אני ציירת.

אני מציירת ציורים פיגורוטיביים
גדולי מימדים,

כלומר אני מציירת אנשים.

ככה.

אבל הערב אני נמצאת פה
כדי לספר לכם משהו אישי

ששינה את היצירה שלי
ואת הפרספקטיבה שלי.

זה משהו שכולנו עוברים,

וכולי תקווה שהניסיון שלי
יהיה לעזר למישהו אחר.

קצת רקע על עצמי: 
אני הצעירה משמונה אחים.

כן, יש שמונה ילדים במשפחה שלי.

יש לי שישה אחים בכורים ואחות.

על מנת להמחיש לכם איך זה הרגיש,

כשמשפחתי יצאה לחופשה,

היה לנו אוטובוס.

(צחוק)

הסופר-אמא שלי 
הסיעה אותנו בכל העיר

לפעילויות בחוגים שונים -

לא באוטובוס.

היה לנו גם אוטו רגיל.

היא לקחה אותי לשיעורי אמנות,

ולא רק לאחד או שניים.

היא לקחה אותי לכל שיעור אמנות אפשרי
מאז שהייתי בת שמונה ועד שמלאו לי 16,

כי זה כל מה שרציתי לעשות.

פעם היא אפילו השתתפה בשיעור
יחד איתי בניו יורק.

בהיותי הצעירה מבין השמונה,
פיתחתי כמה כישורי הישרדות.

כלל מספר אחד:

אל תתני לאחיך הגדול 
לראות אותך עושה משהו מטומטם.

לכן למדתי להיות שקטה ומסודרת

ודאגתי לחיות על פי הכללים
ולשמור על מרחק.

אבל ציור היה המקום
בו אני קבעתי את הכללים.

הוא היה עולמי הפרטי.

בגיל 14 כבר ידעתי 
שאני באמת רוצה לעסוק באמנות.

התוכנית הגדולה שלי הייתה לעבוד במלצרות
ובכך לממן את מקצוע הציור.

אז המשכתי לחדד את הכישורים שלי.

סיימתי את לימודי תואר שני באמנות,

ובתערוכה הראשונה שלי, 
אחי שאל אותי:

"מה הן הנקודות האדומות האלה
ליד כל ציור?"

איש לא היה מופתע יותר ממני.

משמעות הנקודות האדומות הייתה
שהציורים נמכרו

ואוכל לשלם שכר דירה

באמצעות ציור.

טוב, בדירה שלי היו רק 
ארבעה שקעים חשמליים,

ולא יכולתי להפעיל 
מיקרוגל וטוסטר בו זמנית,

אבל, עדיין, 
אוכל לשלם את שכר הדירה.

לא הייתה מאושרת ממני.

הנה ציור מאותה התקופה.

רציתי שיהיה מציאותי ככל האפשר.

הוא היה צריך להיות מדויק ואמין.

זה היה המקום בו הייתי 
מנותקת ובשליטה מלאה.

מאז, עשיתי קריירה
מציור אנשים בתוך מים.

אמבטיות ומקלחות
היו הסביבה המושלמת.

היא הייתה אינטימית ופרטית,

ומים היוו אתגר מורכב
שהעסיק אותי במשך עשור שלם.

ציירתי כ-200 ציורים כאלה,

חלקם בגודל עד שניים וחצי מטר,

כמו הציור הזה.

כדי לצייר אותו, הוספתי קמח למי אמבטיה
כדי שיהפכו לעכורים

ושפכתי שמן בישול מלמעלה

והכנסתי לתוך זה בחורה,

וכשהדלקתי את התאורה,

זה היה כל כך יפה
שלא יכולתי לחכות כדי לצייר את זה.

זה מה שהניע אותי - 
הסקרנות האימפולסיבית הזאת,

תמיד בחיפוש אחרי חומר גלם חדש:

ויניל, אדים, זכוכית.

פעם שמתי מלא וזלין 
על הראש ועל השיער

רק כדי לבדוק איך זה ייראה.

אל תעשו את זה.

(צחוק)

אז הכל התנהל כשורה.

הייתי בכיוון הנכון.

הייתי נחושה ומלאת מרץ

ומוקפת באמנים,

תמיד בדרכי למסיבות השקה ואירועים.

חוויתי הצלחה והכרה

ועברתי לדירה 
עם יותר מארבעה שקעים.

אמא שלי ואני
היינו נשארות ערות עד מאוחר

בדיבורים על הרעיונות האחרונים שלנו,
נותנות השראה זו לזו.

היא הכינה כלי חרס יפהפיים.

יש לי חבר בשם בו שצייר

את אשתו ואותי רוקדות על החוף,

וקרא לציור "שנות האור".

שאלתי אותו את משמעות השם,
והוא הסביר:

"זה קורה כשאת נכנסת לבגרות, 
אינך עוד ילדה,

עם זאת, דאגות החיים
עדיין אינן מכבידות עליך."

הוא צדק. אלה היו שנות האור.

ב-8 באוקטובר, 2011

שנות האור הגיעו לקיצן.

אמא שלי אובחנה 
כחולה בסרטן הריאות.

הסרטן התפשט לעצמותיה 
והגיע למוחה.

כשהיא סיפרה לי, התמוטטתי.

איבדתי את זה לגמרי.

וכשסוף סוף אספתי את עצמי
והבטתי בה,

הבנתי שלא מדובר בי.

מדובר בלהבין כיצד לעזור לה.

אבא שלי רופא,

כך שהיה לנו יתרון גדול
שהוא תפס פיקוד,

והוא עשה עבודה נפלאה
בטיפול בה.

אבל גם אני רציתי לעשות
כל מה שביכולתי כדי לעזור,

לכן רציתי לנסות 
כל דבר אפשרי.

כולנו רצינו.

עשיתי מחקר על 
תרופות אלטרנטיביות,

דיאטות, דיאטות מיצים,
דיקור סיני.

לבסוף, שאלתי אותה:

"האם זה מה שאת רוצה שאעשה?"

והיא ענתה: "לא."

היא אמרה: "תאיטי את הקצב.
אזדקק לך מאוחר יותר."

היא ידעה מה קורה,

והיא ידעה את מה שהרופאים

והמומחים והאינטרנט לא ידעו:

איך היא רצתה לעבור את זה.

הייתי צריכה רק לשאול אותה.

הבנתי שאם אנסה לתקן את זה,

אפספס את זה.

אז התחלתי פשוט להיות איתה,

תהיה המשמעות אשר תהיה
בכל מצב אפשרי,

פשוט להקשיב לה באמת.

אם לפני כן התנגדתי,
כעת ויתרתי,

הפסקתי לנסות לשלוט
בבלתי נשלט

ופשוט להיות שם 
בשבילה ואיתה.

הזמן האט ממהלכו,

והתאריך לא היה רלוונטי.

פיתחנו מעין שגרה.

מוקדם בכל בוקר הייתי נכנסת
אליה למיטה וישנה איתה.

אחי היה מגיע לארוחת בוקר

ושמחנו לשמוע את האוטו שלו
נכנס אל החניה.

הייתי עוזרת לה לקום, 
אוחזת בידיה

ומובילה אותה אל המטבח.

היה לה ספל ענק 
שהכינה בעצמה

והיא אהבה לשתות ממנו קפה,

והיא אהבה לאכול
לחם סודה אירי לארוחת בוקר.

לאחר מכן הייתה המקלחת,

והיא אהבה את החלק הזה.

היא אהבה את המים החמימים,

אז הפכתי את זה 
להכי מהנה שאפשר,

כמו ספא.

אחותי עזרה לפעמים.

הכנו מגבות חמות

ונעלי בית מראש

כדי שלא יהיה לה קר לרגע.

הייתי מייבשת את שיערה.

האחים שלי היו מגיעים בערב
עם הילדים שלהם,

וזאת הייתה נקודת השיא
של היום שלה.

עם הזמן התחלנו להשתמש 
בכיסא גלגלים,

והיא כבר לא רצתה לאכול כל כך,

והיא שתתה את הקפה שלה 
מתוך ספל תה הכי פצפון שמצאנו.

כבר לא הצלחתי לתמוך בה לבד,

ונאלצנו לשכור מטפלת
כדי לעזור לי עם המקלחות.

הפעילויות היומיות 
הפשוטות האלה

הפכו לריטואל הקדוש שלנו,

וחזרנו עליהם מדי יום ביומו

תוך כדי התקדמות המחלה.

זה היה מעורר ענווה וכואב

ובדיוק איפה שרציתי להיות.

קראנו לתקופה הזאת "הנורא ביופיו."

היא נפטרה ב-26 באוקטובר, 2012.

שנה ושלושה שבועות
לאחר האבחון.

היא הלכה.

האחים שלי, אחותי, אבי ואני

התאחדנו בצורה תומכת ומתחשבת.

כאילו כל הדינמיקה המשפחתית

וחוקי היסוד שלנו נעלמו

ופשוט היינו יחד 
בתוך הבלתי ידוע,

מרגישים את אותו הדבר

מטפלים זה בזה.

אני אסירת תודה 
על זה שיש לי אותם.

בתור מישהי שבילתה את מרבית זמנה
לבד בעבודה בסטודיו,

לא היה לי מושג שקשר כזה

הוא כל כך חשוב, 
כל כך מרפא.

זה היה הדבר החשוב ביותר.

זה מה שתמיד רציתי.

לאחר ההלוויה, הגיע הזמן
לחזור לסטודיו שלי.

ארזתי את הדברים
ונסעתי בחזרה לברוקלין,

תמיד עסקתי בציור, 
לכן עשיתי את זה גם הפעם.

והנה מה שקרה.

מעין שחרור של כל 
מה שהצטבר אצלי בפנים.

אותו המקום המוגן
שיצרתי בקפידות

שבא לידי ביטוי 
בכל הציורים שלי,

הפך למיתוס.

זה לא עבד.

ופחדתי, 
כי לא רציתי יותר לצייר.

אז נסעתי ליער.

חשבתי, אנסה את זה,
אצא החוצה.

לקחתי את הצבעים שלי,
ולא הייתי ציירת נופים,

אבל גם לא הייתי
סוג מסוים של ציירת,

לא הרגשתי מחויבות, 
לא היו לי ציפיות,

מה שאיפשר לי להיות
קלת דעת וחופשייה.

אפילו השארתי את אחד הציורים
עם צבע טרי

בחוץ למשך לילה שלם

סמוך לתאורה ביער.

למחרת בבוקר הוא היה מצופה בחרקים.

אבל לא היה אכפת לי,
זה לא היה משנה.

לקחתי את כל הציורים האלה
בחזרה לסטודיו שלי,

ושפשפתי אותם, 
וחרטתי עליהם,

ושפכתי עליהם מדלל צבע,

הוספתי עוד צבע מלמעלה, 
ציירתי עליהם.

לא הייתה לי תוכנית,

אבל צפיתי במתרחש.

זה הציור עם כל החרקים בפנים.

לא ניסיתי להמחיש מרחב ממשי.

אלא הכאוס והפגמים 
הם אלה שעניינו אותי,

ומשהו התחיל לקרות.

הרגשתי שוב את הסקרנות.

הנה עוד ציור מהיער.

אבל, למרות זאת,
הייתה הסתייגות מסוימת.

לא הצלחתי לשלוט בצבע כמו בעבר.

רציתי להתמקד
ברמזים ובהצעות,

ולא בהסברים ובתיאורים.

והמשטח הפגום, הכאוטי
והגועש הזה -

הוא זה שסיפר את הסיפור.

שוב התחלתי להרגיש את הסקרנות
כמו בתקופת הלימודים.

הדבר הבא שרציתי הוא 
להכניס דמויות אל הציורים האלה, אנשים,

ואהבתי את הסביבה החדשה הזאת,

לכן רציתי לחבר בין 
אנשים לאוירה הזאת.

כשירד לי האסימון
איך אפשר לעשות את זה,

הרגשתי בחילה וסחרחורת,

שזה בטח רק האדרנלין,

אבל, בעיניי, זה סימן טוב.

ועכשיו אני רוצה להראות לכם
על מה עבדתי עד כה.

עדיין לא הראיתי את זה לאיש,
זה מעין תצוגה מקדימה

לתערוכה הבאה שלי,

מה שציירתי עד כה.

חלל רחב

לעומת חדר האמבטיה המבודד.

יצאתי החוצה 
לעומת להיכנס פנימה.

משתחררת,

מתענגת על הפגמים,

נותנת מקום...

נותנת מקום לפגמים.

ובכל פגם,

ניתן למצוא רגישות.

יכולתי לחוש את משאת נפשי,
הדבר החשוב לי ביותר,

אותו קשר אנושי

שיכול להתרחש במרחב
שאין בו התנגדות או שליטה.

אני רוצה שזה יהיה 
נושא הציורים שלי.

הלקח שלי הוא כזה:

כולנו נחווה אבידות גדולות
בחיים שלנו,

עבודה או קריירה,

מערכות יחסים, אהבה, 
הנעורים שלנו.

אנו נאבד את הבריאות שלנו,

את היקרים לליבנו.

האבידות האלה אינן בשליטתנו.

הן לא צפויות,

והן ממוטטות אותנו.

ואני אומרת, בואו ניתן להן.

תתמוטטו. תכנעו.

אל תנסו לשנות את זה

או לרצות לשנות את זה.

זאת דרכו של העולם.

ואז בא החלל הריק,

ובתוך החלל הזה
תתחברו אל הרגישות שלכם,

למה שחשוב לכם ביותר,

למשאת נפשכם.

ותתעניינו

במה ובמי שבאמת נמצא כאן,

חי וקיים.

זה מה שכולנו רוצים.

בואו ננצל את ההזדמנות הזאת
כדי למצוא יופי

בבלתי ידוע, בבלתי צפוי,

ואף בנורא מכול.

תודה.

(מחיאות כפיים)