אבי, נעול בגופו אך מרחף בחופשיות

בשנת 2011 עבר רוני כהנא שבץ מוחי קשה שהותיר אותו בתסמונת הנעילה: משותק כולו פרט לעיניו. זה עלול לערער את מצבו הנפשי של אדם רגיל, אך כהנא מצא שלווה ב"עמעום הרעש החיצוני" ו"התאהב מחדש בחיים ובגוף." בהרצאה נוגה ומלאת רגש מספרת בתו כיתרא איך תיעדה את החוויה הרוחנית של אביה, בעוד הוא עצמו עוזר לאחרים אפילו בהיותו במצב של חוסר-אונים לכאורה.

אני מכירה אדם שממריא מעל לעיר בכל לילה.

בחלומותיו, הוא מסתובב ומסתחרר

כשאצבעות רגליו נושקות לארץ.

לכל דבר יש תנועה, הוא טוען,

אפילו לגוף משותק כשלו.

איש זה הוא אבי.

לפני שלוש שנים, כשגיליתי

שאבי עבר שבץ מוחי חמור

בגזע המוח,

נכנסתי לחדרו ביחידה לטיפול נמרץ,

במכון הנוירולוגי במונטריאול

ומצאתי אותו שוכב דומם כמת,

רתום למכונת הנשמה.

שיתוק סגר על גופו אט אט,

מתחיל בבהונותיו, לאחר מכן רגליו,

טורסו, אצבעות וזרועות.

הוא עשה את דרכו במעלה צווארו,

משתק את יכולתו לנשום,

ועצר ממש מתחת לעיניים.

הוא לא איבד הכרה לרגע,

אלא צפה מבפנים

כיצד גופו ננעל,

יד אחר יד, רגל אחר רגל

שריר אחר שריר

בחדר הטיפול הנמרץ, ניגשתי לגופו של אבי,

ובקול רועד ומבעד לדמעות,

התחלתי לדקלם את האלפבית.

איי, בי, סי, די, אי, אף, ג'י,

אייץ', איי, ג'יי, קיי,

וב"קיי", הוא מצמץ.

התחלתי שוב.

איי, בי, סי, די, אי, אף, ג'י,

אייץ', איי,

הוא מצמץ שוב באות איי,

ואז ב"טי", ב"אר", וב"איי":

"כיתרא", באנגלית.

הוא אמר "כיתרא, יפתי, אל תבכי."

"זוהי ברכה."

הוא לא דיבר בקול, אבל אבא שלי

אמר את שמי בחוזקה.

72 שעות בלבד לאחר השבץ

הוא כבר השלים באופן מוחלט

עם המצב שלו.

למרות מצבו הפיזי הקיצוני,

הוא היה נוכח עמי לחלוטין,

מנחה, מטפח,

וממלא את תפקידו כאבי
באותה מידה,

אם לא יותר, מבעבר.

תסמונת הנעילה

היא הסיוט הגרוע ביותר של אנשים רבים.

בצרפתית, היא נקראת לעתים

".maladie de l'emmuré vivant"

מילולית: "מחלת הקבורה בחיים."

לחלק מהאנשים, יתכן שלרובם,

שיתוק הוא אימה שלא תתואר,

אבל החוויה של אבי,

אובדן כל מערכת בגופו,

לא הייתה חוויה של תחושת כליאה,

אלא של הפניית הנפש פנימה,

עמעום הפטפוט החיצוני,

העימות מול נבכי מוחו שלו,

ובמקום הזה,

להתאהב מחדש בחיים ובגופו.

בתור רב ואדם רוחני

המתנודד בין נפש וגוף, חיים ומוות,

השיתוק עורר בו מודעות חדשה.

הוא הבין שהוא כבר לא צריך להביט

מעבר לעולם הגוף

בכדי למצוא את האלוהי.

"גן העדן נמצא בגוף זה.

"הוא בעולם הזה", הוא אמר.

ישנתי לצד אבי
במשך ארבעת החודשים הראשונים,

טיפלתי כמידת יכולתי

בכל אי-נוחות שלו,

בהביני את הפחד האנושי והפסיכולוגי העמוק

של חוסר היכולת לקרוא לעזרה.

אמי, אחיותיי, אחי ואני,

הקפנו אותו בפקעת של ריפוי.

הפכנו לשופר עבורו,

כשאנו מבלים שעות כל יום
בדקלום האלפבית

בעודו לוחש דרשות

ושירה במצמוצי עינו

חדרו הפך למקדש הריפוי שלנו.

צד מיטתו נהפך אתר עליה לרגל לאלו

המחפשים יעוץ ונחמה רוחנית, ודרכנו,

אבי היה מסוגל

לדבר, ולרומם,

אות אחר אות,

מצמוץ אחר מצמוץ.

הכל בעולמנו נהיה איטי ורך,

בעוד הרעש, הדרמה והמוות
של מחלקת בית החולים

נבלעים ברקע.

אני רוצה לקרוא לכם את אחד הדברים הראשונים

שהעלינו על הכתב בשבוע לאחר השבץ.

הוא ניסח מכתב,

ובו פנה אל קהילת מתפללי
בית הכנסת שלו,

והוא סיים אותו בשורות הבאות:

"כשהמפרקת שלי התפוצצה,

עברתי למימד אחר:

לא מגובש, תת-פלנטרי, חד-תאי.

יקומים נפתחים ונסגרים ללא הרף.

ישנם רבים שכאשר אני דועך,

מפסיקים לגדול.

בשבוע שעבר דעכתי כל-כך,

אך הרגשתי את ידו של אבי סביבי,

ואבי החזיר אותי."

כשלא היינו הקול שלו,

היינו הרגליים והידיים שלו.

הזזתי אותן כמו שאני הייתי רוצה

שידיי ורגליי יהיו מוזזות

אם היו דוממות במשך כל שעות היום.

אני זוכרת שהייתי מקרבת
את אצבעותיו אל פניי,

מכופפת כל מפרק על מנת לשמרו רך וגמיש.

הייתי מבקשת ממנו שוב ושוב

לדמיין את התנועה,

לצפות מבפנים בזמן שאצבעותיו מתעקלות

ונמתחות, ולזוז יחד איתן

במוחו.

ואז, יום אחד, מזווית עיני,

ראיתי את גופו מתפתל כנחש,

עווית לא רצונית עברה לאורך כל גפיו.

בתחילה, חשבתי שהייתה זו הזיה שלי,

לאחר זמן כה רב כל כך שטיפלתי בגוף אחד זה,

והייתי נואשת כל כך לראות משהו שמגיב מעצמו.

אבל הוא אמר לי שהוא מרגיש בעקצוצים,

ניצוצות של חשמל שנדלקים ונכבים

ממש מתחת לפני העור.

בשבוע שלאחר מכן, הוא החל מעט שבמעט

להראות התנגדות שרירים.

חיבורים החלו להיווצר.

הגוף החל שב ומתעורר באיטיות ועדינות

יד אחר יד, רגל אחר רגל,
שריר אחר שריר,

עווית אחר עווית.

בתור צלמת תיעודית,

הרגשתי את הצורך לצלם

כל אחת מתנועותיו הראשונות

כמו אם עם תינוקה

צילמתי אותו נושם לראשונה ללא סיוע,

את רגע החגיגה לאחר שהוא הפגין

התנגדות שרירים בפעם הראשונה,

הטכנולוגיות החדשות שאפשרו לו

לזכות ביותר ויותר עצמאות.

צילמתי את הדאגה והאהבה ששררו סביבו.

אבל התמונות שלי רק סיפרו

את הסיפור החיצוני

של אדם השוכב במיטת בית חולים

מחובר למכונת הנשמה.

לא הייתי מסוגלת לתאר

את הסיפור מבפנים,

וכך התחלתי לחפש אחר שפה חזותית חדשה,

כזו ששואפת לתאר את האיכות החמקמקה

של חוייתו הרוחנית.

לבסוף, אני רוצה לחלוק איתכם

סרטון מסדרה שאני עובדת עליה

שמנסה לתאר את הקיום האיטי והארעי

שאבי חווה.

כאשר הוא החל לחזור לנשום בעצמו,

התחלתי לתעד את מחשבותיו

אז הקול שאתם שומעים בסרטון זה

הוא קולו.

(סרטון) רוני כהנא: עליך להאמין

שאתה משותק

כדי למלא את התפקיד

של משותק בארבע גפיים.

אני לא מאמין.

במוחי,

ובחלומותי,

כל לילה

אני צף כבתוך ציור של שאגאל

מעל לעיר

מסתובב ומסתחרר

כשאצבעות רגלי נושקות לרצפה.

אני לא יודע דבר על האמירה:

"אדם ללא תנועה".

לכל יש תנועה.

הלב פועם.

הגוף מתמלא.

הפה זז.

אנחנו אף פעם לא קופאים על השמרים.

החיים מנצחים במעלה ובמורד.

כיתרא כהנא: לרובנו,

שרירינו מתחילים להתעוות ולזוז

זמן רב לפני שאנחנו בהכרה

אבל אבי אומר שהזכות שלו

היא לחיות בשוליים המרוחקים

של החוויה האנושית.

כמו האסטרונאוט שרואה מראה

שמתי-מעט מאיתנו יחוו אי פעם,

הוא תוהה וצופה בעודו שואף

את נשימותיו הראשונות

וחולם לזחול חזרה הביתה.

כך מתחילים חיים בגיל 57, הוא אומר.

לפעוט אין שום עמדה לגבי הוויתו,

אבל מבוגר תובע את עולמו מידי יום.

מעטים מאיתנו ייאלצו אי-פעם

להתמודד עם מגבלות פיזיות

ברמה שבה אבי נאלץ לעשות זאת,

אבל לכולנו יהיו רגעי שיתוק

בחיינו.

אני יודעת שאני מתמודדת עם חומות
לעתים קרובות

שנראות בלתי מנוצחות,

אבל אבי מתעקש

שאין מבואות סתומים.

תחת זאת הוא מזמין אותי
למרחב הריפוי ההדדי שלו,

כדי לתת את המיטב מעצמי, ובשבילו

לתת את המיטב מעצמו למעני.

השיתוק היה עבורו שער.

זו הייתה הזדמנות להגיח,

להצית מחדש את כוח החיים.

ולשבת בדממה עם עצמו

מספיק כדי להתאהב ברצף המלא

של הבריאה.

היום אבי כבר איננו נעול בתוך גופו.

הוא מזיז את צווארו בקלות,

תותב ההאכלה שלו הוסר,

הוא נושם באמצעות ריאותיו שלו,

מדבר באיטיות בקולו השקט,

ועובד כל יום

לזכות בתנועה רבה יותר מגופו המשותק.

אבל העבודה לעולם לא תסתיים,

כדבריו, "אני חי בעולם שבור,

ויש עבודת קודש לעשות."

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)