28 - 3:31
    חוויתי הצלחה והכרה
  • 3:31 - 3:35
    ועברתי לדירה
    עם יותר מארבעה שקעים.
  • 3:36 - 3:38
    אמא שלי ואני
    היינו נשארות ערות עד מאוחר
  • 3:38 - 3:41
    בדיבורים על הרעיונות האחרונים שלנו,
    נותנות השראה זו לזו.
  • 3:41 - 3:43
    היא הכינה כלי חרס יפהפיים.
  • 3:45 - 3:47
    יש לי חבר בשם בו שצייר
  • 3:47 - 3:50
    את אשתו ואותי רוקדות על החוף,
  • 3:50 - 3:52
    וקרא לציור "שנות האור".
  • 3:52 - 3:55
    שאלתי אותו את משמעות השם,
    והוא הסביר:
  • 3:55 - 3:58
    "זה קורה כשאת נכנסת לבגרות,
    אינך עוד ילדה,
  • 3:59 - 4:02
    עם זאת, דאגות החיים
    עדיין אינן מכבידות עליך."
  • 4:03 - 4:05
    הוא צדק. אלה היו שנות האור.
  • 4:07 - 4:09
    ב-8 באוקטובר, 2011
  • 4:09 - 4:11
    שנות האור הגיעו לקיצן.
  • 4:11 - 4:13
    אמא שלי אובחנה
    כחולה בסרטן הריאות.
  • 4:15 - 4:18
    הסרטן התפשט לעצמותיה
    והגיע למוחה.
  • 4:19 - 4:21
    כשהיא סיפרה לי, התמוטטתי.
  • 4:21 - 4:22
    איבדתי את זה לגמרי.
  • 4:24 - 4:26
    וכשסוף סוף אספתי את עצמי
    והבטתי בה,
  • 4:26 - 4:28
    הבנתי שלא מדובר בי.
  • 4:28 - 4:30
    מדובר בלהבין כיצד לעזור לה.
  • 4:31 - 4:32
    אבא שלי רופא,
  • 4:32 - 4:36
    כך שהיה לנו יתרון גדול
    שהוא תפס פיקוד,
  • 4:36 - 4:38
    והוא עשה עבודה נפלאה
    בטיפול בה.
  • 4:39 - 4:41
    אבל גם אני רציתי לעשות
    כל מה שביכולתי כדי לעזור,
  • 4:42 - 4:44
    לכן רציתי לנסות
    כל דבר אפשרי.
  • 4:44 - 4:45
    כולנו רצינו.
  • 4:46 - 4:48
    עשיתי מחקר על
    תרופות אלטרנטיביות,
  • 4:48 - 4:51
    דיאטות, דיאטות מיצים,
    דיקור סיני.
  • 4:52 - 4:53
    לבסוף, שאלתי אותה:
  • 4:53 - 4:55
    "האם זה מה שאת רוצה שאעשה?"
  • 4:55 - 4:57
    והיא ענתה: "לא."
  • 4:57 - 5:00
    היא אמרה: "תאיטי את הקצב.
    אזדקק לך מאוחר יותר."
  • 5:04 - 5:06
    היא ידעה מה קורה,
  • 5:06 - 5:07
    והיא ידעה את מה שהרופאים
  • 5:07 - 5:10
    והמומחים והאינטרנט לא ידעו:
  • 5:10 - 5:12
    איך היא רצתה לעבור את זה.
  • 5:13 - 5:14
    הייתי צריכה רק לשאול אותה.
  • 5:16 - 5:18
    הבנתי שאם אנסה לתקן את זה,
  • 5:18 - 5:19
    אפספס את זה.
  • 5:20 - 5:22
    אז התחלתי פשוט להיות איתה,
  • 5:22 - 5:24
    תהיה המשמעות אשר תהיה
    בכל מצב אפשרי,
  • 5:25 - 5:27
    פשוט להקשיב לה באמת.
  • 5:28 - 5:32
    אם לפני כן התנגדתי,
    כעת ויתרתי,
  • 5:33 - 5:36
    הפסקתי לנסות לשלוט
    בבלתי נשלט
  • 5:36 - 5:38
    ופשוט להיות שם
    בשבילה ואיתה.
  • 5:40 - 5:41
    הזמן האט ממהלכו,
  • 5:42 - 5:43
    והתאריך לא היה רלוונטי.
  • 5:45 - 5:46
    פיתחנו מעין שגרה.
  • 5:47 - 5:51
    מוקדם בכל בוקר הייתי נכנסת
    אליה למיטה וישנה איתה.
  • 5:51 - 5:53
    אחי היה מגיע לארוחת בוקר
  • 5:53 - 5:56
    ושמחנו לשמוע את האוטו שלו
    נכנס אל החניה.
  • 5:56 - 5:58
    הייתי עוזרת לה לקום,
    אוחזת בידיה
  • 5:59 - 6:01
    ומובילה אותה אל המטבח.
  • 6:02 - 6:05
    היה לה ספל ענק
    שהכינה בעצמה
  • 6:05 - 6:07
    והיא אהבה לשתות ממנו קפה,
  • 6:08 - 6:10
    והיא אהבה לאכול
    לחם סודה אירי לארוחת בוקר.
  • 6:12 - 6:13
    לאחר מכן הייתה המקלחת,
  • 6:13 - 6:14
    והיא אהבה את החלק הזה.
  • 6:14 - 6:16
    היא אהבה את המים החמימים,
  • 6:16 - 6:19
    אז הפכתי את זה
    להכי מהנה שאפשר,
  • 6:19 - 6:21
    כמו ספא.
  • 6:21 - 6:23
    אחותי עזרה לפעמים.
  • 6:23 - 6:25
    הכנו מגבות חמות
  • 6:25 - 6:28
    ונעלי בית מראש
  • 6:28 - 6:30
    כדי שלא יהיה לה קר לרגע.
  • 6:31 - 6:32
    הייתי מייבשת את שיערה.
  • 6:33 - 6:36
    האחים שלי היו מגיעים בערב
    עם הילדים שלהם,
  • 6:36 - 6:38
    וזאת הייתה נקודת השיא
    של היום שלה.
  • 6:39 - 6:41
    עם הזמן התחלנו להשתמש
    בכיסא גלגלים,
  • 6:42 - 6:44
    והיא כבר לא רצתה לאכול כל כך,
  • 6:44 - 6:49
    והיא שתתה את הקפה שלה
    מתוך ספל תה הכי פצפון שמצאנו.
  • 6:51 - 6:53
    כבר לא הצלחתי לתמוך בה לבד,
  • 6:53 - 6:55
    ונאלצנו לשכור מטפלת
    כדי לעזור לי עם המקלחות.
  • 6:56 - 6:59
    הפעילויות היומיות
    הפשוטות האלה
  • 6:59 - 7:01
    הפכו לריטואל הקדוש שלנו,
  • 7:02 - 7:04
    וחזרנו עליהם מדי יום ביומו
  • 7:04 - 7:05
    תוך כדי התקדמות המחלה.
  • 7:06 - 7:08
    זה היה מעורר ענווה וכואב
  • 7:08 - 7:11
    ובדיוק איפה שרציתי להיות.
  • 7:12 - 7:14
    קראנו לתקופה הזאת "הנורא ביופיו."
  • 7:16 - 7:20
    היא נפטרה ב-26 באוקטובר, 2012.
  • 7:20 - 7:24
    שנה ושלושה שבועות
    לאחר האבחון.
  • 7:25 - 7:26
    היא הלכה.
  • 7:30 - 7:31
    האחים שלי, אחותי, אבי ואני
  • 7:32 - 7:35
    התאחדנו בצורה תומכת ומתחשבת.
  • 7:36 - 7:38
    כאילו כל הדינמיקה המשפחתית
  • 7:38 - 7:40
    וחוקי היסוד שלנו נעלמו
  • 7:40 - 7:43
    ופשוט היינו יחד
    בתוך הבלתי ידוע,
  • 7:43 - 7:44
    מרגישים את אותו הדבר
  • 7:45 - 7:46
    מטפלים זה בזה.
  • 7:48 - 7:50
    אני אסירת תודה
    על זה שיש לי אותם.
  • 7:53 - 7:57
    בתור מישהי שבילתה את מרבית זמנה
    לבד בעבודה בסטודיו,
  • 7:57 - 8:00
    לא היה לי מושג שקשר כזה
  • 8:00 - 8:03
    הוא כל כך חשוב,
    כל כך מרפא.
  • 8:03 - 8:04
    זה היה הדבר החשוב ביותר.
  • 8:06 - 8:08
    זה מה שתמיד רציתי.
  • 8:09 - 8:14
    לאחר ההלוויה, הגיע הזמן
    לחזור לסטודיו שלי.
  • 8:16 - 8:18
    ארזתי את הדברים
    ונסעתי בחזרה לברוקלין,
  • 8:18 - 8:21
    תמיד עסקתי בציור,
    לכן עשיתי את זה גם הפעם.
  • 8:22 - 8:24
    והנה מה שקרה.
  • 8:27 - 8:31
    מעין שחרור של כל
    מה שהצטבר אצלי בפנים.
  • 8:34 - 8:39
    אותו המקום המוגן
    שיצרתי בקפידות
  • 8:39 - 8:42
    שבא לידי ביטוי
    בכל הציורים שלי,
  • 8:42 - 8:43
    הפך למיתוס.
  • 8:43 - 8:44
    זה לא עבד.
  • 8:45 - 8:48
    ופחדתי,
    כי לא רציתי יותר לצייר.
  • 8:51 - 8:53
    אז נסעתי ליער.
  • 8:53 - 8:56
    חשבתי, אנסה את זה,
    אצא החוצה.
  • 8:56 - 9:00
    לקחתי את הצבעים שלי,
    ולא הייתי ציירת נופים,
  • 9:00 - 9:03
    אבל גם לא הייתי
    סוג מסוים של ציירת,
  • 9:03 - 9:05
    לא הרגשתי מחויבות,
    לא היו לי ציפיות,
  • 9:05 - 9:08
    מה שאיפשר לי להיות
    קלת דעת וחופשייה.
  • 9:08 - 9:10
    אפילו השארתי את אחד הציורים
    עם צבע טרי
  • 9:10 - 9:12
    בחוץ למשך לילה שלם
  • 9:13 - 9:16
    סמוך לתאורה ביער.
  • 9:16 - 9:19
    למחרת בבוקר הוא היה מצופה בחרקים.
  • 9:21 - 9:23
    אבל לא היה אכפת לי,
    זה לא היה משנה.
  • 9:23 - 9:26
    לקחתי את כל הציורים האלה
    בחזרה לסטודיו שלי,
  • 9:26 - 9:28
    ושפשפתי אותם,
    וחרטתי עליהם,
  • 9:28 - 9:31
    ושפכתי עליהם מדלל צבע,
  • 9:31 - 9:33
    הוספתי עוד צבע מלמעלה,
    ציירתי עליהם.
  • 9:33 - 9:34
    לא הייתה לי תוכנית,
  • 9:35 - 9:37
    אבל צפיתי במתרחש.
  • 9:39 - 9:41
    זה הציור עם כל החרקים בפנים.
  • 9:42 - 9:44
    לא ניסיתי להמחיש מרחב ממשי.
  • 9:44 - 9:49
    אלא הכאוס והפגמים
    הם אלה שעניינו אותי,
  • 9:49 - 9:50
    ומשהו התחיל לקרות.
  • 9:52 - 9:53
    הרגשתי שוב את הסקרנות.
  • 9:54 - 9:57
    הנה עוד ציור מהיער.
  • 9:58 - 10:00
    אבל, למרות זאת,
    הייתה הסתייגות מסוימת.
  • 10:00 - 10:03
    לא הצלחתי לשלוט בצבע כמו בעבר.
  • 10:03 - 10:06
    רציתי להתמקד
    ברמזים ובהצעות,
  • 10:06 - 10:09
    ולא בהסברים ובתיאורים.
  • 10:10 - 10:14
    והמשטח הפגום, הכאוטי
    והגועש הזה -
  • 10:14 - 10:16
    הוא זה שסיפר את הסיפור.
  • 10:18 - 10:21
    שוב התחלתי להרגיש את הסקרנות
    כמו בתקופת הלימודים.
  • 10:22 - 10:26
    הדבר הבא שרציתי הוא
    להכניס דמויות אל הציורים האלה, אנשים,
  • 10:26 - 10:28
    ואהבתי את הסביבה החדשה הזאת,
  • 10:28 - 10:32
    לכן רציתי לחבר בין
    אנשים לאוירה הזאת.
  • 10:34 - 10:36
    כשירד לי האסימון
    איך אפשר לעשות את זה,
  • 10:36 - 10:39
    הרגשתי בחילה וסחרחורת,
  • 10:39 - 10:42
    שזה בטח רק האדרנלין,
  • 10:42 - 10:45
    אבל, בעיניי, זה סימן טוב.
  • 10:45 - 10:48
    ועכשיו אני רוצה להראות לכם
    על מה עבדתי עד כה.
  • 10:48 - 10:52
    עדיין לא הראיתי את זה לאיש,
    זה מעין תצוגה מקדימה
  • 10:52 - 10:53
    לתערוכה הבאה שלי,
  • 10:53 - 10:54
    מה שציירתי עד כה.
  • 10:56 - 10:58
    חלל רחב
  • 10:59 - 11:01
    לעומת חדר האמבטיה המבודד.
  • 11:01 - 11:04
    יצאתי החוצה
    לעומת להיכנס פנימה.
  • 11:05 - 11:07
    משתחררת,
  • 11:08 - 11:10
    מתענגת על הפגמים,
  • 11:10 - 11:11
    נותנת מקום...
  • 11:12 - 11:14
    נותנת מקום לפגמים.
  • 11:16 - 11:17
    ובכל פגם,
  • 11:17 - 11:19
    ניתן למצוא רגישות.
  • 11:19 - 11:23
    יכולתי לחוש את משאת נפשי,
    הדבר החשוב לי ביותר,
  • 11:26 - 11:27
    אותו קשר אנושי
  • 11:28 - 11:32
    שיכול להתרחש במרחב
    שאין בו התנגדות או שליטה.
  • 11:34 - 11:35
    אני רוצה שזה יהיה
    נושא הציורים שלי.
  • 11:38 - 11:40
    הלקח שלי הוא כזה:
  • 11:41 - 11:44
    כולנו נחווה אבידות גדולות
    בחיים שלנו,
  • 11:45 - 11:47
    עבודה או קריירה,
  • 11:47 - 11:50
    מערכות יחסים, אהבה,
    הנעורים שלנו.
  • 11:52 - 11:54
    אנו נאבד את הבריאות שלנו,
  • 11:54 - 11:55
    את היקרים לליבנו.
  • 11:56 - 11:59
    האבידות האלה אינן בשליטתנו.
  • 11:59 - 12:00
    הן לא צפויות,
  • 12:01 - 12:02
    והן ממוטטות אותנו.
  • 12:04 - 12:06
    ואני אומרת, בואו ניתן להן.
  • 12:07 - 12:09
    תתמוטטו. תכנעו.
  • 12:11 - 12:13
    אל תנסו לשנות את זה
  • 12:13 - 12:15
    או לרצות לשנות את זה.
  • 12:15 - 12:17
    זאת דרכו של העולם.
  • 12:19 - 12:21
    ואז בא החלל הריק,
  • 12:21 - 12:24
    ובתוך החלל הזה
    תתחברו אל הרגישות שלכם,
  • 12:24 - 12:26
    למה שחשוב לכם ביותר,
  • 12:26 - 12:27
    למשאת נפשכם.
  • 12:29 - 12:30
    ותתעניינו
  • 12:32 - 12:35
    במה ובמי שבאמת נמצא כאן,
  • 12:35 - 12:37
    חי וקיים.
  • 12:38 - 12:39
    זה מה שכולנו רוצים.
  • 12:41 - 12:44
    בואו ננצל את ההזדמנות הזאת
    כדי למצוא יופי
  • 12:45 - 12:48
    בבלתי ידוע, בבלתי צפוי,
  • 12:49 - 12:50
    ואף בנורא מכול.
  • 12:51 - 12:53
    תודה.
  • 12:53 - 12:56
    (מחיאות כפיים)
Title:
כיצד חווית האובדן עזרה לציירת אחת למצוא יופי גם בתוך חוסר שלמות.
Speaker:
אליסה מונקס
Description:

הציירת אליסה מונקס מוצאת יופי והשראה בבלתי ידוע, בבלתי צפוי ואף בנורא מכול. בהרצאתה הפיוטית והאינטימית היא מתארת את האינטרקציה בין חיים, צבע וקנבס דרך התפתחותה הואמנותית וההומנית.
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
13:08

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.