איך לדבר עם יוצאי צבא על המחלמה
-
0:01 - 0:03אני נרגש לעמוד כאן ולדבר על יוצאי צבא,
-
0:03 - 0:05בגלל שלא הצטרפתי לצבא
-
0:05 - 0:07בשל רצון לצאת להילחם.
-
0:07 - 0:10לא הצטרפתי לצבא בגלל שהייתה לי תשוקה
-
0:10 - 0:13או צורך להילחם מעבר לים.
-
0:13 - 0:16הצטרפתי לצבא בגלל
-
0:16 - 0:17שאוניברסיטה זה מאוד יקר,
-
0:17 - 0:19והם עמדו לעזור לי עם זה,
-
0:19 - 0:21והצטרפתי לצבא
-
0:21 - 0:23בגלל שזה מה שידעתי,
-
0:23 - 0:26וזה מה שחשבתי שאצליח לעשות טוב.
-
0:26 - 0:29לא באתי ממשפחה עם מסורת צבאית.
-
0:29 - 0:30אני לא "שרוף" לצבא.
-
0:30 - 0:33הייתי הראשון מהמשפחה שלי שהצטרף לצבא,
-
0:33 - 0:35והכרתי את הצבא בפעם הראשונה
-
0:35 - 0:37כשהייתי בן 13,
-
0:37 - 0:40ונשלחתי לפנימייה צבאית,
-
0:40 - 0:41בגלל שאמא שלי כל הזמן איימה עליי
-
0:41 - 0:45לגבי הפנימייה הצבאית מאז שהייתי בן 8.
-
0:45 - 0:48היו לי בעיות כשגדלתי,
-
0:48 - 0:50ואמא שלי תמיד הייתה אומרת לי,
-
0:50 - 0:51"אתה יודע, אם לא תתחיל להתיישר,
-
0:51 - 0:52אני אשלח אותך לפנימייה צבאית."
-
0:52 - 0:54והייתי מסתכל עליה, ואומר "אמא,
-
0:54 - 0:56אעבוד יותר קשה."
-
0:56 - 0:57ואז כאשר הייתי בן 9,
-
0:57 - 1:00היא התחילה להביא לי פלאיירים
בשביל להראות שהיא לא צוחקת, -
1:00 - 1:01והייתי מסתכל על הפלאיירים, והייתי אומר,
-
1:01 - 1:03"אוקיי אמא, אני רואה שאת רצינית,
ואני אעבוד יותר קשה." -
1:03 - 1:05ואז כאשר הייתי בן 10 או 11,
-
1:05 - 1:09ההתנהגות שלי הדרדרה.
-
1:09 - 1:11הייתי מושעה עקב התנהגותי
-
1:11 - 1:15לפני שהגעתי לגיל 10,
-
1:15 - 1:18וענדתי אזיקים על ידיי
-
1:18 - 1:19כשהייתי בן 11.
-
1:19 - 1:21אז כשהייתי בן 13,
-
1:21 - 1:23אמא שלי באה אליי, ואמרה לי
-
1:23 - 1:25"אין לי כוח לזה יותר.
-
1:25 - 1:26אני שולחת אותך לפנימייה צבאית."
-
1:26 - 1:28והסתכלתי עליה, ואמרתי לה: "אמא,
-
1:28 - 1:31אני רואה שאת כועסת, ואני אנסה להשתפר."
-
1:31 - 1:33והיא אמרה לי "לא, אתה הולך שבוע הבא."
-
1:33 - 1:36וככה הוצג לי לראשונה
-
1:36 - 1:38כל התחום הזה של הצבא,
-
1:38 - 1:41בגלל שהיא חשבה שזה רעיון טוב.
-
1:41 - 1:43אני בכלל לא הסכמתי איתה
-
1:43 - 1:44כשהגעתי לשם,
-
1:44 - 1:46בגלל שבארבעת הימים הראשונים,
-
1:46 - 1:48ניסיתי לברוח לא פחות
מ 5 פעמים מהפנימייה הזאת. -
1:48 - 1:50היו לפנימייה הזאתי שערים
גדולים שחורים שהקיפו אותה, -
1:50 - 1:52וכל פעם שסובבו את הגב כלפיי,
-
1:52 - 1:55הייתי קם ורץ דרך השערים האלו
-
1:55 - 1:57ולקחת פשוטו כמשמעו את ה"הבטחה" שלהם,
שאם אנחנו לא רוצים להיות שם, -
1:57 - 1:58אנחנו יכולים לקום וללכת מתי שבא לנו.
-
1:58 - 2:00אז אמרתי לעצמי, "טוב, אם זה המצב,
-
2:00 - 2:03אז אשמח לעזוב." (צחוק)
-
2:03 - 2:05אבל זה לא עבד.
-
2:05 - 2:07והמשכתי ללכת לאיבוד.
-
2:07 - 2:09אבל בשלב כלשהו,
-
2:09 - 2:11אחרי שנשארתי שם לא מעט זמן,
-
2:11 - 2:13ואחרי סוף השנה הראשונה
-
2:13 - 2:14בפנימייה הצבאית הזאת,
-
2:14 - 2:19הבנתי שאני סוף סוף מתבגר.
-
2:19 - 2:23ואז הבנתי שהדברים
שנהנתי מהם בפנימייה הזאת -
2:23 - 2:25ומה שאהבתי לגבי המבנה הזה
-
2:25 - 2:28זה משהו שלעולם לא מצאתי לפני זה:
-
2:28 - 2:31ההרגשה שאני חלק ממשהו יותר גדול מעצמי,
-
2:31 - 2:33חלק מצוות, ושבאמת היה אכפת לאנשים
-
2:33 - 2:35שאני נמצא שם,
-
2:35 - 2:38העובדה שמנהיגות זה לא רק משפט,
-
2:38 - 2:41אלה באמת חלק חשוב ואמיתי
-
2:41 - 2:43מכל החוויה.
-
2:43 - 2:45בסופו של דבר כשהגיע הזמן בשבילי
-
2:45 - 2:47לסיים תיכון,
-
2:47 - 2:50והתחלתי לחשוב מה אני רוצה לעשות,
-
2:50 - 2:52וכמו הרבה מאוד תלמידים
-
2:52 - 2:55לא היה לי מושג מה זה אומר
או מה רציתי לעשות. -
2:55 - 2:57ואז חשבתי על האנשים
-
2:57 - 2:59שכיבדתי והערכתי.
-
2:59 - 3:01חשבתי על הרבה מהאנשים,
-
3:01 - 3:04בעיקר על הרבה גברים, בחיי
-
3:04 - 3:06שהסתכלתי עליהם בהערכה.
-
3:06 - 3:08כולם לבשו את המדים
-
3:08 - 3:10של ארצות הברית,
-
3:10 - 3:12ואז בשבילי, השאלה והתשובה
-
3:12 - 3:14נהפכו להיות ממש קלות.
-
3:14 - 3:16השאלה של מה רציתי לעשות,
-
3:16 - 3:17נענתה מהר מאוד כשאמרתי,
-
3:17 - 3:20אני חושב שאהיה קצין בצבא.
-
3:20 - 3:22ואז בצבא עברתי את התהליך הזה
-
3:22 - 3:23והם אימנו אותי,
-
3:23 - 3:25וכשאמרתי שלא הצטרפתי לצבא
-
3:25 - 3:26בגלל שרציתי לצאת למלחמה,
-
3:26 - 3:29האמת היא, שהצטרפתי ב1996,.
-
3:29 - 3:31לא היה הרבה מה לעשות באותה תקופה.
-
3:31 - 3:33לא הרגשתי אף פעם כאילו אני בסכנה.
-
3:33 - 3:35כשהלכתי לאמא שלי,
-
3:35 - 3:36והצטרפתי לצבא בגיל 17,
-
3:36 - 3:38אז הייתי מחויב לתת הסכמה של ההורים
-
3:38 - 3:39בשביל להצטרף לצבא.
-
3:39 - 3:40אז הבאתי לאמא שלי את הניירת,
-
3:40 - 3:42והיא הייתה בטוחה שזה
עוד סוג של פנימייה צבאית, -
3:42 - 3:44ואז היא אמרה "טוב, זה עזר לו קודם,
-
3:44 - 3:46אז אני חושבת שאתן לו להמשיך,"
-
3:46 - 3:49בלי לדעת שהניירת שעליה היא חותמת
-
3:49 - 3:51בעצם מאפשרת לבן שלה
-
3:51 - 3:54להפוך לקצין בצבא.
-
3:54 - 3:56ועברתי את התהליך הזה,
-
3:56 - 3:58וכל הזמן הזה חושב שוב ושוב,
-
3:58 - 4:02זה מצוין, אולי אפילו אשרת בסופי שבוע,
-
4:02 - 4:07או שבועיים בשנה, אעשה תרגילים,
-
4:07 - 4:09ואז אחרי כמה שנים שחתמתי,
-
4:09 - 4:12כמה שנים אחרי שאמא שלי
חתמה על הניירות האלו, -
4:12 - 4:16כל העולם השתנה.
-
4:16 - 4:19אחרי 9/11, השתנה ההקשר
-
4:19 - 4:23של המקצוע שבחרתי.
-
4:23 - 4:27כשהצטרפתי בהתחלה, לא התכוונתי להילחם,
-
4:27 - 4:29אבל עכשיו שהייתי חלק מזה,
-
4:29 - 4:33זה בדיוק מה שעמד לקרות.
-
4:33 - 4:36וחשבתי כל כך הרבה על החיילים
-
4:36 - 4:38שבסופו של דבר הובלתי.
-
4:38 - 4:41אני זוכר שאנחנו לראשונה,
ישר אחרי הפיגוע בתאומים, -
4:41 - 4:43שלוש שבועות אחרי הפיגוע,
היינו על מטוס מעבר לים, -
4:43 - 4:45אבל לא טסתי מעבר לים עם הצבא,
-
4:45 - 4:47טסתי מעבר לים בגלל שקיבלתי מלגה
-
4:47 - 4:49לטוס לחו"ל.
-
4:49 - 4:50קיבלתי את המלגה לטוס לחו"ל
-
4:50 - 4:53ללמוד בחו"ל ולגור שם,
-
4:53 - 4:55וגרתי באנגליה והיה מאוד מעניין,
-
4:55 - 4:56אבל באותו זמן, אותם אנשים
-
4:56 - 4:59שהתאמנתי איתם,
-
4:59 - 5:01אותם חיילים שעברתי
את כל האימונים שלי איתם, -
5:01 - 5:04שביחד התכוננו למלחמה,
-
5:04 - 5:07הם בעצם עכשיו בדרך אליה.
-
5:07 - 5:09הם עכשיו עמדו למצוא את עצמם
-
5:09 - 5:11באמצע מקומות שהעובדה היא,
-
5:11 - 5:13שהרוב המוחלט של האנשים,
-
5:13 - 5:15הרוב המוחלט של הקבוצה שאיתה התאמנתי,
-
5:15 - 5:19לא היה יכול למקם על מפה אפילו.
-
5:19 - 5:21הייתי כמה שנים באוניברסיטה,
-
5:21 - 5:23וכל הזמן שאני יושב שם
-
5:23 - 5:25בבניינים באוקספורד
-
5:25 - 5:27שנבנו מאות שנים
-
5:27 - 5:29לפני שארצות הברית הוקמה,
-
5:29 - 5:32ואני יושב שם ומדבר עם אנשים
-
5:32 - 5:36לגבי הרצח של הדוכס פרדיננד,
-
5:36 - 5:40ואיך זה השפיע על תחילתה
של מלחמת העולם הראשונה, -
5:40 - 5:42בזמן שהלב שלי והראש שלי חשבו
-
5:42 - 5:45על החיילים שלי
-
5:45 - 5:47שעכשיו שמו על עצמם שחפ"צ
-
5:47 - 5:49ותופסים את חליפות המגן שלהם
-
5:49 - 5:51ומנסים לחשוב איך בדיוק אמורים להטעין
-
5:51 - 5:54או לנקות מכונת ירייה
-
5:54 - 5:57בחושך.
-
5:57 - 6:00זו הייתה המציאות החדשה.
-
6:00 - 6:02ובזמן שסיימתי וחזרתי
-
6:02 - 6:05אל היחידה הצבאית שלי
והתחלנו להתכונן ליציאה לאפגניסטן, -
6:05 - 6:06היו חיילים ביחידה שלי
-
6:06 - 6:08שהיו כבר במבצע השני או השלישי שלהם,
-
6:08 - 6:10לפני שאני הספקתי לצאת לראשון שלי.
-
6:10 - 6:12אני זוכר שיצאתי
עם היחידה שלי בפעם הראשונה, -
6:12 - 6:13וכשאתה מצטרף לצבא
-
6:13 - 6:15אתה חייב לעבור סיור קרב,
-
6:15 - 6:16וכולם שם מסתכלים על הכתף שלך
-
6:16 - 6:20בגלל שעל הכתף שלך נמצאת סיכת הקרב שלך.
-
6:20 - 6:21ובדיוק כשאתה פוגש אנשים,
-
6:21 - 6:23ואתה לוחץ את ידם,
-
6:23 - 6:24אז העיניים שלך זולגות לכתף שלהם
-
6:24 - 6:26בגלל שאתה רוצה לדעת איפה הם שירתו,
-
6:26 - 6:27או עם איזה יחידה הם שירתו.
-
6:27 - 6:29ואני הייתי האדם היחיד שהסתובב שם
-
6:29 - 6:31עם כתף עירומה,
-
6:31 - 6:35וזה צרב כל פעם שמישהו הסתכל לעברה.
-
6:35 - 6:38אבל אתה סופסוף מדבר עם החיילים שלך,
-
6:38 - 6:42ואתה שואל אותם למה הם התגייסו לצבא.
-
6:42 - 6:46אני התגייסתי בגלל שאוניברסיטה זה יקר.
-
6:46 - 6:51הרבה מהחיילים שלי התגייסו
בגלל סיבות שונות לחלוטין. -
6:51 - 6:53הם התגייסו בגלל תחושת מחויבות.
-
6:53 - 6:54הם התגייסו בגלל שהם כועסים
-
6:54 - 6:56והם רצו לעשות משהו בנוגע לזה.
-
6:56 - 6:58הם התגייסו בגלל
-
6:58 - 6:59שהמשפחה שלהם חושבת שזה חשוב.
-
6:59 - 7:02הם התגייסו בגלל שהם רצו סוג כלשהו של נקמה.
-
7:02 - 7:06הם חתמו בגלל המון סיבות שונות.
-
7:06 - 7:09ופתאום כולנו מצאנו את עצמנו מעבר לים
-
7:09 - 7:13נלחמים במלחמות האלו.
-
7:13 - 7:15ומה שהדהים אותי זה
-
7:15 - 7:20כשהתחלתי לשמוע בצורה
מאוד נאיבית את המשפט הזה -
7:20 - 7:23שאף פעם לא בדיוק הבנתי,
-
7:23 - 7:25מפני שמיד אחרי 9/11,
אתה מתחיל לראות את המצב הזה -
7:25 - 7:27שאנשים באים אליך ואומרים לך,
-
7:27 - 7:29"טוב, תודה רבה על השירות שלך."
-
7:29 - 7:31ואני עקבתי והתחלתי להגיד
-
7:31 - 7:33את אותם דברים לחיילים שלי.
-
7:33 - 7:35אפילו לפני שגויסתי למילואים.
-
7:35 - 7:38אבל לא היה לי מושג למה התכוונו בזה.
-
7:38 - 7:40פשוט אמרתי את זה כי זה נשמע נכון.
-
7:40 - 7:42אמרתי את זה כי זה היה נדמה לי
הדבר הנכון להגיד -
7:42 - 7:43לאנשים ששירתו מעבר לים.
-
7:43 - 7:46"תודה רבה על שירותך."
-
7:46 - 7:48אבל לא היה לי מושג מה ההקשר,
-
7:48 - 7:50או אפילו,
-
7:50 - 7:54מה זה עשה לאנשים ששמעו את זה.
-
7:54 - 7:59כשחזרתי מאפגניסטן,
-
7:59 - 8:02חשבתי שאם אתה חוזר ממלחמה,
-
8:02 - 8:06אז כל הסכנות ייעלמו.
-
8:06 - 8:08חשבתי שברגע שאתה חוזר משדה הקרב,
-
8:08 - 8:10שאיכשהו תוכל
-
8:10 - 8:12למחות את הזיעה מהמצח ולאמר,
-
8:12 - 8:15"טוב, אני שמח שהצלחתי להתחמק מזה,"
-
8:15 - 8:17בלי להבין שבשביל המון אנשים,
-
8:17 - 8:19כשהם חוזרים הביתה,
-
8:19 - 8:22המלחמה ממשיכה.
-
8:22 - 8:24זה ממשיך לרוץ בראש של כולנו.
-
8:24 - 8:27זה ממשיך לרוץ בזכרונות שלנו.
-
8:27 - 8:31זה ממשיך לרבוץ בלב שלנו.
-
8:31 - 8:33בבקשה תסלחו לנו
-
8:33 - 8:38אם אנחנו לא אוהבים להתקהל באזורים עמוסים.
-
8:38 - 8:40בבקשה תסלחו לנו
-
8:40 - 8:42שאנחנו נשארים איפשהו שבוע שלם
-
8:42 - 8:45שיש בו חשכה מוחלטת,
-
8:45 - 8:47בגלל שאסור להסתובב עם אורות לבנים,
-
8:47 - 8:48כי כל דבר שיש לו אור לבן,
-
8:48 - 8:50אפשר לראות אותו ממרחק קילומטרים.
-
8:50 - 8:52לעומת זאת אם אתה משתמש באור ירוק קטן
-
8:52 - 8:53או אור כחול קטן,
-
8:53 - 8:55אי אפשר לראות אותם מרחוק.
-
8:55 - 8:57אז בבקשה תסלחו לנו אם פתאום,
-
8:57 - 9:00אנחנו חוזרים מחשכה מוחלטת
-
9:00 - 9:03ושבוע אחרי זה תקועים במרכז טיימס סקוור
-
9:03 - 9:08וקשה לנו להסתגל לזה.
-
9:08 - 9:09בבקשה תסלחו לנו
-
9:09 - 9:11כשחוזרים בחזרה למשפחה
-
9:11 - 9:15שהתמודדה לבד לחלוטין, בלעדיך,
-
9:15 - 9:17ועכשיו כשאתה פתאום חוזר, זה די קשה
-
9:17 - 9:21לחזור בחזרה לחיים הרגילים,
-
9:21 - 9:25בגלל שכל התפיסה של רגיל השתנתה.
-
9:25 - 9:29אני זוכר כשחזרתי, רציתי לדבר עם אנשים.
-
9:29 - 9:32רציתי שאנשים ישאלו אותי על החוויה שלי.
-
9:32 - 9:33רציתי שאנשים יבואו אלי ויגידו לי,
-
9:33 - 9:35"מה עשית?"
-
9:35 - 9:36רציתי שאנשים יבואו אלי ויגידו לי,
-
9:36 - 9:38"איך זה היה? איך היה האוכל?
-
9:38 - 9:42איך היתה החוויה? איך אתה מסתדר?"
-
9:42 - 9:44והשאלה היחידה שקיבלתי מאנשים היתה,
-
9:44 - 9:47"האם ירית במישהו?"
-
9:47 - 9:49ואלה היו אלה שהיו אפילו סקרנים
-
9:49 - 9:53מספיק כדי להגיד משהו.
-
9:53 - 9:54מפני שלפעמים יש פחד
-
9:54 - 9:56ויש את הזהירות ואם אני אגיד משהו,
-
9:56 - 9:57אני מפחד להעליב,
-
9:57 - 9:59או שאני מפחד שאני אגרום למשהו,
-
9:59 - 10:03אז ברירת המחדל הנפוצה
היא פשוט לא להגיד כלום. -
10:03 - 10:06הבעיה עם זה
-
10:06 - 10:07היא שאז זה מרגיש כאילו אפילו
-
10:07 - 10:10לא הכירו בשרות שלך,
-
10:10 - 10:13כאילו לאף אחד לא היה אכפת.
-
10:13 - 10:16"תודה לך על השרות,"
-
10:16 - 10:19ואנחנו ממשיכים.
-
10:19 - 10:22מה שרציתי להבין טוב יותר
-
10:22 - 10:25היה מה שמאחורי זה,
-
10:25 - 10:31ולמה, "תודה לכם על השרות" לא מספיק.
-
10:31 - 10:34למעשה, יש לנו
-
10:34 - 10:372.6 מליון גברים ונשים
-
10:37 - 10:40יוצאי צבא מעיראק ואפגניסטן
-
10:40 - 10:43שנמצאים בייניינו.
-
10:43 - 10:44לפעמים אנחנו יודעים מי הם,
-
10:44 - 10:47לפעמים לא,
-
10:47 - 10:49אבל יש את ההרגשה, החוויה המשותפת,
-
10:49 - 10:52הקשר המשותף
-
10:52 - 10:54שאנחנו יודעים שהחוויה הזו
-
10:54 - 10:56והפרק הזה בחיים שלנו,
-
10:56 - 10:59בעוד אולי הוא נסגר,
-
10:59 - 11:03הוא עדיין לא נגמר.
-
11:03 - 11:05אנחנו חושבים על "תודה לכם על השרות,"
-
11:05 - 11:07ואנשים אומרים, "אז מה
'תודה לכם על השרות' אומר לכם?" -
11:07 - 11:08ובכן, "תודה לכם על השרות" אומר לי,
-
11:08 - 11:12המשמעות של זה היא הכרה בסיפורים שלנו,
-
11:12 - 11:15לשאול אותנו מי אנחנו,
-
11:15 - 11:18להבין את הכוח
-
11:18 - 11:22שיש לכל כך הרבה אנשים,
כל כך הרבה אנשים איתם שרתנו, -
11:22 - 11:26ולמה יש כזו משמעות גדולה לשרות.
-
11:26 - 11:28"תודה לכם על השרות" אומר הכרה בעובדה
-
11:28 - 11:30שרק בגלל שעכשיו חזרנו הביתה
-
11:30 - 11:31ופשטנו את המדים
-
11:31 - 11:33לא אומר שהשרות הגדול יותר למדינה הזו
-
11:33 - 11:36נגמר עכשיו.
-
11:36 - 11:39העובדה היא, יש עדיין כמות עצומה
-
11:39 - 11:43שיכולה להיות מוצעת ויכולה להנתן.
-
11:43 - 11:44כשאני מביט באנשים
-
11:44 - 11:49כמו החבר שלנו טיילור אוראלה,
-
11:49 - 11:51שאיבד את רגלו בעיראק,
-
11:51 - 11:53שהיו לו שני חלומות גדולים בחייו.
-
11:53 - 11:56אחד היה להיות חייל.
השני היה להיות שחקן בייסבול. -
11:56 - 12:01הוא איבד את רגלו בעיראק.
-
12:01 - 12:03הוא חזר
-
12:03 - 12:05ובמקום להחליט,
-
12:05 - 12:07ובכן, עכשיו מאחר ואיבדתי את רגלי,
החלום השני נגמר, -
12:07 - 12:09הוא מחליט שעדיין יש לו
את החלום הזה לשחק בייסבול, -
12:09 - 12:11והוא מתחיל את הקבוצה
הזו שנקראת ספורט ווטרנים, -
12:11 - 12:13שעכשיו עובדת עם ווטרנים בכל רחבי המדינה
-
12:13 - 12:19ומשתמשת בספורט כדרך ריפוי.
-
12:19 - 12:21אנשים כמו תמי דאקוורת',
-
12:21 - 12:22שהיתה טייסת הליקופטר
-
12:22 - 12:24ועם ההליקופטר שהיא הטיסה,
-
12:24 - 12:26אתם צריכים להשתמש בשתי ידיים
-
12:26 - 12:27וגם ברגליים כדי לנווט,
-
12:27 - 12:29וההליקופטר שלה נפגע,
-
12:29 - 12:30והיא מנסה לנווט את ההליקופטר שלה,
-
12:30 - 12:32אבל ההליקופטר לא מגיב
-
12:32 - 12:34להוראות שלה ולפקודות שלה.
-
12:34 - 12:36היא מנסה להנחית את ההליקופטר בבטחה,
-
12:36 - 12:38אבל ההליקופטר לא נוחת בבטחה,
-
12:38 - 12:39והסיבה שהוא לא נוחת בבטחה
-
12:39 - 12:41היא בגלל שהוא לא מגיב
לפקודות שהרגליים שלה נותנות -
12:41 - 12:46מפני שהרגליים שלה הועפו בפיצוץ.
-
12:46 - 12:49היא בקושי שרדה.
-
12:49 - 12:53חובשים מגיעים ומצילים את חייה,
-
12:53 - 12:56אבל אז בשיקום בחזרה בבית,
-
12:56 - 13:00היא מבינה ש"העבודה שלי עדיין לא הסתיימה."
-
13:00 - 13:01ועכשיו היא משתמשת בקול שלה
-
13:01 - 13:04כחברת קונגרס מאילינוי
-
13:04 - 13:07כדי להלחם ולקדם מספר נושאים
-
13:07 - 13:10כדי לכלול נושאים של וטרנים.
-
13:10 - 13:13התגייסנו בגלל
-
13:13 - 13:18שאנחנו אוהבים את המדינה שאנחנו מייצגים.
-
13:18 - 13:20התגייסנו בגלל
-
13:20 - 13:22שאנחנו מאמינים ברעיון
ואנחנו מאמינים באנשים -
13:22 - 13:25מימיננו ומשמאלנו.
-
13:25 - 13:27והדבר היחיד שאנחנו מבקשים זה
-
13:27 - 13:29שה"תודה על השרות שלכם"
-
13:29 - 13:33צריך להיות יותר מרק ציטוט,
-
13:33 - 13:35ש"תודה על השרות שלכם" יגיד
-
13:35 - 13:37באמת להתעמק
-
13:37 - 13:40באנשים שבאו
-
13:40 - 13:44פשוט בגלל שבקשו מהם,
-
13:44 - 13:46ומה שזה אומר לנו לא רק עכשיו,
-
13:46 - 13:50לא רק במהלך מבצעים קרביים,
-
13:50 - 13:53אלא גם הרבה אחרי שהרכב האחרון עזב
-
13:53 - 13:58ואחרי שהיריה האחרונה נורתה.
-
13:58 - 14:01אלו האנשים שאיתם שרתתי,
-
14:01 - 14:04ואלו האנשים שאני מכבד.
-
14:04 - 14:07אז תודה לכם על השרות שלכם.
-
14:07 - 14:10(מחיאות כפיים)
- Title:
- איך לדבר עם יוצאי צבא על המחלמה
- Speaker:
- ווס מור
- Description:
-
ווס מור התגייס לצבא ארצות הברית כדי לשלם על הקולג', אבל החוויה הפכה למרכזית בהוויה שלו. בהרצאה המרגשת הזו, הצנחן והסרן -- שמאוחר יותר כתב "ווס מור האחר" -- מסביר את השוק של חזרה הביתה מאפגניסטן, הוא חולק משפט אחד שהוא שמע מאזרחים שוב ושוב, ומראה למה זה פשוט לא מספיק. זו קריאה לכולנו לבקש מיוצאי צבא לספר את הסיפורים שלהם -- ולהקשיב.
- Video Language:
- English
- Team:
- closed TED
- Project:
- TEDTalks
- Duration:
- 14:27
Tal Dekkers accepted Hebrew subtitles for How to talk to veterans about war | ||
Ido Dekkers approved Hebrew subtitles for How to talk to veterans about war | ||
Tal Dekkers edited Hebrew subtitles for How to talk to veterans about war | ||
Tal Dekkers edited Hebrew subtitles for How to talk to veterans about war | ||
Tal Dekkers edited Hebrew subtitles for How to talk to veterans about war | ||
Tal Dekkers edited Hebrew subtitles for How to talk to veterans about war | ||
Tal Dekkers edited Hebrew subtitles for How to talk to veterans about war | ||
Ido Dekkers edited Hebrew subtitles for How to talk to veterans about war |