Return to Video

הסיפור שלנו על אונס ופיוס

  • 0:00 - 0:03
    [הרצאה זו מכילה שפה גרפית ותיאורים
    של אלימות מינית]
  • 0:03 - 0:05
    [הצפייה באחריות הצופה]
  • 0:05 - 0:08
    טום סטרנג'ר: בשנת 1996, כשהייתי בן 18,
  • 0:08 - 0:11
    הייתה לי הזדמנות פז להשתתף בתכנית
    חילופי תלמידים בינלאומית.
  • 0:12 - 0:16
    באופן אירוני אני אוסטרלי שמעדיף
    מזג-אוויר קר כקרח,
  • 0:16 - 0:21
    אז הייתי מרוגש ודומע כשעליתי על
    מטוס לאיסלנד,
  • 0:21 - 0:24
    אחרי שנפרדתי מהוריי ואחיי.
  • 0:25 - 0:28
    התקבלתי בברכה בבית של משפחה
    איסלנדית יפיפיה.
  • 0:28 - 0:29
    שלקחה אותי לטיולים,
  • 0:29 - 0:32
    ועזרה לי לתפוש את השפה
    האיסלנדית המלודיסטית.
  • 0:33 - 0:36
    נאבקתי מעט עם הגעגועים הראשוניים הביתה.
  • 0:36 - 0:38
    גלשתי בסנובורד אחרי בית-ספר,
  • 0:38 - 0:40
    וישנתי הרבה.
  • 0:40 - 0:44
    שעתיים של לימודי כימיה בשפה שאתה
    עדיין לא לגמרי מבין
  • 0:44 - 0:46
    יכולות להיות חומר הרדמה טוב.
  • 0:46 - 0:47
    (צחוק)
  • 0:49 - 0:51
    המורה שלי המליצה לי לנסות להשתתף
    במחזה של בית-הספר
  • 0:51 - 0:54
    רק כדי לעזור לי להיות יותר פעיל חברתי.
  • 0:54 - 0:57
    מתברר שלא הגעתי להיות חלק מהמחזה,
  • 0:57 - 0:59
    אבל כך הכרתי את ת'ורדיס.
  • 0:59 - 1:02
    חלקנו אהבת נעורים מקסימה,
  • 1:02 - 1:04
    והיינו נפגשים בהפסקת הצהריים
    רק כדי להחזיק ידיים
  • 1:04 - 1:06
    ולהסתובב בעיר העתיקה רייקיאוויק.
  • 1:07 - 1:10
    פגשתי את המשפחה החמה שלה,
    והיא פגשה את החברים שלי.
  • 1:11 - 1:13
    היינו במערכת יחסים צעירה קצת יותר מחודש
  • 1:13 - 1:16
    כשנערך נשף חג-המולד של בית-הספר שלנו.
  • 1:18 - 1:21
    ת'ורדיס אלבה: הייתי בת 16 ומאוהבת
    בפעם הראשונה.
  • 1:22 - 1:24
    ההליכה שלנו לנשף חג-המולד ביחד
  • 1:24 - 1:26
    הייתה אישור פומבי של הקשר שלנו,
  • 1:26 - 1:29
    ואני הרגשתי ילדה ברת-המזל בעולם.
  • 1:29 - 1:32
    כבר לא ילדה, אלא אישה צעירה.
  • 1:33 - 1:35
    מסוממת מהבגרות החדשה שבי,
  • 1:35 - 1:39
    הרגשתי שזה רק טבעי לנסות באותו הלילה
    לשתות רום בפעם הראשונה.
  • 1:39 - 1:42
    זה היה רעיון רע.
  • 1:42 - 1:43
    נעשתי מבוחלת,
  • 1:43 - 1:45
    מתנדנדת בין הכרה לחוסר הכרה,
  • 1:45 - 1:48
    בין התקפים של קיא עוויתי.
  • 1:48 - 1:51
    המאבטחים רצו להזמין לי אמבולנס,
  • 1:51 - 1:54
    אבל טום התנהג כאביר על הסוס הלבן שלי,
  • 1:54 - 1:56
    ואמר להם שהוא יקח אותי הביתה.
  • 1:57 - 1:58
    זה היה כמו אגדה,
  • 1:59 - 2:00
    הידיים החזקות שלו סביבי,
  • 2:00 - 2:03
    משכיב אותי בבטחה של מיטתי.
  • 2:04 - 2:08
    אבל הכרת התודה שהרגשתי כלפיו
    מהר הפכה לאימה
  • 2:08 - 2:13
    כשהוא החל לפשוט אותי מבגדיי
    ולעלות עליי.
  • 2:13 - 2:15
    הראש שלי התבהר,
  • 2:15 - 2:18
    אבל הגוף שלי היה עדיין חלש
    מכדי להאבק,
  • 2:18 - 2:20
    והכאב היה מסנוור.
  • 2:21 - 2:23
    חשבתי שאני הולכת להיחצות לשניים.
  • 2:24 - 2:25
    כדי להישאר שפויה
  • 2:25 - 2:29
    ספרתי בשקט את השניות על השעון המעורר שלי.
  • 2:30 - 2:31
    ומאז אותו הלילה
  • 2:31 - 2:37
    אני יודעת שיש 7,200 שניות בשעתיים.
  • 2:39 - 2:42
    למרות שצלעתי במשך ימים ובכיתי במשך שבועות,
  • 2:42 - 2:47
    התקרית הזו לא התאימה לרעיונות שלי על אונס
    כמו שראיתי בטלויזיה.
  • 2:47 - 2:49
    טום לא היה מטורף חמוש;
  • 2:49 - 2:51
    הוא היה החבר שלי.
  • 2:51 - 2:54
    וזה לא קרה בסימטה מפוקפקת,
  • 2:54 - 2:56
    זה קרה במיטה שלי.
  • 2:57 - 3:00
    עד שהצלחתי להגדיר את מה שקרה לי כאונס,
  • 3:00 - 3:02
    הוא סיים את תכנית החילוף שלו
  • 3:02 - 3:04
    ועזב לאוסטרליה.
  • 3:05 - 3:08
    אז אמרתי לעצמי שזה חסר טעם
    להתעסק במה שקרה.
  • 3:08 - 3:09
    וחוץ מזה,
  • 3:09 - 3:12
    זו בוודאי הייתה האשמה שלי, איכשהו.
  • 3:13 - 3:15
    גדלתי בעולם בו מלמדים בנות
  • 3:15 - 3:17
    שהן נאנסות מסיבה מסויימת.
  • 3:18 - 3:20
    החצאית שלהן הייתה קצרה מדיי,
  • 3:20 - 3:23
    החיוך שלהן היה רחב מדיי,
  • 3:23 - 3:25
    והנשימה שלהן הריחה מאלכוהול.
  • 3:26 - 3:29
    ואני הייתי אשמה בכל הדברים הללו,
  • 3:29 - 3:31
    אז האשמה הייתה חייבת להיות עליי.
  • 3:32 - 3:33
    לקח לי שנים להבין
  • 3:33 - 3:37
    שיש רק דבר אחד שיכול היה למנוע ממני
    להיאנס בלילה ההוא,
  • 3:37 - 3:39
    וזה לא החצאית שלי,
  • 3:39 - 3:41
    זה לא החיוך שלי,
  • 3:41 - 3:43
    זה לא היה האמון הילדותי שלי.
  • 3:44 - 3:48
    הדבר היחיד שיכול היה למנוע ממני
    להיאנס בלילה ההוא
  • 3:48 - 3:50
    זה הגבר שאנס אותי --
  • 3:50 - 3:52
    אילו היה עוצר בעצמו.
  • 3:53 - 3:55
    ט.ס: יש לי זכרונות מעומעמים מהיום למחרת:
  • 3:56 - 3:58
    תופעות הלוואי של השתיה,
  • 3:58 - 4:01
    איזו ריקנות שניסיתי להדחיק.
  • 4:02 - 4:03
    שום דבר מעבר.
  • 4:04 - 4:06
    אבל לא הופעתי בדלת של ת'ורדיס.
  • 4:07 - 4:09
    חשוב לציין כעת
  • 4:09 - 4:12
    שלא ראיתי את המעשה שלי כמה שהוא היה.
  • 4:13 - 4:16
    המילה "אונס" לא הדהדה במוחי
    כפי שהייתה אמורה.
  • 4:17 - 4:20
    ולא צלבתי את עצמי עם הזכרונות
    של הלילה הקודם.
  • 4:22 - 4:24
    זה לא בדיוק היה סרוב מודע,
  • 4:24 - 4:27
    זה היה יותר כמו כל קבלה של המציאות
    הייתה אסורה.
  • 4:28 - 4:32
    ההגדרה שלי למעשים שלי לגמרי הפריכו כל הכרה
  • 4:33 - 4:35
    בטראומה האדירה שגרמתי לת'ורדיס.
  • 4:36 - 4:38
    אם להיות כן,
  • 4:38 - 4:42
    הדחקתי את המעשה כולו
    במשך ימים לאחר מכן,
  • 4:43 - 4:44
    ובזמן שביצעתי אותו.
  • 4:45 - 4:50
    התכחשתי לאמת בכך ששכנעתי את עצמי
    שזה היה סקס ולא אונס.
  • 4:51 - 4:55
    וזה היה שקר שגרם לי להרגיש בושה גדולה.
  • 4:56 - 4:58
    נפרדתי מת'ורדיס יומיים לאחר מכן,
  • 4:58 - 5:00
    ואחר-כך ראיתי אותה כמה פעמים
  • 5:00 - 5:02
    במשך שארית מהשנה שלי באיסלנד,
  • 5:02 - 5:05
    מרגיש דקירה חדה של עצב בכל פעם.
  • 5:06 - 5:10
    עמוק בפנים, ידעתי שעשיתי משהו
    רע לאין שיעור.
  • 5:11 - 5:14
    אך מבלי לתכנן את זה,
    הטבעתי את הזכרונות עמוק בפנים,
  • 5:14 - 5:16
    ואליהם קשרתי אבן.
  • 5:18 - 5:20
    מה שבא בעקבות הייתה תקופה
    של תשע שנים
  • 5:20 - 5:23
    שניתן לתאר בצורה הכי טובה
    כ"הכחשה ובריחה".
  • 5:24 - 5:28
    כשהייתה לי את ההזדמנות לזהות
    את העינוי שגרמתי,
  • 5:29 - 5:31
    לא השתהתי מספיק כדי לעשות זאת.
  • 5:32 - 5:34
    בין אם זה היה דרך הסחת דעת,
  • 5:34 - 5:36
    שימוש בחומרים,
  • 5:36 - 5:37
    חיפוש ריגושים
  • 5:37 - 5:41
    או שיטור קפדני של הקול הפנימי שבי,
  • 5:41 - 5:43
    סירבתי להיות סטטי ושקט.
  • 5:45 - 5:46
    ועם הרעש הזה,
  • 5:46 - 5:49
    ציירתי בכבדות על חלקים אחרים בחיי
  • 5:49 - 5:52
    על מנת להרכיב תמונה של מי הייתי.
  • 5:53 - 5:54
    הייתי גולש,
  • 5:54 - 5:56
    סטודנט למדעי החברה,
  • 5:56 - 5:58
    חבר לאנשים טובים,
  • 5:58 - 6:00
    אח ובן אהוב,
  • 6:00 - 6:02
    מדריך טבע,
  • 6:02 - 6:03
    ולבסוף, עובד נוער.
  • 6:04 - 6:08
    נאחזתי בחוזקה ברעיון הפשוט
    שאני לא אדם רע.
  • 6:09 - 6:12
    לא חשבתי שיש בי את זה.
  • 6:12 - 6:14
    חשבתי שאני עשוי ממשהו אחר.
  • 6:15 - 6:16
    בחינוך המטופח שקיבלתי,
  • 6:16 - 6:19
    המשפחה המורחבת, האוהבת והמודל לחיקוי שלי,
  • 6:20 - 6:22
    האנשים הקרובים לי היו חמים ואמיתיים
  • 6:22 - 6:23
    בכבודם כלפי נשים.
  • 6:25 - 6:30
    לקח לי זמן רב להתבונן
    בפינה החשוכה הזו שלי
  • 6:30 - 6:31
    ולשאול אותה שאלות.
  • 6:34 - 6:36
    ת.א: תשע שנים אחרי נשף חג-המולד,
  • 6:36 - 6:38
    הייתי בת 25,
  • 6:38 - 6:40
    ובדרך הישר אל התמוטטות עצבים.
  • 6:41 - 6:45
    הערך העצמי שלי היה קבור מתחת
    עומס כבד של שתיקה
  • 6:45 - 6:48
    שבודדה אותי מכל מי שהיה חשוב לי,
  • 6:48 - 6:51
    ונאכלתי בשנאה וכעס שלא במקומם
  • 6:51 - 6:53
    ושהוצאתי על עצמי.
  • 6:54 - 6:56
    יום אחד, התפרצתי החוצה בבכי
  • 6:56 - 6:58
    אחרי ריב עם אדם אהוב,
  • 6:58 - 7:00
    ונכנסתי אל בית קפה
  • 7:00 - 7:02
    שם ביקשתי עט ממלצרית.
  • 7:03 - 7:04
    תמיד הייתה איתי מחברת,
  • 7:05 - 7:08
    בטענה שזה היה על מנת לרשום רעיונות
    ברגעים של השראה
  • 7:08 - 7:13
    אבל האמת הייתה שהייתי חייבת
    להיות תמיד בתזוזה,
  • 7:13 - 7:14
    מפני שברגעים של דממה
  • 7:14 - 7:17
    מצאתי את עצמי סופרת שניות שוב.
  • 7:18 - 7:23
    אבל ביום ההוא, צפיתי בפליאה
    במילים זורמות החוצה מהעט שלי,
  • 7:23 - 7:26
    ויוצרות את המכתב החשוב ביותר
    שאי פעם כתבתי,
  • 7:26 - 7:28
    ממוען לטום.
  • 7:28 - 7:32
    לצד תיאור האלימות שהוא העביר אותי בה,
  • 7:32 - 7:35
    המילים "אני רוצה למצוא מחילה"
  • 7:35 - 7:37
    החזירו לי מבט,
  • 7:37 - 7:39
    לא מפתיעות אף אחד יותר מאשר את עצמי.
  • 7:40 - 7:44
    אבל עמוק בפנים הבנתי שזו הייתה
    הדרך שלי החוצה מהסבל,
  • 7:44 - 7:48
    מפני שללא קשר להאם הוא ראוי לסליחה שלי,
  • 7:48 - 7:51
    אני הייתי ראויה לנחת.
  • 7:51 - 7:54
    תקופת הבושה שלי הסתיימה.
  • 7:56 - 7:58
    לפני ששלחתי את המכתב
  • 7:58 - 8:00
    הכנתי את עצמי לקבל כל מיני תגובות שליליות,
  • 8:00 - 8:04
    או הדבר שמצאתי הכי סביר: ללא תגובה כלל.
  • 8:05 - 8:08
    התוצאה היחידה שלא הכנתי את עצמי אליה
  • 8:08 - 8:10
    היתה האחת שלבסוף קיבלתי --
  • 8:10 - 8:15
    וידוי בכתב מטום, מלא חרטה.
  • 8:16 - 8:20
    כפי שהסתבר, גם הוא היה אסיר של דממה.
  • 8:20 - 8:24
    וזה סימן את ההתחלה של התכתבות
    בת שמונה שנים
  • 8:24 - 8:27
    שאלוהים יודע שהיא לא הייתה קלה,
  • 8:27 - 8:29
    אבל תמיד כנה.
  • 8:30 - 8:33
    שחררתי את עצמי מהנטל שסחבתי
    על כתפיי שלא בצדק,
  • 8:33 - 8:37
    והוא בתורו לקח אחריות על מעשיו
    בלב שלם.
  • 8:37 - 8:40
    חילופי הדברים שלנו בכתב הפכו לפלטפורמה
  • 8:40 - 8:42
    לניתוח התוצאות של אותו הלילה,
  • 8:42 - 8:45
    והם היו הכל, מקורעות לב
  • 8:45 - 8:47
    לכדי ריפוי מעבר למילים.
  • 8:48 - 8:52
    ועדיין, זה לא היה לי לסגירת מעגל.
  • 8:52 - 8:56
    אולי כי פורמט המייל לא הרגיש לי
    אישי מספיק,
  • 8:56 - 8:58
    אולי כי זה קל להיות אמיץ
  • 8:58 - 9:02
    כשאתה מתחבא מאחורי מסך מחשב
    בקצה השני של העולם.
  • 9:02 - 9:04
    אבל התחלנו דיאלוג
  • 9:04 - 9:08
    שהרגשתי שהיה הכרחי על מנת
    לחקור אותו לעומקו.
  • 9:08 - 9:10
    אז, אחרי שמונה שנים של כתיבה,
  • 9:10 - 9:14
    וכמעט 16 שנים אחרי אותו לילה נורא,
  • 9:14 - 9:18
    אזרתי את האומץ להציע רעיון פרוע:
  • 9:18 - 9:19
    שניפגש פנים מול פנים
  • 9:19 - 9:22
    ונעמוד בפני העבר שלנו אחת ולתמיד.
  • 9:25 - 9:28
    ט.ס: איסלנד ואוסטרליה הם
    גיאוגרפית בצורה הזו.
  • 9:29 - 9:31
    במרכזם נמצאת דרום אפריקה.
  • 9:32 - 9:35
    החלטנו על העיר קייפ-טאון,
  • 9:35 - 9:37
    ושם נפגשנו למשך שבוע.
  • 9:38 - 9:42
    העיר עצמה התגלתה להיות
    סביבה עוצמתית להפליא
  • 9:42 - 9:45
    כדי להתמקד בפיוס וסליחה.
  • 9:46 - 9:48
    בשום מקום אחר לא עמדו למבחן
    ריפוי והתקרבות מחדש
  • 9:49 - 9:50
    כמו שנבחנו בדרום אפריקה.
  • 9:51 - 9:55
    כאומה, דרום אפריקה חיפשה לשבת
    באמת של עברה,
  • 9:55 - 9:57
    ולהקשיב לפרטים של ההיסטוריה שלה.
  • 9:59 - 10:03
    הידיעה הזו רק האדירה את האפקט
    שהיה לקייפ-טאון עלינו.
  • 10:04 - 10:05
    במהלך אותו שבוע,
  • 10:05 - 10:08
    כל אחד סיפר את סיפור חייו,
    פשוטו כמשמעו,
  • 10:08 - 10:10
    מההתחלה ועד הסוף.
  • 10:11 - 10:14
    וזה היה על מנת לנתח את ההיסטוריה שלנו.
  • 10:16 - 10:18
    צייתנו למדיניות קפדנית של להיות כנים,
  • 10:18 - 10:21
    וזה הגיע עם חשיפה מסויימת,
  • 10:21 - 10:23
    פגיעות של לב פתוח.
  • 10:24 - 10:26
    היו שם וידויים מוציאיי קרביים,
  • 10:26 - 10:29
    ורגעים שפשוט לא יכולנו להבין
  • 10:29 - 10:31
    את החוויה של האחר.
  • 10:32 - 10:37
    ההשפעות הסייסמיות של אלימות מינית
    דוברו בקול רם והורגשו,
  • 10:37 - 10:39
    פנים מול פנים.
  • 10:40 - 10:41
    אך בזמנים אחרים,
  • 10:42 - 10:44
    מצאנו בהירות מרוממת,
  • 10:45 - 10:50
    ואפילו צחוק לא צפוי אבל משחרר.
  • 10:51 - 10:53
    בסופו של דבר,
  • 10:53 - 10:56
    עשינו את המיטב להקשיב
    אחד לשני בתשומת לב.
  • 10:57 - 11:03
    והמציאויות הפרטיות שלנו
    שודרו בטוהר ללא סינון
  • 11:03 - 11:06
    שלא יכול היה לעשות פחות
    מלהקל על הנשמה.
  • 11:09 - 11:13
    ת.א: הרצון לנקום הוא רגש
    מאוד אנושי --
  • 11:13 - 11:14
    אִינְסְטִינְקְטִיבִי, אפילו.
  • 11:15 - 11:17
    וכל מה שרציתי לעשות במשך שנים
  • 11:17 - 11:21
    היה להכאיב לטום כפי שהכאיב לי.
  • 11:22 - 11:25
    אבל לולא הייתי מוצאת דרך
    אל מחוץ לשנאה והכעס,
  • 11:25 - 11:27
    אני לא בטוחה שהייתי עומדת כאן היום.
  • 11:28 - 11:32
    זה לא אומר שלא היו לי ספקות לאורך הדרך.
  • 11:33 - 11:36
    כשהמטוס נחת במסלול הנחיתה בקייפ-טאון,
  • 11:36 - 11:38
    אני זוכרת שחשבתי
  • 11:38 - 11:42
    "למה פשוט לא לקחתי לי פסיכולוג
    ובקבוק של ודקה
  • 11:42 - 11:44
    כמו שאדם נורמלי היה עושה?"
  • 11:44 - 11:47
    (צחוק)
  • 11:47 - 11:51
    לרגעים, החיפוש שלנו אחר הבנה בקייפ-טאון
  • 11:51 - 11:53
    הרגיש כמו מסע בלתי אפשרי,
  • 11:53 - 11:55
    וכל מה שרציתי לעשות היה להרים ידיים
  • 11:55 - 11:57
    ולחזור הביתה לבעלי האוהב, וידיר,
  • 11:57 - 11:58
    ולילד שלנו.
  • 12:00 - 12:02
    אבל למרות הקשיים שלנו,
  • 12:02 - 12:07
    המסע הזה הסתיים בהרגשת
    ניצחון אחרי הכל,
  • 12:07 - 12:10
    שאור ניצח חושך,
  • 12:11 - 12:15
    שמשהו בונה יכול להיווצר מההריסות.
  • 12:17 - 12:18
    קראתי איפשהו
  • 12:18 - 12:22
    שאתה צריך לנסות להיות האדם
    שהזדקקת לו כשהיית צעיר.
  • 12:22 - 12:23
    ובזמן ההוא, כשהייתי נערה,
  • 12:23 - 12:27
    הייתי צריכה לדעת שהבושה לא הייתה שלי,
  • 12:27 - 12:30
    שיש תקווה אחרי אונס,
  • 12:30 - 12:31
    שאתה אפילו יכול למצוא אושר,
  • 12:31 - 12:33
    כמו שאני חולקת עם בעלי היום.
  • 12:34 - 12:38
    וזו הסיבה שהתחלתי לכתוב בקדחנות
    כשחזרתי מקייפ-טאון,
  • 12:38 - 12:41
    וכתוצאה מכך נוצר ספר שנכתב במשותף עם טום,
  • 12:41 - 12:44
    שאנו מקווים שיכול להיות לשימוש
    לאנשים משני צידי הסולם
  • 12:44 - 12:47
    של הפושע-שורד.
  • 12:47 - 12:49
    יותר מהכל,
  • 12:49 - 12:53
    זהו סיפור שהיינו צריכים לשמוע
    כשהיינו צעירים יותר.
  • 12:55 - 12:57
    בהתחשב באופי הסיפור שלנו,
  • 12:57 - 12:59
    אני מכירה את המילים שבאופן
    בלתי נמנע מלוות אותו --
  • 13:00 - 13:02
    קורבן, אנס --
  • 13:03 - 13:05
    ותגיות הן דרך לסדר רעיונות,
  • 13:05 - 13:09
    אבל הן גם יכולות לגרום לדה-הומניזציה
    בהקשר שלהן.
  • 13:10 - 13:12
    ברגע שמישהו נחשב לקורבן,
  • 13:12 - 13:17
    הרבה יותר קל לסווג אותו כמישהו פגום,
  • 13:17 - 13:19
    מביש,
  • 13:19 - 13:20
    פָּחוּת.
  • 13:21 - 13:23
    ואותו הדבר כאשר מישהו
    מתוייג כאנס,
  • 13:23 - 13:26
    כל כך הרבה יותר קל
    לכנות אותו מפלצת --
  • 13:27 - 13:28
    לא אנושי.
  • 13:29 - 13:32
    אבל איך אנחנו נבין
    מה הדבר בחברות אנושיות
  • 13:32 - 13:33
    שיוצר אלימות
  • 13:33 - 13:38
    אם אנחנו מסרבים להכיר
    באנושיות של אלו המבצעים אותה?
  • 13:39 - 13:40
    ואיך --
  • 13:40 - 13:42
    (מחיאות כפיים)
  • 13:42 - 13:47
    ואיך אנחנו יכולים להעצים שורדים
    אם אנו גורמים להם להרגיש פחותים?
  • 13:48 - 13:51
    איך אנחנו יכולים לדון בפתרונות
    לאחד האיומים הגדולים ביותר
  • 13:52 - 13:55
    לחייהם של נשים וילדים בכל העולם,
  • 13:55 - 13:59
    אם המילים עצמן שאנו משתמשים בהן
    הן חלק מהבעיה?
  • 14:02 - 14:04
    ט.ס: ממה שאני כעת למדתי,
  • 14:04 - 14:09
    המעשים שלי באותו הלילה ב-1996
    היו אנוכיים.
  • 14:10 - 14:12
    הרגשתי זכאי לגוף של ת'ורדיס.
  • 14:14 - 14:17
    היו לי השפעות חברתיות חיוביות קודם לכן,
  • 14:17 - 14:19
    ודוגמאות להתנהגות הוגנת סביבי.
  • 14:20 - 14:21
    אך באותו אירוע,
  • 14:21 - 14:23
    בחרתי להשתמש בשליליים.
  • 14:24 - 14:27
    אלו שרואים בנשים כבעלות פחות ערך פנימי,
  • 14:28 - 14:32
    ושלגברים יש מאין תביעה סימלית ולא מדוברת
    על הגוף שלהן.
  • 14:34 - 14:37
    אך ההשפעות הללו שאני מדבר עליהן
    הן חיצוניות לי.
  • 14:38 - 14:40
    וזה הייתי רק אני בחדר ההוא
    מחליט החלטות,
  • 14:40 - 14:42
    לא אף אחד אחר.
  • 14:43 - 14:45
    כשאתה לוקח אחריות על משהו
  • 14:45 - 14:47
    וממש מתכונן להאבק באשמה,
  • 14:48 - 14:51
    אני באמת מאמין שדבר מפתיע עשוי להתרחש.
  • 14:51 - 14:54
    אני קורא לזה פרדוקס של בעלות.
  • 14:55 - 14:58
    חשבתי שאקרוס תחת כובד האחריות.
  • 14:58 - 15:01
    חשבתי שתעודת האנושיות שלי תישרף.
  • 15:02 - 15:06
    במקום זאת, הוצע לי לקחת אחריות
    אמיתית על מה שעשיתי,
  • 15:07 - 15:10
    וגיליתי שזה לא השתלט על כל מי שהייתי.
  • 15:11 - 15:13
    אם לנסח בפשטות,
  • 15:13 - 15:17
    דבר שעשית לא צריך להוות את כל כולך.
  • 15:19 - 15:20
    הרעש שבראשי נחלש.
  • 15:21 - 15:25
    הרחמים העצמיים גוועו ברעב לחמצן,
  • 15:25 - 15:29
    והתחלפו באוויר נקי של קבלה --
  • 15:31 - 15:35
    קבלה שאכן פגעתי באדם הנפלא
    שעומד כאן לצידי;
  • 15:35 - 15:41
    קבלה שאני חלק מקבוצה גדולה
    ומזעזעת של גברים יום-יומיים
  • 15:41 - 15:43
    שהיו אלימים מינית כלפי בנות זוגם.
  • 15:45 - 15:47
    אל תזלזלו בכוחן של מילים.
  • 15:48 - 15:53
    לומר לת'ורדיס שאנסתי אותה
    שינה את ההסכמה שלי עם עצמי,
  • 15:53 - 15:54
    וכמו כן, איתה.
  • 15:56 - 15:57
    אך החשוב מכל,
  • 15:57 - 16:00
    האשמה עברה מת'ורדיס אליי.
  • 16:01 - 16:02
    לעיתים קרובות מדיי,
  • 16:03 - 16:07
    האחריות מיוחסת לשורדות האלימות המינית,
  • 16:07 - 16:10
    ולא לגברים שביצעו אותה.
  • 16:11 - 16:12
    לעיתים קרובות מדיי,
  • 16:12 - 16:17
    ההכשחה והבריחה משאירות
    את שני הצדדים הרחק מהאמת.
  • 16:19 - 16:22
    יש בהחלט שיח ציבורי שמתנהל כעת,
  • 16:22 - 16:25
    וכמו רבים,
  • 16:25 - 16:27
    אנחנו נרגשים שיש פחות נסיגה
  • 16:27 - 16:30
    מהנושא הקשה אך החשוב הזה.
  • 16:31 - 16:35
    אני מרגיש מחויבות אמיתית
    להוסיף את הקול שלנו לכך.
  • 16:38 - 16:43
    ת.א: מה שאנחנו עשינו זה לא מרשם
    שאנו קוראים לאחרים לעשות כן.
  • 16:43 - 16:49
    לאף אחד אין את הזכות לומר לאף אחד אחר
    איך להתמודד עם הכאב העמוק ביותר שלהם
  • 16:49 - 16:50
    או עם השגיאה הגדולה ביותר שלהם.
  • 16:51 - 16:54
    שבירת הדממה שלכם היא אף פעם לא קלה,
  • 16:54 - 16:56
    ובהתחשב באיפה אתם נמצאים בעולם,
  • 16:56 - 16:59
    זה יכול להיות אפילו מסוכן
    לדבר על אונס.
  • 17:00 - 17:04
    אני מבינה שאפילו האירוע
    הטראומתי ביותר של חיי
  • 17:04 - 17:07
    הוא עדיין עדות לזכות שלי,
  • 17:07 - 17:10
    מכיוון שאני יכולה לדבר על כך
    מבלי להיות מוחרמת,
  • 17:10 - 17:12
    או אפילו להיהרג.
  • 17:12 - 17:15
    אך עם הזכות הזו להשמיע קול,
  • 17:15 - 17:18
    מגיעה האחריות להשתמש בו.
  • 17:19 - 17:23
    זה המעט שאני חייבת
    לעמיתיי השורדים שלא יכולים.
  • 17:25 - 17:28
    הסיפור שכרגע העברנו הוא ייחודי,
  • 17:28 - 17:33
    ועדיין הוא כל כך נפוץ כשהאלימות
    המינית היא מגיפה עולמית.
  • 17:33 - 17:35
    אבל זה לא חייב להיות כך.
  • 17:36 - 17:39
    אחד הדברים שאני גיליתי כשימושי
    במסע ההחלמה שלי
  • 17:39 - 17:41
    היה ללמד את עצמי על אלימות מינית.
  • 17:41 - 17:44
    וכתוצאה מכך אני קוראת, כותבת
  • 17:44 - 17:47
    ומדברת על הבעיה הזו כבר יותר מעשור,
  • 17:47 - 17:49
    הולכת לכנסים מסביב לעולם.
  • 17:49 - 17:51
    ומהניסיון שלי,
  • 17:51 - 17:56
    המשתתפים באירועים האלה
    הם כמעט באופן בלעדי נשים.
  • 17:57 - 18:04
    אבל הגיע הזמן להפסיק להתייחס
    לאלימות מינית כאל בעיה של נשים.
  • 18:04 - 18:09
    (מחיאות כפיים)
  • 18:17 - 18:21
    רובם המכריע של מקרי האלימות המינית
    נגד נשים וגברים
  • 18:21 - 18:23
    מבוצעים על ידי גברים.
  • 18:23 - 18:27
    ולמרות זאת קולם לא מיוצג מספיק בדיון הזה.
  • 18:29 - 18:33
    אך כולנו נזקקים כאן.
  • 18:34 - 18:38
    רק דמיינו את כל הסבל שנוכל להקל
  • 18:38 - 18:42
    אם נעז להתמודד עם הבעיה הזו ביחד.
  • 18:43 - 18:44
    תודה רבה.
  • 18:44 - 18:48
    (מחיאות כפיים)
Title:
הסיפור שלנו על אונס ופיוס
Speaker:
ת'ורדיס אלבה, טום סטריינג'ר
Description:

בשנת 1996, ת'ורדיס אלבה חלקה רומן נעורים עם טום סטריינג'ר, תלמיד בתכנית חילופי סטודנטים מאוסטרליה. לאחר נשף בית-הספר, אנס טום את ת'ורדיס, מה שהביא לאחר מכן להפרדות דרכם למשך שנים רבות. בהרצאה יוצאת הדופן הזו, אלבה וסטריינג'ר מעבירים אותנו דרך מסע ארוך שנים של בושה ודממה, ומזמינים אותנו לדון בבעיה הגלובלית הנפוצה הזו של אלימות מינית בדרך חדשה וכנה.
בשביל שאלות ותשובות עם המרצים, בקרו בקישור: go.ted.com/thordisandtom
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
22:48

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.