איך אוכל להתמודד עם בריון מבלי להפוך לפושעת? - סילה אלוורת'י - TEDxאקסטר

בהרצאה נבונה ומלאת-רגש זו, פעילת השלום סילה אלוורת'י מתווה את הכישורים הנחוצים לנו, כאומות וכיחידים, להיאבק מול כוח קיצוני מבלי להשיב מלחמה. במענה לשאלה מדוע וכיצד האי-אלימות מצליחה, היא מעלה באוב גיבורים היסטוריים - אונג סן סו צ'י, מהטמה גנדי, נלסון מנדלה - ומביאה את הפילוסופיות האישיות שלהם, אשר העניקו כוח למחאותיהם השלוות.

אני כל-כך נהנית מכך
שאני יכולה לראות אתכם.

בחצי המאה של נסיונותי
למנוע מלחמות,

היתה שאלה אחת
שלא הרפתה ממני:

איך מתמודדים עם אלימות קיצונית

מבלי להגיב בכוח?

כשניצבים מול אכזריות,

בין אם מדובר בילד
שעומד מול בריון בחצר ביה"ס,

ובין אם זו אלימות בבית,

או ברחובות סוריה, כיום,
מול טנקים ורסיסי פגזים,

מה הכי מועיל לעשות?

להשיב מלחמה?

להיכנע?

להפעיל עוד כוח?

השאלה "איך עלי להתמודד עם בריון

"מבלי להפוך לפושע בתגובה?"

היא חלק ממני מאז ילדותי.

אני זוכרת את עצמי כבת 13,

מרותקת למסך טלוויזיה מגורען
בשחור-לבן,

בסלון של הורי,

כשהטנקים הסובייטיים
נכנסו ברעם שרשראות לבודפשט,

וילדים לא גדולים בהרבה ממני

השליכו את עצמם מול הטנקים

ונקצרו.

רצתי למעלה והתחלתי לארוז
את המזוודה שלי,

ואמי עלתה אחרי ושאלה:
"מה בשם אלוהים את עושה?"

ואני עניתי: "אני נוסעת לבודפשט."

והיא שאלה: "לשם מה?"
ואני אמרתי: "ילדים נהרגים שם.

"מתרחש משהו נורא ואיום."

היא אמרה: "אל תהיי טפשה."

ואני התחלתי לבכות.

אז היא נכנסה ואמרה:
"בסדר. אני מבינה שזה רציני.

"את צעירה מכדי לעזור.
את זקוקה להכשרה.

"אני אעזור לך, אבל בינתיים
אל תארזי את המזוודה שלך."

[צחוק]

אז זכיתי להכשרה מסוימת,

נסעתי לאפריקה ועבדתי שם
במשך מרבית שנות ה-20 שלי.

אבל הבנתי שאת מה
שאני באמת צריכה לדעת

לא אוכל לקבל מקורסים.

רציתי להבין איך אלימות עובדת,

איך פועל הדיכוי.

ומה שגיליתי מאז
הוא זה:

בריונים מפעילים אלימות ב-3 דרכים.

הם משתמשים באלימות פוליטית
כדי לזרוע פחד,

באלימות פיזית כדי להטיל אימה,

ובאלימות נפשית או רגשית
כדי לערער.

ורק לעתים נדירות מאד,
במקרים מועטים ביותר,

השימוש באלימות נוספת עוזר.

נלסון מנדלה הלך לכלא
כשהוא מאמין באלימות.

ואחרי 27 שנה,

הוא ועמיתיו שכללו אט-אט ובקפידה
את הכישורים,

את הכישורים המופלאים
שהיו נחוצים להם

כדי להפוך את אחד הממשלים
המרושעים ביותר שידע העולם

לדמוקרטיה.

והם עשו זאת במסירות מוחלטת
לאי-אלימות.

הם הבינו שהשימוש בכוח
כנגד כוח

איננו מועיל.

אז מה כן עוזר?

אספתי במרוצת השנים
כחצי-תריסר שיטות

שעוזרות -- יש כמובן הרבה יותר --

שעוזרות ושמשפיעות.

והראשונה היא,
שהשינוי שצריך להתחולל,

צריך להתחולל כאן, אצלי בפנים.

התגובה שלי,
היחס שלי לדיכוי -

עליהם עלי להשתלט,

לגביהם אני יכולה לעשות משהו.

ולשם כך,
הדבר שעלי לפתח

הוא את הכרת עצמי.

זה אומר שעלי לדעת
מה מפעיל אותי,

מתי אני מתמוטטת,

מהן נקודות העוצמה שלי,

מהן נקודות החולשה שלי.

מתי אני נכנעת?

מהם העקרונות שמהם לא אסוג?

ומדיטציה, או בחינה עצמית,
היא אחת הדרכים --

היא לא הדרך היחידה --

אחת הדרכים לרכוש
סוג זה של עוצמה פנימית.

והגיבורה שלי כאן, כמו סאטיש,

היא אונג סן סו צ'י, מבורמה.

היא הנהיגה קבוצת סטודנטים

בהפגנה ברחובות רנגון.

הם פנו בפינת רחוב

ומצאו עצמם מול שורת מקלעים.

והיא הבינה מיד

שהחיילים, שאצבעותיהם רעדו על ההדקים,

היו יותר מבוהלים
מהסטודנטים המפגינים שמאחוריה.

אבל היא הורתה לסטודנטים להתיישב,

וצעדה קדימה

ברוגע ובבהירות כאלה,

ובהעדר כה מוחלט של פחד,

עד שהצליחה להגיע
ממש אל המקלע הראשון,

להניח עליו את ידה ולהנמיכו.

ואיש לא נהרג.

זה מה שהשליטה בפחד
יכולה לחולל,

לא רק מול מכונות יריה,

אלא גם מול סכין שלופה ברחוב.

אבל עלינו לתרגל את זה.

אז מה עם הפחד שלנו?

יש לי מנטרה קטנה.

"הפחד שלי משמין

"מן האנרגיה שבה
אני מזינה אותו.

"ואם הוא ישמין ויגדל מאד,

"הדבר המפחיד עלול לקרות."

כולנו מכירים את "תסמונת
שלוש בבוקר",

כשמשהו שמדאיג אתכם
מעיר אתכם משנתכם.

אני רואה שהרבה אנשים...

ובמשך שעה אתם מתהפכים במיטה,
זה הולך ומחמיר,

ובשעה 4 אתם מרותקים לכרית

מתחת למפלצת בגודל כזה.

הברירה היחידה היא לקום
ולהכין כוס תה,

לשבת עם הפחד
כמו שיושבים עם ילד,

כשאתם בתפקיד המבוגר.

הפחד הוא הילד,
ואתם מדברים עם הפחד

ושואלים אותו מה הוא רוצה,
מה נחוץ לו.

איך אפשר לשפר את המצב?

איך יוכל הילד
להרגיש חזק יותר?

ואתם יוצרים תכנית ואומרים:

"טוב. עכשיו נחזור לישון.

"נקום בשעה שבע וחצי,
וזה מה שנעשה."

היה לי אירוע של "3 בבוקר"
ביום ראשון.

הייתי משותקת מפחד מן המחשבה
לבוא להרצות לפניכם.

[צחוק]

אז זה מה שעשיתי.

קמתי, הכנתי את כוס התה,

ישבתי עם העזר הדיגיטלי...

והנה אני כאן.

עדיין משותקת חלקית,
אבל בכל זאת כאן.

[מחיאות כפיים]

אז זה בעניין הפחד.

מה עם כעס?

בכל מקום שבו יש אי-צדק,
קיים כעס.

אבל כעס הוא כמו בנזין.

אם מפזרים אותו מסביב,

ומישהו מצית גפרור,

מקבלים סופת-אש.

אבל כעס כמנוע, בתוך מנוע,
הוא רב-עוצמה.

אם נוכל להכניס את כעסנו
לתוך מנוע,

הוא יוכל להניע אותנו קדימה,

הוא יוכל להוציא אותנו
מהרגעים הנוראים,

ולהעניק לנו
עוצמה פנימית אמיתית.

למדתי את זה בעבודתי עם
קובעי-מדיניות בתחום הנשק הגרעיני,

כי בהתחלה הייתי כה נזעמת

לנוכח הסכנות שאליהן
הם חושפים אותנו,

עד שרציתי רק להתווכח,

להאשים, להראות שהם טועים.

בכלל לא יעיל.

כדי לפתח דו-שיח
שיאפשר שינוי,

עלינו להתמודד עם הכעס שלנו.

זה בסדר לכעוס על משהו,

על הנשק הגרעיני, במקרה זה.

אבל אין טעם לכעוס על בני-אדם.

הם בני-אדם בדיוק כמונו,

והם עושים את המיטב, בעיניהם,

וזהו הבסיס שעליו עלינו
לשוחח איתם.

אז זה הדבר השלישי,
הכעס.

וזה מביא אותי אל לב הבעיה,

או מה שבעיני הוא העיקר
בעולם של היום.

והוא, שבמאה הקודמת
הכוח פעל מלמעלה למטה.

ממשלות עדיין אמרו לאנשים
מה לעשות.

במאה הנוכחית חל שינוי.

המגמה היא מלמטה למעלה,
או של כוח עממי.

זה כמו פטריות שצצות
בין סדקי הבטון.

אנשים חוברים לאנשים --

כמו שבאנדי אמר זה עתה --
ממרחק של קילומטרים,

כדי לחולל שינוי.

ו"שלום ישיר" זיהתה
בשלב מוקדם מאד

שהאנשים המקומיים,
באזורים של סכסוך חמור מאד,

יודעים מה לעשות.

הם יודעים הכי טוב
מה צריך לעשות.

ו"שלום ישיר" מתייצבת מאחוריהם
כדי להגשים זאת.

ובין היתר הם עושים
פירוק של מיליציות,

שיקום של כלכלות,

יישוב מחדש של פליטים,

ואפילו שחרור של ילדים-חיילים.

ולשם כך עליהם לסכן את חייהם
כמעט מידי יום.

ומה שהם הבינו,

הוא שהשימוש באלימות
במצבים שבהם הם פועלים

הוא לא רק פחות אנושי,

אלא פחות יעיל

מאשר שיטות שמחברות בין אנשים,

שמשקמות.

ולדעתי, צבא ארה"ב

מתחיל סוף-סוף לקלוט את זה.

עד כה, המדיניות שלו נגד טרור

היתה להרוג מורדים
כמעט בכל מחיר.

ואם אזרחים נקלעו לקו האש,

הם תוייגו כ"נזק משני".

וזה כה מרתיח

ומשפיל, מבחינת אוכלוסיית אפגניסטן,

עד שזה מקל מאד
על הגיוס לאל-קעידה,

כשאנשים כה נרתעים, לדוגמה,

משריפת הקוראן.

לכן הכשרת החיילים צריכה להשתנות,

ולדעתי יש סימנים לכך
שזה מתחיל להשתנות.

הצבא הבריטי היה תמיד
הרבה יותר טוב בזה,

אבל יש דוגמה נהדרת

שממנה הם יכולים ללמוד,

הלא היא של הסגן-אלוף
האמריקאי החכם, כריס יוז.

הוא הוביל את אנשיו

ברחובות נאדג'ף,

שבעיראק.

ולפתע יצאו לרחוב אנשים

מהבתים שמשני צידי הרחוב,

כשהם צורחים, צועקים, זועמים וכועסים,

והם הקיפו את החיילים הצעירים האלה,

שהיו מבוהלים לגמרי,

שלא ידעו מה קורה,
לא הבינו ערבית,

וכריס יוז צעד אל לב ההתקהלות

אוחז את נשקו מעל ראשו

כשהוא מכוון אל הקרקע,

ופקד: "על הברכיים!"

והחיילים הענקיים האלה,
עם התרמילים שעל גבם,

והמיגון שלהם,

כרעו ארצה,

והשתררה דממה מוחלטת.

ואחרי כשתי דקות,

כולם זזו הצידה והלכו הביתה.

זאת בעיני היא חוכמה
בשעת מעשה.

בו-ברגע.
זה מה שהוא עשה.

והיום זה קורה בכל מקום.

אינכם מאמינים לי?

האם שאלתם את עצמכם

מדוע וכיצד משטרים רודניים כה רבים

התמוטטו ב-30 השנה האחרונות?

משטרים רודניים בצ'כוסלובקיה,

מזרח-גרמניה, אסטוניה, לטביה,

ליטא, מאלי, מדגסקר,

פולין, הפיליפינים, סרביה, סלובניה...

הייתי יכולה להמשיך עוד --
וכעת טוניסיה ומצרים.

וזה לא קרה סתם כך.

הרבה מזה היה תודות לספר

מאת אדם בן 80 מבוסטון,
ג'ין שארפ.

הוא כתב ספר בשם:
"מדיקטטורה לדמוקרטיה",

ובו 81 שיטות להתנגדות
לא-אלימה.

והספר תורגם ל-26 שפות,

הוא סחף את העולם,

והוא משמש אנשים צעירים

ומבוגרים בכל מקום.

כי הוא עובד. הוא יעיל.

אז זה מה שנותן לי תקווה.
ולא רק תקווה.

זה מה שמעורר בי כעת
רגשות חיוביים,

כי בני האדם מתחילים
סוף-סוף לקבל את זה.

אנו מקבלים...

שיטות מעשיות וברות-ביצוע

לענות על השאלה שלי:

"איך להתמודד עם בריון
בלי להפוך לפושע?"

אנו משתמשים בכישורים
מהסוג שתיארתי.

עוצמה פנימית, פיתוח עוצמה פנימית
דרך הכרת העצמי.

זיהוי הפחד והפעלתו.

השימוש בכעס כבדלק.

שיתוף-פעולה עם אחרים.

לחבור עם אחרים.

אומץ.

והכי חשוב,

מחוייבות לאי-אלימות פעילה.

ואינני סתם מאמינה
באי-אלימות,

אלא שאין לי צורך להאמין בה.

אני רואה בכל מקום הוכחות
לכך שהיא מצליחה.

ואני רואה שאנו, האנשים הרגילים,

יכולים לעשות כפי שעשתה
אונג סן סו צ'י

וכפי שעשו גנדי ומנדלה.

אנו יכולים לשים קץ

למאה הכי עקובה מדם
שהאנושות הכירה מעודה.

ואנו יכולים להתארגן
כדי להתגבר על דיכוי

בכך שנפתח את ליבנו,

וגם נחזק את הנחישות
המדהימה הזו.

ופתיחות הלב הזו
היא בדיוק

מה שחוויתי בכל הארגון

של ההתכנסות הזו,
מאז הגעתי הנה אתמול.

תודה לכם.

[מחיאות כפיים]