Return to Video

מדוע ספר טוב הוא בעצם דלת סתרים

  • 0:00 - 0:03
    שלום לכולם. שמי מאק.
  • 0:03 - 0:07
    העבודה שלי היא לשקר לילדים,
  • 0:07 - 0:09
    אבל אלה שקרים ישרים.
  • 0:09 - 0:10
    אני כותב ספרי ילדים,
  • 0:10 - 0:14
    ויש ציטטה מדברי פאבלו פיקסו:
  • 0:14 - 0:17
    "כולנו יודעים שאמנות איננה אמת.
  • 0:17 - 0:20
    "אמנות היא שקר שגורם לנו
    להבין את האמת,
  • 0:20 - 0:23
    "או לפחות את האמת
    שנותנים לנו להבין.
  • 0:23 - 0:25
    "על האמן לדעת כיצד
  • 0:25 - 0:30
    "לשכנע אחרים באמת שבשקריו."
  • 0:30 - 0:33
    שמעתי את זה לראשונה
    כשהייתי ילד,
  • 0:33 - 0:35
    וזה מצא חן בעיני,
  • 0:35 - 0:37
    אבל לא היה לי מושג
    מה זה אומר.
  • 0:37 - 0:39
    [צחוק]
  • 0:39 - 0:42
    אבל זה הנושא
    שעליו באתי לדבר אתכם היום,
  • 0:43 - 0:45
    אמת ושקרים, בדיון ומציאות.
  • 0:45 - 0:47
    אז איך אוכל לפרום
  • 0:47 - 0:49
    את סבך המשפטים הזה?
  • 0:49 - 0:53
    אז חשבתי, יש לי "פאואר פוינט",
    נשרטט דיאגרמת "ון".
  • 0:53 - 0:55
    [אמת. שקרים.]
    [צחוק]
  • 0:55 - 0:57
    הנה זה. כאן. בום.
  • 0:57 - 0:58
    יש לנו אמת ושקרים
  • 0:58 - 1:01
    וישנו המרחב הקטן הזה,
    הקצוות, באמצע.
  • 1:01 - 1:05
    המרווח הסיפי הזה,
    הוא האמנות.
  • 1:05 - 1:08
    [צחוק]
  • 1:08 - 1:13
    בסדר. דיאגרמת ון.
    [צחוק] [מחיאות כפיים]
  • 1:13 - 1:16
    אבל גם זה לא ממש עוזר.
  • 1:16 - 1:20
    מה שאיפשר לי להבין
  • 1:20 - 1:23
    את הציטטה,
    ומהי בעצם אמנות,
  • 1:23 - 1:25
    לפחות אמנות הבדיון,
  • 1:25 - 1:26
    היה העבודה עם ילדים.
  • 1:26 - 1:29
    פעם הייתי יועץ בקייטנה.
  • 1:29 - 1:31
    עסקתי בזה
    בחופשות הקיץ שלי מהקולג',
  • 1:31 - 1:34
    ונהניתי מזה.
  • 1:34 - 1:36
    זו היתה קייטנת ספורט
  • 1:36 - 1:38
    לילדים בני 4 עד 6.
  • 1:38 - 1:39
    הייתי אחראי על בני ה-4,
  • 1:39 - 1:40
    וזה היה טוב,
  • 1:40 - 1:45
    כי בני 4 לא יודעים לשחק
    במשחקי ספורט, וגם אני לא.
  • 1:45 - 1:46
    [צחוק]
  • 1:46 - 1:49
    אני משחק ברמה של בן 4,
  • 1:49 - 1:53
    אז מה שקרה הוא
  • 1:53 - 1:55
    שהילדים היו משחקים קצת בכדור,
    ואז היה נעשה חם,
  • 1:55 - 1:57
    והם היו מתיישבים מתחת לעץ,
  • 1:57 - 2:00
    אני כבר ישבתי שם --
    [צחוק]
  • 2:00 - 2:02
    והייתי ממציא ומספר להם סיפורים
  • 2:02 - 2:04
    ומספר להם סיפורים מהחיים שלי.
  • 2:04 - 2:06
    סיפרתי להם שבסופי-שבוע
  • 2:06 - 2:09
    אני הולך הביתה ומרגל
    עבור מלכת אנגליה.
  • 2:09 - 2:11
    [צחוק]
  • 2:11 - 2:12
    ובמהרה, ילדים נוספים,
  • 2:12 - 2:14
    שבכלל לא היו בקבוצה שלי,
  • 2:14 - 2:16
    היו ניגשים אלי ואומרים,
  • 2:16 - 2:18
    "אתה מאק ברנט, נכון?
  • 2:18 - 2:21
    "אתה המרגל של מלכת אנגליה."
  • 2:21 - 2:24
    ואני חיכיתי כל חיי
    שזרים יגשו אלי
  • 2:24 - 2:26
    ויציגו לי את השאלה הזאת.
  • 2:26 - 2:29
    בפנטזיה שלי אלו היו
    נשים רוסיות חטובות,
  • 2:29 - 2:30
    אבל, ילדים בני 4 --
  • 2:30 - 2:35
    זה מה שיש בברקלי, קליפורניה.
    [צחוק]
  • 2:35 - 2:39
    והבנתי שהסיפורים שאני מספר
  • 2:39 - 2:42
    הם אמיתיים בדרך מוכרת לי,
  • 2:42 - 2:44
    וממש מלהיבים.
  • 2:44 - 2:46
    בעיני, השיא של זה היה--
    לעולם לא אשכח זאת --
  • 2:46 - 2:49
    היתה ילדה קטנה בשם ריילי.
    היא היתה זעירה,
  • 2:49 - 2:51
    והיא תמיד לקחה איתה
    את ארוחת הצהרים,
  • 2:51 - 2:53
    והיתה זורקת את הפרי.
  • 2:53 - 2:55
    היא פשוט לקחה את הפרי,
  • 2:55 - 2:56
    את המלון שאמא שלה
    ארזה לה בכל יום,
  • 2:56 - 2:58
    והיא היתה זורקת אותו לשיחים
  • 2:58 - 3:00
    והיתה אוכלת חטיפי פרי
  • 3:00 - 3:03
    וגביעי פודינג,
    ואני אמרתי לה: "ריילי,
  • 3:03 - 3:06
    "אסור לך לעשות את זה.
    את חייבת לאכול את הפרי."
  • 3:06 - 3:08
    היא אמרה: "למה?"
  • 3:08 - 3:09
    ואני אמרתי: "כי אם תמשיכי
    לזרוק את הפרי לשיחים,
  • 3:09 - 3:13
    "מהר מאד יתחילו
    לצמוח כאן מלונים."
  • 3:13 - 3:15
    וזו הסיבה לדעתי שהתחלתי
  • 3:15 - 3:19
    לספר לילדים סיפורים
    ולא הפכתי לתזונאי ילדים.
  • 3:19 - 3:21
    [צחוק]
  • 3:21 - 3:23
    אז ריילי אמרה:
    "אין סיכוי שזה יקרה.
  • 3:23 - 3:24
    "זה לא יקרה."
  • 3:24 - 3:27
    אז ביום האחרון של הקייטנה,
  • 3:27 - 3:31
    קמתי מוקדם בבוקר
    והבאתי מלון ענק מהמכולת,
  • 3:31 - 3:33
    והסתרתי אותו בשיחים,
  • 3:33 - 3:35
    ובארוחת הצהריים אמרתי:
  • 3:35 - 3:38
    "ריילי, כדאי שתגשי לשם
    ותראי מה עשית."
  • 3:38 - 3:41
    ו -- [צחוק] --
  • 3:41 - 3:43
    היא עברה בקושי בין השיחים,
    ואז עיניה
  • 3:43 - 3:46
    התרחבו כל-כך,
    והיא הצביעה על המלון
  • 3:46 - 3:48
    שהיה גדול יותר מהראש שלה,
  • 3:48 - 3:51
    וכל הילדים רצו לשם
    והתאספו סביבה,
  • 3:51 - 3:52
    ואחד הילדים שאל: "היי,
  • 3:52 - 3:54
    "למה יש עליו מדבקה?"
  • 3:54 - 3:58
    [צחוק]
  • 3:58 - 4:00
    ואני אמרתי: "בגלל זה
    גם אמרתי לכם
  • 4:00 - 4:03
    "לא להשליך את המדבקות בשיחים.--
    [צחוק]
  • 4:03 - 4:06
    "שימו אותן באשפה.
    אחרת זה הורס את הטבע."
  • 4:06 - 4:09
    [צחוק]
  • 4:09 - 4:14
    וריילי סחבה איתה
    את המלון הזה כל היום.
  • 4:14 - 4:16
    היא היתה כל-כך גאה.
  • 4:16 - 4:21
    ריילי ידעה שהיא לא
    גידלה מלון תוך 7 ימים
  • 4:21 - 4:23
    אבל היא גם ידעה שכן.
  • 4:23 - 4:26
    וזה קטע מוזר.
  • 4:26 - 4:28
    אבל זה לא מוגבל רק לילדים.
  • 4:28 - 4:32
    זה בכל דבר.
    האמנות יכולה לקחת אותנו לשם.
  • 4:32 - 4:34
    היא נמצאה בדיוק
    במקום ההוא שבאמצע,
  • 4:34 - 4:37
    המקום שאפשר לכנותו
    "אמנות" או "בדיון".
  • 4:37 - 4:39
    אני אכנה אותו "פלא".
  • 4:39 - 4:42
    זה מה שקולרידג' כינה:
    "ההשעייה מרצון של חוסר-האמונה",
  • 4:42 - 4:44
    או מתן האמון הפואטי,
  • 4:44 - 4:46
    בהתייחסו לרגעים שבהם
    סיפור כלשהו, מוזר ככל שיהיה,
  • 4:46 - 4:48
    מזכיר במשהו את האמת,
  • 4:48 - 4:50
    ואז אפשר להאמין לו.
  • 4:50 - 4:52
    לא רק ילדים יכולים
    להגיע לשם.
  • 4:52 - 4:54
    גם מבוגרים יכולים,
    ואנו מגיעים לשם כשאנו קוראים.
  • 4:54 - 4:57
    ולכן, בעוד יומיים,
  • 4:57 - 5:02
    אנשים יפשטו על דבלין
    כדי להשתתף בסיור "בלומסדיי"
  • 5:02 - 5:06
    ולראות את כל מה שקרה
    ב"יוליסס",
  • 5:06 - 5:08
    למרות שדבר מזה לא קרה.
  • 5:08 - 5:10
    או כשאנשים הולכים ללונדון
    ומבקרים ברחוב בייקר
  • 5:10 - 5:12
    כדי לראות את דירתו
    של שרלוק הולמס,
  • 5:12 - 5:14
    למרות ש-"221בי"
    הוא רק מספר שצוייר
  • 5:14 - 5:17
    על בניין שהכתובת הזו
    מעולם לא שכנה בו.
  • 5:17 - 5:19
    ידוע לנו שדמויות אלה
    אינן אמיתיות,
  • 5:19 - 5:21
    אבל יש לנו רגשות אמיתיים
    ביחס אליהן,
  • 5:21 - 5:22
    ואנו מסוגלים לכך.
  • 5:22 - 5:24
    ברור לנו שאותן דמויות
    אינן אמיתיות,
  • 5:24 - 5:28
    אבל ברור לנו גם
    שהן כן.
  • 5:28 - 5:31
    ילדים מסוגלים לכך בקלות רבה
    יותר מאשר מבוגרים,
  • 5:31 - 5:33
    ולכן אני אוהב לכתוב עבור ילדים.
  • 5:33 - 5:35
    לדעתי, ילדים הם הקהל הכי טוב
  • 5:35 - 5:39
    לספרות בדיונית רצינית.
  • 5:39 - 5:42
    כשהייתי ילד,
  • 5:42 - 5:45
    הייתי משוגע על סיפורים
    שכללו דלת סתרים,
  • 5:45 - 5:46
    דברים כמו "נארניה",
  • 5:46 - 5:50
    שבהם פותחים ארון בגדים
    ועוברים לארץ קסומה.
  • 5:50 - 5:52
    והייתי משוכנע שדלתות נסתרות
    אכן קיימות,
  • 5:52 - 5:54
    ונהגתי לחפש אותן
    ולנסות לעבור דרכן.
  • 5:54 - 5:58
    רציתי לעבור לעולמות בדיוניים
    ולחיות בהם, ולכן --
  • 5:58 - 6:04
    תמיד פתחתי דלתות של ארונות
    אצל אנשים. [צחוק]
  • 6:04 - 6:07
    הייתי עובר דרך הארון
    של החבר של אמא שלי,
  • 6:07 - 6:09
    ולא היתה שם
    שום ארץ קסומה ומסתורית.
  • 6:09 - 6:11
    היו שם דברים מוזרים שחשבתי
    שכדאי שאמי תדע עליהם.
  • 6:11 - 6:13
    [צחוק]
  • 6:13 - 6:17
    ושמחתי לספר לה.
  • 6:20 - 6:23
    אחרי הקולג',
    העבודה הראשונה שלי
  • 6:23 - 6:26
    היתה מאחורי אחת
    הדלתות הנסתרות האלה.
  • 6:26 - 6:28
    זהו מקום בשם
    "ולנסיה 826".
  • 6:28 - 6:30
    זה ברחוב ולנסיה מס' 826
  • 6:30 - 6:33
    במיסיון שבסן-פרנסיסקו,
  • 6:33 - 6:36
    וכשעבדתי שם, היתה שם הנהלה
    של חברת הוצאה לאור
  • 6:36 - 6:37
    בשם "מק'סוויני'ס",
  • 6:37 - 6:41
    מרכז מלכ"רי לכתיבה
    בשם "ולנסיה 826",
  • 6:41 - 6:43
    אבל החזית שלו
  • 6:43 - 6:44
    היתה חנות משונה.
  • 6:44 - 6:46
    זה היה אזור קמעונאי,
  • 6:46 - 6:49
    ובסן-פרנסיסקו לא הסכימו
    לאשר לנו חריגה,
  • 6:49 - 6:52
    אז הסופר שייסד את זה,
    דייב אגרס,
  • 6:52 - 6:54
    כדי להתאים את העסק
    לחזות הכללית, אמר: "בסדר,
  • 6:54 - 6:59
    "אני פשוט אקים חנות ציוד לפיראטים."
  • 6:59 - 7:02
    וזה מה שהוא עשה.
    [צחוק]
  • 7:02 - 7:04
    וזה נהדר. הכל עשוי עץ.
  • 7:04 - 7:05
    יש מגירות שאפשר לפתוח
    ולמצוא פרי-הדר
  • 7:05 - 7:08
    כדי שלא לחטוף צפדינה.
    [צחוק]
  • 7:08 - 7:11
    יש להם טלאי עיניים במגוון צבעים,
  • 7:11 - 7:13
    כי באביב שודדי הים
    אוהבים להתפרע.
  • 7:13 - 7:18
    לא ידעתם?
    שחור זה משעמם. גווני פסטל.
  • 7:18 - 7:20
    או עיניים,
    גם בהמון צבעים,
  • 7:20 - 7:21
    עיני זכוכית, לפי הצבע הרצוי
  • 7:21 - 7:25
    שיתאימו לכל מצב.
    [צחוק]
  • 7:25 - 7:28
    והחנות, כמה מוזר,
  • 7:28 - 7:32
    אנשים ממש נכנסו וקנו דברים,
    [צחוק]
  • 7:32 - 7:34
    ובסופו של דבר
    זה כיסה את שכר הדירה
  • 7:34 - 7:36
    של מרכז החונכות שלנו,
    שהיה מאחור,
  • 7:36 - 7:39
    אבל מבחינתי,
    חשובה יותר היתה העובדה
  • 7:39 - 7:42
    שאיכות העבודה שאתה עושה...
  • 7:42 - 7:44
    ילדים היו באים
    ומקבלים הוראות בכתב,
  • 7:44 - 7:49
    וכשעליך לעבור דרך המרחב הבדיוני
    הסיפי והמוזר הזה כדי לכתוב,
  • 7:49 - 7:52
    זה משפיע על איכות
    היצירה שלך.
  • 7:52 - 7:55
    זאת דלת סתרים, שאפשר לעבור דרכה.
  • 7:55 - 7:57
    אז אני ניהלתי את "826"
    בלוס-אנג'לס,
  • 7:57 - 8:01
    והתפקיד שלי היתה להקים
    את החנות שם,
  • 8:01 - 8:04
    "מרכול אקו פארק למסעות בזמן".
  • 8:04 - 8:07
    זה המוטו שלנו:
    "בכל זמן שתהיה - אנו כבר אז."
  • 8:07 - 8:11
    [צחוק]
  • 8:12 - 8:16
    זה בשדרות סנסט בלוס-אנג'לס.
  • 8:16 - 8:18
    הצוות הידידותי שלנו מוכן לשירותכם.
  • 8:18 - 8:20
    הם מכל התקופות,
  • 8:20 - 8:24
    כולל שנות ה-80,
    זה הבחור בקצה,
  • 8:24 - 8:26
    הוא מהעבר הקרוב ביותר.
  • 8:26 - 8:28
    אלו "עובדי החודש" שלנו,
  • 8:28 - 8:31
    ביניהם ג'ינג'יס חאן, צ'רלס דיקנס.
  • 8:31 - 8:34
    אנשים דגולים עברו בשורותינו.
  • 8:34 - 8:36
    זהו איזור בית המרקחת.
  • 8:36 - 8:37
    יש לנו כמה תרופות פטנט,
  • 8:37 - 8:40
    צנצנות חניטה עבור האיברים שלכם,
  • 8:40 - 8:41
    סבון קומוניסטי שעליו הכתובת:
  • 8:41 - 8:46
    "זה הסבון שלך לשנה הקרובה."
    [צחוק]
  • 8:46 - 8:48
    מכונת הברד שלנו התקלקלה
  • 8:48 - 8:51
    בערב הפתיחה
    ולא ידענו מה לעשות.
  • 8:51 - 8:53
    האדריכל שלנו כוסה בסירופ אדום,
  • 8:53 - 8:55
    ונראה כאילו
    זה עתה רצח מישהו.
  • 8:55 - 8:57
    וזו בהחלט היתה אפשרות
  • 8:57 - 8:59
    מבחינת האדריכל ההוא,
  • 8:59 - 9:01
    ואנו לא ידענו מה לעשות.
  • 9:01 - 9:02
    זה היה הפריט המרכזי
    בחנות שלנו.
  • 9:02 - 9:03
    אז פשוט תלינו שלט:
  • 9:03 - 9:07
    "מקולקל. בואו שוב אתמול."
    [צחוק]
  • 9:07 - 9:10
    והתברר שהבדיחה הזו
    טובה יותר מברד,
  • 9:10 - 9:14
    אז השארנו את זה כך.
    לנצח.
  • 9:14 - 9:18
    נתחי ממותה. הדברים האלה
    שוקלים כ-3 קילו כ"א.
  • 9:18 - 9:22
    חומר דוחה ברברים:
    הוא מלא סלט ותערובת בשמים,
  • 9:22 - 9:25
    דברים שברברים שונאים.
  • 9:25 - 9:27
    שפות מתות.
  • 9:27 - 9:29
    [צחוק]
  • 9:29 - 9:32
    עלוקות, הרופאות הקטנות של הטבע.
  • 9:32 - 9:36
    ומבשם ויקינגי,
    שמגיע בהמון ריחות נהדרים:
  • 9:36 - 9:40
    ריח ציפורני רגליים, זיעה,
    ירקות רקובים, אפר.
  • 9:40 - 9:42
    כי אנו מאמינים שתרסיס גוף
    של "אקס"
  • 9:42 - 9:43
    זה משהו שצריך למצוא
    רק בשדה הקרב,
  • 9:43 - 9:48
    ולא בבית השחי.
    [צחוק]
  • 9:48 - 9:50
    אלה שבבי רגש לרובוטים,
  • 9:50 - 9:52
    כדי שרובוטים יוכלו להרגיש
    אהבה או שנאה.
  • 9:52 - 9:53
    הספק הכי גדול שלנו
    הוא "שאדנפרויד",
  • 9:53 - 9:55
    משהו שלא ציפינו לו.
  • 9:55 - 9:56
    [צחוק]
  • 9:56 - 9:58
    לא חשבנו שזה יקרה.
  • 9:58 - 10:00
    אבל מאחורי זה קיים מלכ"ר,
  • 10:00 - 10:02
    והילדים עוברים דרך דלת
    שעליה כתוב: "עובדים בלבד"
  • 10:02 - 10:04
    ומגיעים למרחב הזה
  • 10:04 - 10:06
    שבו הם מכינים שיעורי-בית
    וכותבים סיפורים
  • 10:06 - 10:08
    ויוצרים סרטים,
    וזאת מסיבת השקה של ספר
  • 10:08 - 10:10
    כולל הקראה של הילדים.
  • 10:10 - 10:12
    מתפרסם רבעון
  • 10:12 - 10:13
    שמכיל רק דברים שכתבו הילדים
  • 10:13 - 10:15
    שמגיעים כל יום
    אחרי בית הספר,
  • 10:15 - 10:16
    ויש לנו מסיבות השקה
  • 10:16 - 10:19
    והם אוכלים עוגה
    ומקריאים לפני ההורים
  • 10:19 - 10:22
    ושותים חלב מכוסות שמפניה.
  • 10:22 - 10:25
    וזה מרחב מיוחד מאד,
  • 10:25 - 10:28
    כי ישנו החלל המוזר שבחזית.
  • 10:28 - 10:31
    הבדיחה איננה בדיחה.
  • 10:31 - 10:34
    אי-אפשר לגלות את התפרים שבבדיון,
  • 10:34 - 10:37
    ואני מת על זה.
    זו פיסת בדיון
  • 10:37 - 10:40
    שהתנחלה בעולם האמיתי.
  • 10:40 - 10:44
    אני רואה בזה מעין ספר
    בשלושה מימדים.
  • 10:44 - 10:46
    יש מונח בשם "בדיון-על",
  • 10:46 - 10:50
    שזה פשוט סיפורים אודות סיפורים,
  • 10:50 - 10:52
    וכיום יש לזה תחיה.
  • 10:52 - 10:54
    הרגע הגדול האחרון שלה
    היה כנראה בשנות ה-60
  • 10:54 - 10:57
    עם סופרים כמו וויליאם גאדיס
    וג'ון בארת',
  • 10:57 - 10:58
    אבל זה עדיין קיים.
  • 10:58 - 11:01
    ימיו כימי אמנות הסיפור עצמה.
  • 11:01 - 11:04
    וטכניקת בדיון-על אחת
  • 11:04 - 11:06
    היא לנפץ את הקיר הרביעי, נכון?
  • 11:06 - 11:09
    זה כשהשחקן פונה לקהל
  • 11:09 - 11:10
    ואומר: "אני שחקן,
  • 11:10 - 11:13
    "אלה רק קלעים."
  • 11:13 - 11:15
    ואפילו הרגע הכן-לכאורה הזה
  • 11:15 - 11:17
    לטענתי, משרת את השקר,
  • 11:17 - 11:21
    אבל הוא אמור להביא למרכז
    את המלאכותיות של הבדיון.
  • 11:21 - 11:23
    אישית, אני מעדיף את ההיפך.
  • 11:23 - 11:26
    אם בדעתי לנפץ את הקיר הרביעי,
  • 11:26 - 11:28
    אני רוצה שהבדיון יחרוג
  • 11:28 - 11:30
    וייצא אל העולם האמיתי.
  • 11:30 - 11:33
    אני רוצה שספר יהיה
    דלת סתרים
  • 11:33 - 11:37
    שנפתחת ומוציאה את הסיפורים
    אל המציאות.
  • 11:37 - 11:40
    אני מנסה לעשות זאת
    בספרים שלי
  • 11:40 - 11:42
    והנה רק דוגמה אחת.
  • 11:42 - 11:44
    זה הספר הראשון שאי-פעם כתבתי.
  • 11:44 - 11:47
    שמו הוא: "בילי טוויטר
    ובעיית הלוויתן הכחול."
  • 11:47 - 11:49
    הוא מספר על ילד
    שמקבל לוויתן כחול כחיית-מחמד
  • 11:49 - 11:50
    אבל זהו עונש
  • 11:50 - 11:53
    וזה הורס את חייו.
  • 11:53 - 11:56
    זה נשלח אליו תוך יום
    ע"י שירות "פדאפ" (נמאס).
  • 11:56 - 11:58
    [צחוק]
  • 11:58 - 12:00
    והוא נאלץ לקחת אותו איתו לביה"ס.
  • 12:00 - 12:01
    הוא גר בסן-פרנסיסקו --
  • 12:01 - 12:04
    עיר שקשה בה להחזיק
    בלוויתן כחול.
  • 12:04 - 12:08
    הרבה גבעות, תנופת בניה.
  • 12:08 - 12:11
    זה שוק משוגע, חבר'ה.
  • 12:11 - 12:15
    אבל מתחת לעטיפת הספר
    ישנו הדבר הזה,
  • 12:15 - 12:19
    זה נמצא מתחת לעטיפה,
  • 12:19 - 12:20
    וזאת פרסומת
  • 12:20 - 12:24
    שמציעה 30 יום
    תקופת נסיון ללא סיכון
  • 12:24 - 12:25
    של אימוץ לוויתן כחול.
  • 12:25 - 12:28
    ואפשר לשלוח מעטפה מבויילת
  • 12:28 - 12:32
    ואנו נשלח לוויתן.
  • 12:34 - 12:37
    וילדים באמת כותבים לנו.
  • 12:37 - 12:40
    הנה מכתב כזה:
    "אנשים יקרים,
  • 12:40 - 12:43
    "אני מתערב איתכם על 10 דולר
    שלא תשלחו לי לוויתן כחול.
  • 12:43 - 12:45
    "אליוט גאנון, בן 6."
  • 12:45 - 12:49
    [צחוק]
    [מחיאות כפיים]
  • 12:51 - 12:53
    אז מה שאליוט וילדים נוספים
  • 12:53 - 12:55
    ששלחו לנו את זה,
    קיבלו בתשובה,
  • 12:55 - 12:58
    הוא מכתב באותיות קטנטנות
    מחברת עורכי-דין נורבגית --
  • 12:58 - 13:02
    [צחוק]
  • 13:02 - 13:06
    ובו כתוב
    שעקב שינוי בחוקי המכס,
  • 13:06 - 13:08
    הלוויתן מתעכב בסונפיורד,
  • 13:08 - 13:09
    פיורד נחמד מאד,
  • 13:09 - 13:11
    ואז המכתב ממשיך ומדבר קצת
    על סונפיורד
  • 13:11 - 13:13
    ועל אוכל נורווגי.
    הוא סוטה מהנושא.
  • 13:13 - 13:16
    [צחוק]
  • 13:17 - 13:19
    אבל בסופו נאמר:
  • 13:19 - 13:21
    "הלוויתן שלך ישמח לשמוע ממך.
  • 13:21 - 13:23
    "יש לו מספר טלפון,
  • 13:23 - 13:28
    "ואפשר להתקשר ולהשאיר לו הודעה."
  • 13:28 - 13:30
    וכשמתקשרים ומשאירים הודעה,
  • 13:30 - 13:32
    במסר המוקלט שומעים רק
  • 13:32 - 13:37
    קולות של לוויתנים ואז "ביפ",
    [צחוק]
  • 13:37 - 13:41
    שגם הוא מזכיר מאד
    קול של לוויתן.
  • 13:41 - 13:43
    הם גם מקבלים תמונה של הלוויתן.
  • 13:43 - 13:45
    זהו רנדולף,
  • 13:45 - 13:49
    ורנדולף שייך לילד בשם ניקו
  • 13:49 - 13:53
    שהיה אחד הילדים הראשונים שהתקשרו,
  • 13:53 - 13:55
    ואני אשמיע לכם
    חלק מההודעה של ניקו.
  • 13:55 - 14:00
    זאת ההודעה הראשונה
    שקיבלתי מניקו.
  • 14:00 - 14:02
    [הקלטה] ניקו: הלו, מדבר ניקו.
  • 14:02 - 14:06
    אני הבעלים שלך, רנדולף. שלום.
  • 14:06 - 14:09
    זאת הפעם הראשונה
    שאני מצליח לדבר איתך,
  • 14:09 - 14:16
    ואולי אדבר איתך שוב
    מתישהו בקרוב. ביי. [צחוק]
  • 14:16 - 14:18
    מאק ברנט: ניקו טילפן שוב
    אחרי שעה בערך.
  • 14:18 - 14:20
    [צחוק]
  • 14:20 - 14:24
    והנה עוד הודעה של ניקו.
  • 14:24 - 14:28
    [הקלטה] ניקו: הלו, רנדולף,
    מדבר ניקו.
  • 14:28 - 14:33
    לא דיברתי איתך
    כבר הרבה זמן,
  • 14:33 - 14:38
    אבל דיברתי איתך
    בשבת או ביום ראשון,
  • 14:38 - 14:40
    כן, בשבת או ביום ראשון,
  • 14:40 - 14:43
    אז הנה אני מצלצל שוב
  • 14:43 - 14:48
    כדי לומר שלום,
    ואני תוהה מה אתה עושה כרגע
  • 14:48 - 14:51
    ואולי אטלפן שוב
  • 14:51 - 14:53
    מחר או היום,
    [צחוק]
  • 14:53 - 14:57
    נדבר. ביי.
  • 14:57 - 15:01
    מ"ב: הוא טילפן שוב באותו יום.
  • 15:01 - 15:05
    הוא השאיר יותר מ-25
    הודעות לרנדולף
  • 15:05 - 15:08
    במשך 4 שנים.
  • 15:08 - 15:10
    הוא מספר בהן הכל
    על עצמו,
  • 15:10 - 15:12
    ועל הסבתא שהוא אוהב,
  • 15:12 - 15:14
    ועל הסבתא שהוא אוהב
    קצת פחות --
  • 15:14 - 15:16
    [צחוק] --
  • 15:16 - 15:19
    ועל התשבצים שהוא פותר,
  • 15:19 - 15:23
    וזה-- אשמיע לכם
    עוד הודעה מאת ניקו.
  • 15:23 - 15:26
    זאת ברכת חג-מולד
    מאת ניקו.
  • 15:26 - 15:28
    [הקלטה] ניקו: שלום, רנדולף,
  • 15:28 - 15:32
    מצטער שלא התקשרתי הרבה זמן.
  • 15:32 - 15:34
    הייתי פשוט נורא עסוק
  • 15:34 - 15:37
    כי התחילו הלימודים,
  • 15:37 - 15:40
    ואתה בטח לא יודע את זה,
  • 15:40 - 15:44
    כי אתה לוויתן,
    אז אתה לא יודע,
  • 15:44 - 15:48
    ואני מתקשר אליך
    רק כדי לומר, אה...
  • 15:48 - 15:52
    לאחל לך חג-מולד שמח.
  • 15:52 - 15:57
    אז שיהיה לך חג-מולד נחמד,
  • 15:57 - 16:04
    וביי ביי, רנדולף. להתראות.
  • 16:04 - 16:05
    מ"ב: קיבלתי מניקו...
  • 16:05 - 16:08
    לא שמעתי ממנו
    במשך שנה וחצי,
  • 16:08 - 16:12
    והוא השאיר הודעה
    רק לפני יומיים.
  • 16:12 - 16:15
    הקול שלו שונה לגמרי,
  • 16:15 - 16:18
    אבל הוא נתן לשמרטפית שלו לדבר,
  • 16:18 - 16:22
    וגם היא התייחסה יפה מאד לרנדולף.
  • 16:22 - 16:27
    אבל ניקו הוא הקורא
    הכי טוב שיכולתי לקוות לו.
  • 16:27 - 16:30
    הייתי רוצה שכל מי
    שאני כותב עבורו
  • 16:30 - 16:32
    יהיה במקום הזה מבחינה רגשית
  • 16:32 - 16:34
    ביחס לדברים שאני יוצר.
  • 16:34 - 16:36
    אני חש בר-מזל.
  • 16:36 - 16:38
    ילדים כמו ניקו
    הם הקוראים הכי טובים,
  • 16:38 - 16:42
    ומגיעים להם מאיתנו
    הסיפורים הכי טובים.
  • 16:42 - 16:44
    תודה רבה לכם.
  • 16:44 - 16:47
    [מחיאות כפיים]
Title:
מדוע ספר טוב הוא בעצם דלת סתרים
Speaker:
מאק בארנט
Description:

הילדות היא סוריאליסטית, אז מדוע שספרי הילדים לא יהיו כאלה? בהרצאה קפריזית זו מדבר הסופר המעוטר מאק בארנט על כתיבה שחורגת מן הנייר, על אמנות כשער אל הפלא - ומה ילדים אמיתיים אומרים ללוויתן דמיוני.
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
16:59

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.