שלום לכולם. שמי מאק.

העבודה שלי היא לשקר לילדים,

אבל אלה שקרים ישרים.

אני כותב ספרי ילדים,

ויש ציטטה מדברי פאבלו פיקסו:

"כולנו יודעים שאמנות איננה אמת.

"אמנות היא שקר שגורם לנו
להבין את האמת,

"או לפחות את האמת
שנותנים לנו להבין.

"על האמן לדעת כיצד

"לשכנע אחרים באמת שבשקריו."

שמעתי את זה לראשונה
כשהייתי ילד,

וזה מצא חן בעיני,

אבל לא היה לי מושג
מה זה אומר.

[צחוק]

אבל זה הנושא
שעליו באתי לדבר אתכם היום,

אמת ושקרים, בדיון ומציאות.

אז איך אוכל לפרום

את סבך המשפטים הזה?

אז חשבתי, יש לי "פאואר פוינט",
נשרטט דיאגרמת "ון".

[אמת. שקרים.]
[צחוק]

הנה זה. כאן. בום.

יש לנו אמת ושקרים

וישנו המרחב הקטן הזה,
הקצוות, באמצע.

המרווח הסיפי הזה,
הוא האמנות.

[צחוק]

בסדר. דיאגרמת ון.
[צחוק] [מחיאות כפיים]

אבל גם זה לא ממש עוזר.

מה שאיפשר לי להבין

את הציטטה,
ומהי בעצם אמנות,

לפחות אמנות הבדיון,

היה העבודה עם ילדים.

פעם הייתי יועץ בקייטנה.

עסקתי בזה
בחופשות הקיץ שלי מהקולג',

ונהניתי מזה.

זו היתה קייטנת ספורט

לילדים בני 4 עד 6.

הייתי אחראי על בני ה-4,

וזה היה טוב,

כי בני 4 לא יודעים לשחק
במשחקי ספורט, וגם אני לא.

[צחוק]

אני משחק ברמה של בן 4,

אז מה שקרה הוא

שהילדים היו משחקים קצת בכדור,
ואז היה נעשה חם,

והם היו מתיישבים מתחת לעץ,

אני כבר ישבתי שם --
[צחוק]

והייתי ממציא ומספר להם סיפורים

ומספר להם סיפורים מהחיים שלי.

סיפרתי להם שבסופי-שבוע

אני הולך הביתה ומרגל
עבור מלכת אנגליה.

[צחוק]

ובמהרה, ילדים נוספים,

שבכלל לא היו בקבוצה שלי,

היו ניגשים אלי ואומרים,

"אתה מאק ברנט, נכון?

"אתה המרגל של מלכת אנגליה."

ואני חיכיתי כל חיי
שזרים יגשו אלי

ויציגו לי את השאלה הזאת.

בפנטזיה שלי אלו היו
נשים רוסיות חטובות,

אבל, ילדים בני 4 --

זה מה שיש בברקלי, קליפורניה.
[צחוק]

והבנתי שהסיפורים שאני מספר

הם אמיתיים בדרך מוכרת לי,

וממש מלהיבים.

בעיני, השיא של זה היה--
לעולם לא אשכח זאת --

היתה ילדה קטנה בשם ריילי.
היא היתה זעירה,

והיא תמיד לקחה איתה
את ארוחת הצהרים,

והיתה זורקת את הפרי.

היא פשוט לקחה את הפרי,

את המלון שאמא שלה
ארזה לה בכל יום,

והיא היתה זורקת אותו לשיחים

והיתה אוכלת חטיפי פרי

וגביעי פודינג,
ואני אמרתי לה: "ריילי,

"אסור לך לעשות את זה.
את חייבת לאכול את הפרי."

היא אמרה: "למה?"

ואני אמרתי: "כי אם תמשיכי
לזרוק את הפרי לשיחים,

"מהר מאד יתחילו
לצמוח כאן מלונים."

וזו הסיבה לדעתי שהתחלתי

לספר לילדים סיפורים
ולא הפכתי לתזונאי ילדים.

[צחוק]

אז ריילי אמרה:
"אין סיכוי שזה יקרה.

"זה לא יקרה."

אז ביום האחרון של הקייטנה,

קמתי מוקדם בבוקר
והבאתי מלון ענק מהמכולת,

והסתרתי אותו בשיחים,

ובארוחת הצהריים אמרתי:

"ריילי, כדאי שתגשי לשם
ותראי מה עשית."

ו -- [צחוק] --

היא עברה בקושי בין השיחים,
ואז עיניה

התרחבו כל-כך,
והיא הצביעה על המלון

שהיה גדול יותר מהראש שלה,

וכל הילדים רצו לשם
והתאספו סביבה,

ואחד הילדים שאל: "היי,

"למה יש עליו מדבקה?"

[צחוק]

ואני אמרתי: "בגלל זה
גם אמרתי לכם

"לא להשליך את המדבקות בשיחים.--
[צחוק]

"שימו אותן באשפה.
אחרת זה הורס את הטבע."

[צחוק]

וריילי סחבה איתה
את המלון הזה כל היום.

היא היתה כל-כך גאה.

ריילי ידעה שהיא לא
גידלה מלון תוך 7 ימים

אבל היא גם ידעה שכן.

וזה קטע מוזר.

אבל זה לא מוגבל רק לילדים.

זה בכל דבר.
האמנות יכולה לקחת אותנו לשם.

היא נמצאה בדיוק
במקום ההוא שבאמצע,

המקום שאפשר לכנותו
"אמנות" או "בדיון".

אני אכנה אותו "פלא".

זה מה שקולרידג' כינה:
"ההשעייה מרצון של חוסר-האמונה",

או מתן האמון הפואטי,

בהתייחסו לרגעים שבהם
סיפור כלשהו, מוזר ככל שיהיה,

מזכיר במשהו את האמת,

ואז אפשר להאמין לו.

לא רק ילדים יכולים
להגיע לשם.

גם מבוגרים יכולים,
ואנו מגיעים לשם כשאנו קוראים.

ולכן, בעוד יומיים,

אנשים יפשטו על דבלין
כדי להשתתף בסיור "בלומסדיי"

ולראות את כל מה שקרה
ב"יוליסס",

למרות שדבר מזה לא קרה.

או כשאנשים הולכים ללונדון
ומבקרים ברחוב בייקר

כדי לראות את דירתו
של שרלוק הולמס,

למרות ש-"221בי"
הוא רק מספר שצוייר

על בניין שהכתובת הזו
מעולם לא שכנה בו.

ידוע לנו שדמויות אלה
אינן אמיתיות,

אבל יש לנו רגשות אמיתיים
ביחס אליהן,

ואנו מסוגלים לכך.

ברור לנו שאותן דמויות
אינן אמיתיות,

אבל ברור לנו גם
שהן כן.

ילדים מסוגלים לכך בקלות רבה
יותר מאשר מבוגרים,

ולכן אני אוהב לכתוב עבור ילדים.

לדעתי, ילדים הם הקהל הכי טוב

לספרות בדיונית רצינית.

כשהייתי ילד,

הייתי משוגע על סיפורים
שכללו דלת סתרים,

דברים כמו "נארניה",

שבהם פותחים ארון בגדים
ועוברים לארץ קסומה.

והייתי משוכנע שדלתות נסתרות
אכן קיימות,

ונהגתי לחפש אותן
ולנסות לעבור דרכן.

רציתי לעבור לעולמות בדיוניים
ולחיות בהם, ולכן --

תמיד פתחתי דלתות של ארונות
אצל אנשים. [צחוק]

הייתי עובר דרך הארון
של החבר של אמא שלי,

ולא היתה שם
שום ארץ קסומה ומסתורית.

היו שם דברים מוזרים שחשבתי
שכדאי שאמי תדע עליהם.

[צחוק]

ושמחתי לספר לה.

אחרי הקולג',
העבודה הראשונה שלי

היתה מאחורי אחת
הדלתות הנסתרות האלה.

זהו מקום בשם
"ולנסיה 826".

זה ברחוב ולנסיה מס' 826

במיסיון שבסן-פרנסיסקו,

וכשעבדתי שם, היתה שם הנהלה
של חברת הוצאה לאור

בשם "מק'סוויני'ס",

מרכז מלכ"רי לכתיבה
בשם "ולנסיה 826",

אבל החזית שלו

היתה חנות משונה.

זה היה אזור קמעונאי,

ובסן-פרנסיסקו לא הסכימו
לאשר לנו חריגה,

אז הסופר שייסד את זה,
דייב אגרס,

כדי להתאים את העסק
לחזות הכללית, אמר: "בסדר,

"אני פשוט אקים חנות ציוד לפיראטים."

וזה מה שהוא עשה.
[צחוק]

וזה נהדר. הכל עשוי עץ.

יש מגירות שאפשר לפתוח
ולמצוא פרי-הדר

כדי שלא לחטוף צפדינה.
[צחוק]

יש להם טלאי עיניים במגוון צבעים,

כי באביב שודדי הים
אוהבים להתפרע.

לא ידעתם?
שחור זה משעמם. גווני פסטל.

או עיניים,
גם בהמון צבעים,

עיני זכוכית, לפי הצבע הרצוי

שיתאימו לכל מצב.
[צחוק]

והחנות, כמה מוזר,

אנשים ממש נכנסו וקנו דברים,
[צחוק]

ובסופו של דבר
זה כיסה את שכר הדירה

של מרכז החונכות שלנו,
שהיה מאחור,

אבל מבחינתי,
חשובה יותר היתה העובדה

שאיכות העבודה שאתה עושה...

ילדים היו באים
ומקבלים הוראות בכתב,

וכשעליך לעבור דרך המרחב הבדיוני
הסיפי והמוזר הזה כדי לכתוב,

זה משפיע על איכות
היצירה שלך.

זאת דלת סתרים, שאפשר לעבור דרכה.

אז אני ניהלתי את "826"
בלוס-אנג'לס,

והתפקיד שלי היתה להקים
את החנות שם,

"מרכול אקו פארק למסעות בזמן".

זה המוטו שלנו:
"בכל זמן שתהיה - אנו כבר אז."

[צחוק]

זה בשדרות סנסט בלוס-אנג'לס.

הצוות הידידותי שלנו מוכן לשירותכם.

הם מכל התקופות,

כולל שנות ה-80,
זה הבחור בקצה,

הוא מהעבר הקרוב ביותר.

אלו "עובדי החודש" שלנו,

ביניהם ג'ינג'יס חאן, צ'רלס דיקנס.

אנשים דגולים עברו בשורותינו.

זהו איזור בית המרקחת.

יש לנו כמה תרופות פטנט,

צנצנות חניטה עבור האיברים שלכם,

סבון קומוניסטי שעליו הכתובת:

"זה הסבון שלך לשנה הקרובה."
[צחוק]

מכונת הברד שלנו התקלקלה

בערב הפתיחה
ולא ידענו מה לעשות.

האדריכל שלנו כוסה בסירופ אדום,

ונראה כאילו
זה עתה רצח מישהו.

וזו בהחלט היתה אפשרות

מבחינת האדריכל ההוא,

ואנו לא ידענו מה לעשות.

זה היה הפריט המרכזי
בחנות שלנו.

אז פשוט תלינו שלט:

"מקולקל. בואו שוב אתמול."
[צחוק]

והתברר שהבדיחה הזו
טובה יותר מברד,

אז השארנו את זה כך.
לנצח.

נתחי ממותה. הדברים האלה
שוקלים כ-3 קילו כ"א.

חומר דוחה ברברים:
הוא מלא סלט ותערובת בשמים,

דברים שברברים שונאים.

שפות מתות.

[צחוק]

עלוקות, הרופאות הקטנות של הטבע.

ומבשם ויקינגי,
שמגיע בהמון ריחות נהדרים:

ריח ציפורני רגליים, זיעה,
ירקות רקובים, אפר.

כי אנו מאמינים שתרסיס גוף
של "אקס"

זה משהו שצריך למצוא
רק בשדה הקרב,

ולא בבית השחי.
[צחוק]

אלה שבבי רגש לרובוטים,

כדי שרובוטים יוכלו להרגיש
אהבה או שנאה.

הספק הכי גדול שלנו
הוא "שאדנפרויד",

משהו שלא ציפינו לו.

[צחוק]

לא חשבנו שזה יקרה.

אבל מאחורי זה קיים מלכ"ר,

והילדים עוברים דרך דלת
שעליה כתוב: "עובדים בלבד"

ומגיעים למרחב הזה

שבו הם מכינים שיעורי-בית
וכותבים סיפורים

ויוצרים סרטים,
וזאת מסיבת השקה של ספר

כולל הקראה של הילדים.

מתפרסם רבעון

שמכיל רק דברים שכתבו הילדים

שמגיעים כל יום
אחרי בית הספר,

ויש לנו מסיבות השקה

והם אוכלים עוגה
ומקריאים לפני ההורים

ושותים חלב מכוסות שמפניה.

וזה מרחב מיוחד מאד,

כי ישנו החלל המוזר שבחזית.

הבדיחה איננה בדיחה.

אי-אפשר לגלות את התפרים שבבדיון,

ואני מת על זה.
זו פיסת בדיון

שהתנחלה בעולם האמיתי.

אני רואה בזה מעין ספר
בשלושה מימדים.

יש מונח בשם "בדיון-על",

שזה פשוט סיפורים אודות סיפורים,

וכיום יש לזה תחיה.

הרגע הגדול האחרון שלה
היה כנראה בשנות ה-60

עם סופרים כמו וויליאם גאדיס
וג'ון בארת',

אבל זה עדיין קיים.

ימיו כימי אמנות הסיפור עצמה.

וטכניקת בדיון-על אחת

היא לנפץ את הקיר הרביעי, נכון?

זה כשהשחקן פונה לקהל

ואומר: "אני שחקן,

"אלה רק קלעים."

ואפילו הרגע הכן-לכאורה הזה

לטענתי, משרת את השקר,

אבל הוא אמור להביא למרכז
את המלאכותיות של הבדיון.

אישית, אני מעדיף את ההיפך.

אם בדעתי לנפץ את הקיר הרביעי,

אני רוצה שהבדיון יחרוג

וייצא אל העולם האמיתי.

אני רוצה שספר יהיה
דלת סתרים

שנפתחת ומוציאה את הסיפורים
אל המציאות.

אני מנסה לעשות זאת
בספרים שלי

והנה רק דוגמה אחת.

זה הספר הראשון שאי-פעם כתבתי.

שמו הוא: "בילי טוויטר
ובעיית הלוויתן הכחול."

הוא מספר על ילד
שמקבל לוויתן כחול כחיית-מחמד

אבל זהו עונש

וזה הורס את חייו.

זה נשלח אליו תוך יום
ע"י שירות "פדאפ" (נמאס).

[צחוק]

והוא נאלץ לקחת אותו איתו לביה"ס.

הוא גר בסן-פרנסיסקו --

עיר שקשה בה להחזיק
בלוויתן כחול.

הרבה גבעות, תנופת בניה.

זה שוק משוגע, חבר'ה.

אבל מתחת לעטיפת הספר
ישנו הדבר הזה,

זה נמצא מתחת לעטיפה,

וזאת פרסומת

שמציעה 30 יום
תקופת נסיון ללא סיכון

של אימוץ לוויתן כחול.

ואפשר לשלוח מעטפה מבויילת

ואנו נשלח לוויתן.

וילדים באמת כותבים לנו.

הנה מכתב כזה:
"אנשים יקרים,

"אני מתערב איתכם על 10 דולר
שלא תשלחו לי לוויתן כחול.

"אליוט גאנון, בן 6."

[צחוק]
[מחיאות כפיים]

אז מה שאליוט וילדים נוספים

ששלחו לנו את זה,
קיבלו בתשובה,

הוא מכתב באותיות קטנטנות
מחברת עורכי-דין נורבגית --

[צחוק]

ובו כתוב
שעקב שינוי בחוקי המכס,

הלוויתן מתעכב בסונפיורד,

פיורד נחמד מאד,

ואז המכתב ממשיך ומדבר קצת
על סונפיורד

ועל אוכל נורווגי.
הוא סוטה מהנושא.

[צחוק]

אבל בסופו נאמר:

"הלוויתן שלך ישמח לשמוע ממך.

"יש לו מספר טלפון,

"ואפשר להתקשר ולהשאיר לו הודעה."

וכשמתקשרים ומשאירים הודעה,

במסר המוקלט שומעים רק

קולות של לוויתנים ואז "ביפ",
[צחוק]

שגם הוא מזכיר מאד
קול של לוויתן.

הם גם מקבלים תמונה של הלוויתן.

זהו רנדולף,

ורנדולף שייך לילד בשם ניקו

שהיה אחד הילדים הראשונים שהתקשרו,

ואני אשמיע לכם
חלק מההודעה של ניקו.

זאת ההודעה הראשונה
שקיבלתי מניקו.

[הקלטה] ניקו: הלו, מדבר ניקו.

אני הבעלים שלך, רנדולף. שלום.

זאת הפעם הראשונה
שאני מצליח לדבר איתך,

ואולי אדבר איתך שוב
מתישהו בקרוב. ביי. [צחוק]

מאק ברנט: ניקו טילפן שוב
אחרי שעה בערך.

[צחוק]

והנה עוד הודעה של ניקו.

[הקלטה] ניקו: הלו, רנדולף,
מדבר ניקו.

לא דיברתי איתך
כבר הרבה זמן,

אבל דיברתי איתך
בשבת או ביום ראשון,

כן, בשבת או ביום ראשון,

אז הנה אני מצלצל שוב

כדי לומר שלום,
ואני תוהה מה אתה עושה כרגע

ואולי אטלפן שוב

מחר או היום,
[צחוק]

נדבר. ביי.

מ"ב: הוא טילפן שוב באותו יום.

הוא השאיר יותר מ-25
הודעות לרנדולף

במשך 4 שנים.

הוא מספר בהן הכל
על עצמו,

ועל הסבתא שהוא אוהב,

ועל הסבתא שהוא אוהב
קצת פחות --

[צחוק] --

ועל התשבצים שהוא פותר,

וזה-- אשמיע לכם
עוד הודעה מאת ניקו.

זאת ברכת חג-מולד
מאת ניקו.

[הקלטה] ניקו: שלום, רנדולף,

מצטער שלא התקשרתי הרבה זמן.

הייתי פשוט נורא עסוק

כי התחילו הלימודים,

ואתה בטח לא יודע את זה,

כי אתה לוויתן,
אז אתה לא יודע,

ואני מתקשר אליך
רק כדי לומר, אה...

לאחל לך חג-מולד שמח.

אז שיהיה לך חג-מולד נחמד,

וביי ביי, רנדולף. להתראות.

מ"ב: קיבלתי מניקו...

לא שמעתי ממנו
במשך שנה וחצי,

והוא השאיר הודעה
רק לפני יומיים.

הקול שלו שונה לגמרי,

אבל הוא נתן לשמרטפית שלו לדבר,

וגם היא התייחסה יפה מאד לרנדולף.

אבל ניקו הוא הקורא
הכי טוב שיכולתי לקוות לו.

הייתי רוצה שכל מי
שאני כותב עבורו

יהיה במקום הזה מבחינה רגשית

ביחס לדברים שאני יוצר.

אני חש בר-מזל.

ילדים כמו ניקו
הם הקוראים הכי טובים,

ומגיעים להם מאיתנו
הסיפורים הכי טובים.

תודה רבה לכם.

[מחיאות כפיים]