החדשות הטובות לגבי התסמונת הטרום וסתית (PMS)

כולם יודעים שרוב הנשים נהיות קצת משוגעות ממש לפני שהן מקבלות את וסת, שהורמוני הרבייה שלהן גורמות לרגשות שלהן להשתנות באופן פראי. אבל: יש מעט מאוד הסכמה מדעית על התסמונת הטרום וסתית. הפסיכולוגית רובין שטיין דלוקה אומרת שהמדע לא מסכים על הגדרה, סיבה, טיפול או אפילו הקיום של PMS. היא חוקרת מה שאנחנו יודעים ומה שאנחנו לא יודעים על התסמונת - ולמה המיתוס הפופולרי נמשך.

כמה אנשים כאן שמעו
על התסמונת הטרום וסתית (PMS)?

כולם, נכון?

כולם יודעים שנשים
יכולות להפוך לקצת משוגעות

ממש לפני שהן מקבלות את הוסת,

שהמחזור החודשי זורק אותם לרכבת הרים
הורמונלית בלתי נמנעת של חוסר הגיון ועצבים.

יש הנחה כללית שתנודות
בהורמוני הרבייה גורמות לרגשות קיצוניים

ושהרוב הגדול של נשים מושפעות מכך.

טוב, אז אני כאן כדי להגיד לכם
שהראיות המדעיות אומרות

שאף אחת מההנחות האלה היא נכונה.

אני כאן כדי לתת לכם את החדשות הטובות
לגבי התסמונת הטרום וסתית.

אבל, ראשית, בוא נראה איך הרעיון של PMS
מושרש חזק בתרבות האמריקנית.

אם אתם בוחנים מאמרים
בעיתונים או בכתבי עת,

אתם תראו איך זו ההנחה הרווחת
שכולן סובלות מ-PMS.

במאמר במגזין "רדבוק" שנקרא -
"את - חופשייה מ-PMS",

הקוראים התוודעו שבין 80 ל-90 אחוז
מהנשים סובלות מ-PMS.

כתב העת "אל.איי מאסל" הזהיר את קוראיו

שבין 40 ל-50 מהנשים סובלות מ-PMS,

ושזה משחק תפקיד חשוב
בבריאות הנפשית והפיזית של נשים,

ולפני שנתיים, אפילו ה"וול סטריט ג'ורנל"
פירסם מאמר על סידן כטיפול ל-PMS,

כשהוא שואל את הקוראות שלו -
"האם את הופכת למכשפה בכל חודש?"

מכל המאמרים האלה, אפשר לחשוב
שיש הרים של מחקרים

שמאמתים את טבעה הרווח של PMS.

למרות זאת, לאחר חמישה עשורים של מחקר,
אין הסכמה חזקה

על ההגדרה, על הסיבה, על הטיפול
או אפילו על הקיום של PMS.

כפי שמוגדר בצורה הכי שכיחה
על ידי פסיכולוגים,

PMS כרוכה בהתנהגות שלילית,
סימפטומים קוגנטיביים ופיזיים

מזמן הביוץ ועד לוסת.

אבל כאן זה הופך להיות מורכב.

יותר מ-150 סימפטומים שונים
נמצאים בשימוש לאבחן PMS,

והנה רק חלק מהם.

עכשיו, אני רוצה להיות ברורה כאן.

אני לא אומרת שנשים
לא מקבלות חלק מהסימפטומים האלו.

מה שאני אומרת זה שלקבל חלק
מהסימפטומים האלו לא מסתכם בהפרעה נפשית,

וכשפסיכולוגים מעלים הפרעה
שמוגדרת באופן כל כך מעורפל,

התווית בסופו של דבר הופכת להיות
חסרת משמעות.

עם רשימת סימפטומים כל כך ארוכה ורחבה,

יכולה להיות לי PMS,
יכולה להיות לך PMS,

לבחור בשורה השלישית כאן יכול להיות PMS,

לכלב שלי יכול להיות PMS.

חלק מהחוקרים אמרו שצריכים להיות לך
חמישה סימפטומים.

חלק אמרו שלושה.

חוקרים אחרים אמרו שהסימפטומים משמעותיים
רק אם הם מפריעים לך בצורה משמעותית,

אבל אחרים אמרו שסימפטומים קלים
חשובים באותה רמה.

למשך שנים רבות, כיוון שלא היתה סטנדרטיזציה
בהגדרה של PMS,

כשפסיכולוגים ניסו לדווח
על שכיחות התופעה,

ההערכות שלהם נעו בין 5 אחוזים מהנשים
ל-97 אחוזים מהנשים,

אז באותו זמן כמעט אף אחת לא סבלה
וכמעט כולן כן סבלו מ-PMS.

באופן כללי, החולשות בשיטות המחקר
על PMS היו נכבדים.

ראשית, מחקרים רבים ביקשו מנשים
לדווח על הסימפטומים שלהם בדיעבד,

להסתכל על העבר ולהסתמך על הזיכרון,
שידוע שזה מנפח דיווחים על PMS

ביחס למה שנקרא דיווח עתידי,

שמערב תיעוד יומי ביומן של הסימפטומים
למשך לפחות שני חודשים ברצף.

מחקרים רבים התמקדו באופן בלעדי
על נשים לבנות ממעמד הביניים,

מה שהופך לבעייתי לייחס
את תוצאות המחקר לכל הנשים.

אנו יודעים שיש מרכיב תרבותי חזק
לאמונה ב-PMS

כי זה כמעט ולא נשמע
מחוץ למדינות המערב.

דבר שלישי, מחקרים רבים
לא השתמשו בקבוצות ביקורת.

אם אנחנו רוצים להבין מאפיינים ספציפיים
של נשים שיש להן PMS.

אנו צריכים להיות מסוגלים להשוות אותן
לנשים שאין להן PMS.

ודבר אחרון, היה שימוש בשאלונים רבים
מסוגים שונים לאבחן PMS,

שהתמקדו בסימפטומים שונים,
משך הסימפטום וחומרה שונים.

על מנת לעשות מחקר מהימן על כל מצב,

מדענים חייבים להסכים על מאפיינים ספציפיים
שמרכיבים את המצב הזה

כדי שכולם ידברו על אותו הדבר.

ועם PMS, זה לא היה המקרה.

למרות זאת, ב-1994,

ספר ההדרכה על אבחנה וסטטיסטיקה
של הפרעות נפשיות,

הידוע כ-DSM, לשמחתי,

זה גם המדריך לאנשים העוסקים
בבריאות הנפש,

הם הגדירו מחדש את ה-PMS כ-PMDD,

הפרעת דיספוריה טרום וסתית.

ודיספוריה מתייחסת להרגשה
של סערת נפש או אי נוחות.

ולפי קווי ההנחייה של ה-DSM החדש,

ברוב המחזורים החודשיים בשנה שעברה,

לפחות 5 מתוך 11 סימפטומים אפשריים

חייבים להופיע בשבוע לפני שהוסת מתחילה,

הסימפטומים חייבים להשתפר
ברגע שהוסת מתחילה,

והסימפטומים חייבים להיעלם
בשבוע לאחר שהוסת מסתיימת.

אחד מהסימפטומים חייב להיות
אחד מהארבעה שברשימה הבאה:

שינויי מצב רוח בולטים, רגזנות,
חרדה או דיכאון.

הסימפטומים האחרים יכולים להגיע
מהשקופית הראשונה

או מאלו שבשקופית השנייה,

כולל סימפטומים כמו להרגיש חוסר שליטה
ושינויים בשינה או בתיאבון.

ה-DSM גם דרש עכשיו שהסימפטומים צריכים
להיות משוייכים למצוקה משמעותית קלינית,

צריכה להיות איזושהי הפרעה בעבודה
או בלימודים או בקשרים החברתיים,

ושהסימפטומים וחומרת הסימפטומים
יהיו מתועדים

על ידי שמירה של יומן יומי
למשך לפחות שני מחזורים ברצף.

ודבר אחרון, ה-DSM דורש שההפרעה הנפשית
צריכה להיות יותר מפשוט החמרה של מצב קיים.

אז מבחינה מדעית, זה שיפור.

יש לנו עכשיו מספר מוגבל של סימפטומים,

והשפעה רצינית על התפקוד שנדרשת,

והדיווח והתיזמון של הסימפטומים
הפכו להיות מאוד ספציפיים.

אם נשתמש באמות המידה האלו
ונסתכל על המחקרים האחרונים ביותר,

אנחנו רואים שבממוצע,
בין 3 ל-8 אחוזים סובלות מ-PMDD.

לא כל הנשים, לא רוב הנשים,
לא מרבית הנשים, אפילו לא הרבה נשים:

בין 3 ל-8 אחוזים.

עבור כל היתר, משתנים כגון אירועים מלחיצים
או אירועים שמחים או אפילו יום בשבוע

הם מנבאים חזקים יותר של מצב הרוח
מאשר הזמן בחודש,

וזה המידע שלקהילת המדע היה
מאז שנות התשעים.

ב-2002, עמיתיי ואני פירסמנו מאמר
המתאר את מחקר ה-PMS וה-PMDD,

ומספר מאמרים נוספים
הופיעו במגזיני פסיכולוגיה.

השאלה היא, למה המידע הזה
לא זלג לציבור?

למה המיתוסים האלו ממשיכים?

טוב, אז בוודאי שמתקפת המסרים שנשים מקבלות

מספרים, טלוויזיה, סרטים, האינטרנט,
שכולן מקבלות PMS

הולכת דרך ארוכה בלשכנע אותן
שזה חייב להיות נכון.

מחקר מראה לנו שככל שהאישה יותר מאמינה
שלכולן יש PMS,

כך יותר סביר שהיא תדווח
באופן מוטעה שהיא סובלת מזה.

בואו אני אסביר לכם למה אני מתכוונת
כשאני אומרת באופן מוטעה.

אתם יכולים לשאול אותה -
"יש לך PMS?" והיא תגיד כן,

אבל אז, כשהיא תמלא יומן
של הסימפטומים הפסיכולוגיים למשך חודשיים,

לא תימצא קורלציה
בין הסימפטומים שלה לזמן בחודש.

סיבה נוספת לעקביות של מיתוס ה-PMS
קשורה לגבולות הצרים של התפקיד הנשי.

פסיכולוגים פמיניסטים, כדוגמת ג'ואן קריסלר,
הציעו שלבישת התוית של PMS

מאפשר לנשים להביע רגשות
שאחרת היו נחשבים ל-לא נשיים.

ההגדרה הכמעט אוניברסלית של אישה טובה

היא אחת שהיא מאושרת, אוהבת,
אכפתית לאחרים,

ומקבלת סיפוק אדיר מהתפקיד הזה.

אז PMS הפך למעידה מורשית
לכעוס, להתלונן, להיות עצבנית,

בלי לאבד את התואר של אישה טובה.

אנחנו יודעים שהמשתנים
בסביבת האישה

יותר סבירים לגרום לה לכעס
מאשר ההורמונים שלה,

אבל כשהיא מייחסת את הכעס להורמונים,
היא פטורה מאחריות או ביקורת.

"הו, זה לא מי שהיא.
זה מעבר לשליטתה".

ובזמן שזה יכול להיות כלי שימושי,
זה משרת את הביטול של הרגשות של נשים.

כשאנשים מגיבים לכעס של אישה
עם המחשבה -

"הו, זה פשוט הזמן הזה בחודש."

היכולת שלה להילקח ברצינות או להשפיע לשינוי
היא מוגבלת משמעותית.

אז מי עוד מרוויח מהמיתוס של PMS?

אז אני יכולה להגיד לכם שטיפול ב-PMS
הפך להיות תעשייה משגשגת ורווחית.

אמזון כרגע מציעים יותר מ-1,900 ספרים
על טיפול ב-PMS.

חיפוש מהיר בגוגל יעלה שפע
של מרפאות, סדנאות וסמינרים.

מקורות מכובדים באינטרנט
של מידע רפואי

כמו WebMD או Mayo clinic
רושמים את ה-PMS כהפרעה ידועה.

זו לא הפרעה ידועה,
אבל הם רושמים אותה.

והם גם רושמים את התרופות
שרופאים רושמים לטפל בה,

כגון נוגדי דיכאון או הורמונים.

למרות זאת, באופן מעניין,
שני האתרים אומרים שההצלחה של תרופות

בטיפול לסימפטומים של PMS
משתנה מאישה לאישה.

טוב, זה לא הגיוני.

אם יש לך הפרעה ברורה
עם סיבה ברורה,

מה ש-PMS אמורה להיות,

הטיפול צריך להביא שיפור
למספר רב של נשים.

זה לא היה המקרה בטיפולים האלו,

ותקנות של מנהל המזון והתרופות האמריקאי
אומרות שבכדי שתרופה תיחשב יעילה,

חלק גדול מאוכלוסיית היעד
צריך לראות שיפור קליני משמעותי.

אז לא היה לנו את זה בכלל
עם הטיפולים לכאורה האלו.

למרות זאת, התועלת הכלכלית
של הנצחת המיתוס

ש-PMS היא הפרעה נפשית נפוצה
וניתנת לטיפול היא די משמעותית.

כשנשים מקבלות מרשם לתרופות
כמו נוגדי דיכאון או הורמונים,

הפרוטוקול הרפואי מצריך
שיהיה מעקב רופא בכל 3 חודשים.

זה הרבה ביקורי רופא.

חברות תרופות קוצרות רווחים עצומים

כשנשים משוכנעות שהן צריכות
לקחת תרופת מרשם

למשך כל חיי הפוריות שלהן.

תרופות ללא מרשם כמו "מיידול"

אפילו טוענות לטפל בסימפטומים של PMS
כמו מתח וקוצר רוח,

למרות שהם מכילות רק
חומר משלשל, משכך כאבים וקפאין.

עכשיו, אני האחרונה שתתווכח על
כוחות הקסם של קפאין,

אבל אני לא חושבת שהפגת מתח
זה אחד מהם.

מאז 2002, מיידול משווקים
"טין מיידול" למתבגרים.

הם מכוונים לנערות צעירות מוקדם,

כדי לשכנע אותן שלכולן יש PMS
ושזה יהפוך אותך למפלצת,

אבל רגע, יש משהו שאת יכולה לעשות לגבי זה:

קחי מיידול ואת תהיי בת אדם שוב.

ב-2013, מידול הכניסו 48 מיליון דולרים
מרווחי מכירות.

אז בזמן שהנצחת המיתוס של PMS
היה משתלם לחלק,

זה מגיע עם השלכות מסוכנות לנשים.

דבר ראשון, זה תורם להתייחסות
כעניין רפואי לבריאות הרבייתית של נשים.

לתחום הרפואה יש היסטוריה ארוכה
של פירוש באופן מושגי

של תהליכי הרבייה הנשיים
כמחלות שדורשות טיפול,

והיה לזה מחירים רבים,
כולל לידות קיסריות עודפות,

ניתוחים לכריתת רחם
וטיפולי הורמונים במרשם

שגרמו ליותר נזק
מאשר תרמו לבריאות הנשים.

דבר שני, מיתוס ה-PMS תורם
גם לסטריאוטיפ של נשים

כחסרות הגיון ורגישות יתר.

כשהמחזור החודשי מתואר כרכבת הרים הורמונלית
שהופכת נשים למפלצות כועסות,

זה מקל לפקפק בכשירות של כל הנשים.

נשים עשו התקדמות גדולה בכוח העבודה,

אבל עדיין יש מספר קטן של נשים
בדרגים הגבוהים ביותר

בתחומים כמו ממשלה או עסקים,

וכשאנחנו חושבים על מי יהיה
מנכ"ל טוב או סנאטור טוב,

מישהו שיש לו תכונות כמו
רציונליות, יציבות, כשירות עולה בראשנו,

ובתרבות שלנו זה נשמע יותר
כמו גבר מאשר אישה,

ומיתוס ה-PMS תורם לכך.

פסיכולוגים יודעים שמצבי הרוח
של נשים וגברים

הם יותר דומים מאשר שונים.

מחקר אחד עקב אחרי גברים ונשים
למשך ארבעה עד שישה חודשים

ומצא שמספר שינויי מצב הרוח שהם חוו
וחומרת השינויים הללו, לא היו שונים.

ולבסוף, מיתוס ה-PMS
מונע מנשים מלהתמודד

עם הסוגיות האמיתיות שגורמות
להפרעות הרגשיות.

נושאים פרטיים כמו: איכות מערכת יחסים
או תנאים בעבודה או עניינים חברתיים

כמו גזענות או אפליה על בסיס מיני,
או השחיקה היומית של עוני

הם כולם קשורים בחוזקה
למצב רוח היומיומי.

לטאטא רגשות מתחת לשטיח ה-PMS

מונע מנשים להבין את המקור
לרגשות השליליים שלהם,

אבל זה גם לוקח את ההזדמנות
מלעשות מעשה כדי לשנות אותם.

אז החדשות הטובות על PMS

הן שבזמן שנשים מסוימות מקבלות
חלק מהסימפטומים בגלל מחזור החודשי,

הרוב המכריע לא סובל מהפרעה נפשית.

הן הולכות לעבודה או ללימודים,
דואגות למשפחתן,

ומתפקדות ברמה נורמלית.

אנחנו יודעים שהרגשות ומצבי הרוח
של נשים וגברים

הם יותר דומים מאשר שונים,

אז בואו נתרחק מהמיתוס הישן והעייף
שמתאר נשים כמכשפות

ונקבל את המציאות
של תפקוד רגשי ומקצועי גבוה

שהרוב המכריע של הנשים חיות בכל יום.

תודה.

(מחיאות כפיים)