Return to Video

איך לדבר עם יוצאי צבא על המחלמה

  • 0:01 - 0:03
    אני נרגש לעמוד כאן ולדבר על יוצאי צבא,
  • 0:03 - 0:05
    בגלל שלא הצטרפתי לצבא
  • 0:05 - 0:07
    בשל רצון לצאת להילחם.
  • 0:07 - 0:10
    לא הצטרפתי לצבא בגלל שהייתה לי תשוקה
  • 0:10 - 0:13
    או צורך להילחם מעבר לים.
  • 0:13 - 0:16
    הצטרפתי לצבא בגלל
  • 0:16 - 0:17
    שאוניברסיטה זה מאוד יקר,
  • 0:17 - 0:19
    והם עמדו לעזור לי עם זה,
  • 0:19 - 0:21
    והצטרפתי לצבא
  • 0:21 - 0:23
    בגלל שזה מה שידעתי,
  • 0:23 - 0:26
    וזה מה שחשבתי שאצליח לעשות טוב.
  • 0:26 - 0:29
    לא באתי ממשפחה עם מסורת צבאית.
  • 0:29 - 0:30
    אני לא "שרוף" לצבא.
  • 0:30 - 0:33
    הייתי הראשון מהמשפחה שלי שהצטרף לצבא,
  • 0:33 - 0:35
    והכרתי את הצבא בפעם הראשונה
  • 0:35 - 0:37
    כשהייתי בן 13,
  • 0:37 - 0:40
    ונשלחתי לפנימייה צבאית,
  • 0:40 - 0:41
    בגלל שאמא שלי כל הזמן איימה עליי
  • 0:41 - 0:45
    לגבי הפנימייה הצבאית מאז שהייתי בן 8.
  • 0:45 - 0:48
    היו לי בעיות כשגדלתי,
  • 0:48 - 0:50
    ואמא שלי תמיד הייתה אומרת לי,
  • 0:50 - 0:51
    "אתה יודע, אם לא תתחיל להתיישר,
  • 0:51 - 0:52
    אני אשלח אותך לפנימייה צבאית."
  • 0:52 - 0:54
    והייתי מסתכל עליה, ואומר "אמא,
  • 0:54 - 0:56
    אעבוד יותר קשה."
  • 0:56 - 0:57
    ואז כאשר הייתי בן 9,
  • 0:57 - 1:00
    היא התחילה להביא לי פלאיירים
    בשביל להראות שהיא לא צוחקת,
  • 1:00 - 1:01
    והייתי מסתכל על הפלאיירים, והייתי אומר,
  • 1:01 - 1:03
    "אוקיי אמא, אני רואה שאת רצינית,
    ואני אעבוד יותר קשה."
  • 1:03 - 1:05
    ואז כאשר הייתי בן 10 או 11,
  • 1:05 - 1:09
    ההתנהגות שלי הדרדרה.
  • 1:09 - 1:11
    הייתי מושעה עקב התנהגותי
  • 1:11 - 1:15
    לפני שהגעתי לגיל 10,
  • 1:15 - 1:18
    וענדתי אזיקים על ידיי
  • 1:18 - 1:19
    כשהייתי בן 11.
  • 1:19 - 1:21
    אז כשהייתי בן 13,
  • 1:21 - 1:23
    אמא שלי באה אליי, ואמרה לי
  • 1:23 - 1:25
    "אין לי כוח לזה יותר.
  • 1:25 - 1:26
    אני שולחת אותך לפנימייה צבאית."
  • 1:26 - 1:28
    והסתכלתי עליה, ואמרתי לה: "אמא,
  • 1:28 - 1:31
    אני רואה שאת כועסת, ואני אנסה להשתפר."
  • 1:31 - 1:33
    והיא אמרה לי "לא, אתה הולך שבוע הבא."
  • 1:33 - 1:36
    וככה הוצג לי לראשונה
  • 1:36 - 1:38
    כל התחום הזה של הצבא,
  • 1:38 - 1:41
    בגלל שהיא חשבה שזה רעיון טוב.
  • 1:41 - 1:43
    אני בכלל לא הסכמתי איתה
  • 1:43 - 1:44
    כשהגעתי לשם,
  • 1:44 - 1:46
    בגלל שבארבעת הימים הראשונים,
  • 1:46 - 1:48
    ניסיתי לברוח לא פחות
    מ 5 פעמים מהפנימייה הזאת.
  • 1:48 - 1:50
    היו לפנימייה הזאתי שערים
    גדולים שחורים שהקיפו אותה,
  • 1:50 - 1:52
    וכל פעם שסובבו את הגב כלפיי,
  • 1:52 - 1:55
    הייתי קם ורץ דרך השערים האלו
  • 1:55 - 1:57
    ולקחת פשוטו כמשמעו את ה"הבטחה" שלהם,
    שאם אנחנו לא רוצים להיות שם,
  • 1:57 - 1:58
    אנחנו יכולים לקום וללכת מתי שבא לנו.
  • 1:58 - 2:00
    אז אמרתי לעצמי, "טוב, אם זה המצב,
  • 2:00 - 2:03
    אז אשמח לעזוב." (צחוק)
  • 2:03 - 2:05
    אבל זה לא עבד.
  • 2:05 - 2:07
    והמשכתי ללכת לאיבוד.
  • 2:07 - 2:09
    אבל בשלב כלשהו,
  • 2:09 - 2:11
    אחרי שנשארתי שם לא מעט זמן,
  • 2:11 - 2:13
    ואחרי סוף השנה הראשונה
  • 2:13 - 2:14
    בפנימייה הצבאית הזאת,
  • 2:14 - 2:19
    הבנתי שאני סוף סוף מתבגר.
  • 2:19 - 2:23
    ואז הבנתי שהדברים
    שנהנתי מהם בפנימייה הזאת
  • 2:23 - 2:25
    ומה שאהבתי לגבי המבנה הזה
  • 2:25 - 2:28
    זה משהו שלעולם לא מצאתי לפני זה:
  • 2:28 - 2:31
    ההרגשה שאני חלק ממשהו יותר גדול מעצמי,
  • 2:31 - 2:33
    חלק מצוות, ושבאמת היה אכפת לאנשים
  • 2:33 - 2:35
    שאני נמצא שם,
  • 2:35 - 2:38
    העובדה שמנהיגות זה לא רק משפט,
  • 2:38 - 2:41
    אלה באמת חלק חשוב ואמיתי
  • 2:41 - 2:43
    מכל החוויה.
  • 2:43 - 2:45
    בסופו של דבר כשהגיע הזמן בשבילי
  • 2:45 - 2:47
    לסיים תיכון,
  • 2:47 - 2:50
    והתחלתי לחשוב מה אני רוצה לעשות,
  • 2:50 - 2:52
    וכמו הרבה מאוד תלמידים
  • 2:52 - 2:55
    לא היה לי מושג מה זה אומר
    או מה רציתי לעשות.
  • 2:55 - 2:57
    ואז חשבתי על האנשים
  • 2:57 - 2:59
    שכיבדתי והערכתי.
  • 2:59 - 3:01
    חשבתי על הרבה מהאנשים,
  • 3:01 - 3:04
    בעיקר על הרבה גברים, בחיי
  • 3:04 - 3:06
    שהסתכלתי עליהם בהערכה.
  • 3:06 - 3:08
    כולם לבשו את המדים
  • 3:08 - 3:10
    של ארצות הברית,
  • 3:10 - 3:12
    ואז בשבילי, השאלה והתשובה
  • 3:12 - 3:14
    נהפכו להיות ממש קלות.
  • 3:14 - 3:16
    השאלה של מה רציתי לעשות,
  • 3:16 - 3:17
    נענתה מהר מאוד כשאמרתי,
  • 3:17 - 3:20
    אני חושב שאהיה קצין בצבא.
  • 3:20 - 3:22
    ואז בצבא עברתי את התהליך הזה
  • 3:22 - 3:23
    והם אימנו אותי,
  • 3:23 - 3:25
    וכשאמרתי שלא הצטרפתי לצבא
  • 3:25 - 3:26
    בגלל שרציתי לצאת למלחמה,
  • 3:26 - 3:29
    האמת היא, שהצטרפתי ב1996,.
  • 3:29 - 3:31
    לא היה הרבה מה לעשות באותה תקופה.
  • 3:31 - 3:33
    לא הרגשתי אף פעם כאילו אני בסכנה.
  • 3:33 - 3:35
    כשהלכתי לאמא שלי,
  • 3:35 - 3:36
    והצטרפתי לצבא בגיל 17,
  • 3:36 - 3:38
    אז הייתי מחויב לתת הסכמה של ההורים
  • 3:38 - 3:39
    בשביל להצטרף לצבא.
  • 3:39 - 3:40
    אז הבאתי לאמא שלי את הניירת,
  • 3:40 - 3:42
    והיא הייתה בטוחה שזה
    עוד סוג של פנימייה צבאית,
  • 3:42 - 3:44
    ואז היא אמרה "טוב, זה עזר לו קודם,
  • 3:44 - 3:46
    אז אני חושבת שאתן לו להמשיך,"
  • 3:46 - 3:49
    בלי לדעת שהניירת שעליה היא חותמת
  • 3:49 - 3:51
    בעצם מאפשרת לבן שלה
  • 3:51 - 3:54
    להפוך לקצין בצבא.
  • 3:54 - 3:56
    ועברתי את התהליך הזה,
  • 3:56 - 3:58
    וכל הזמן הזה חושב שוב ושוב,
  • 3:58 - 4:02
    זה מצוין, אולי אפילו אשרת בסופי שבוע,
  • 4:02 - 4:07
    או שבועיים בשנה, אעשה תרגילים,
  • 4:07 - 4:09
    ואז אחרי כמה שנים שחתמתי,
  • 4:09 - 4:12
    כמה שנים אחרי שאמא שלי
    חתמה על הניירות האלו,
  • 4:12 - 4:16
    כל העולם השתנה.
  • 4:16 - 4:19
    אחרי 9/11, השתנה ההקשר
  • 4:19 - 4:23
    של המקצוע שבחרתי.
  • 4:23 - 4:27
    כשהצטרפתי בהתחלה, לא התכוונתי להילחם,
  • 4:27 - 4:29
    אבל עכשיו שהייתי חלק מזה,
  • 4:29 - 4:33
    זה בדיוק מה שעמד לקרות.
  • 4:33 - 4:36
    וחשבתי כל כך הרבה על החיילים
  • 4:36 - 4:38
    שבסופו של דבר הובלתי.
  • 4:38 - 4:41
    אני זוכר שאנחנו לראשונה,
    ישר אחרי הפיגוע בתאומים,
  • 4:41 - 4:43
    שלוש שבועות אחרי הפיגוע,
    היינו על מטוס מעבר לים,
  • 4:43 - 4:45
    אבל לא טסתי מעבר לים עם הצבא,
  • 4:45 - 4:47
    טסתי מעבר לים בגלל שקיבלתי מלגה
  • 4:47 - 4:49
    לטוס לחו"ל.
  • 4:49 - 4:50
    קיבלתי את המלגה לטוס לחו"ל
  • 4:50 - 4:53
    ללמוד בחו"ל ולגור שם,
  • 4:53 - 4:55
    וגרתי באנגליה והיה מאוד מעניין,
  • 4:55 - 4:56
    אבל באותו זמן, אותם אנשים
  • 4:56 - 4:59
    שהתאמנתי איתם,
  • 4:59 - 5:01
    אותם חיילים שעברתי
    את כל האימונים שלי איתם,
  • 5:01 - 5:04
    שביחד התכוננו למלחמה,
  • 5:04 - 5:07
    הם בעצם עכשיו בדרך אליה.
  • 5:07 - 5:09
    הם עכשיו עמדו למצוא את עצמם
  • 5:09 - 5:11
    באמצע מקומות שהעובדה היא,
  • 5:11 - 5:13
    שהרוב המוחלט של האנשים,
  • 5:13 - 5:15
    הרוב המוחלט של הקבוצה שאיתה התאמנתי,
  • 5:15 - 5:19
    לא היה יכול למקם על מפה אפילו.
  • 5:19 - 5:21
    הייתי כמה שנים באוניברסיטה,
  • 5:21 - 5:23
    וכל הזמן שאני יושב שם
  • 5:23 - 5:25
    בבניינים באוקספורד
  • 5:25 - 5:27
    שנבנו מאות שנים
  • 5:27 - 5:29
    לפני שארצות הברית הוקמה,
  • 5:29 - 5:32
    ואני יושב שם ומדבר עם אנשים
  • 5:32 - 5:36
    לגבי הרצח של הדוכס פרדיננד,
  • 5:36 - 5:40
    ואיך זה השפיע על תחילתה
    של מלחמת העולם הראשונה,
  • 5:40 - 5:42
    בזמן שהלב שלי והראש שלי חשבו
  • 5:42 - 5:45
    על החיילים שלי
  • 5:45 - 5:47
    שעכשיו שמו על עצמם שחפ"צ
  • 5:47 - 5:49
    ותופסים את חליפות המגן שלהם
  • 5:49 - 5:51
    ומנסים לחשוב איך בדיוק אמורים להטעין
  • 5:51 - 5:54
    או לנקות מכונת ירייה
  • 5:54 - 5:57
    בחושך.
  • 5:57 - 6:00
    זו הייתה המציאות החדשה.
  • 6:00 - 6:02
    ובזמן שסיימתי וחזרתי
  • 6:02 - 6:05
    אל היחידה הצבאית שלי
    והתחלנו להתכונן ליציאה לאפגניסטן,
  • 6:05 - 6:06
    היו חיילים ביחידה שלי
  • 6:06 - 6:08
    שהיו כבר במבצע השני או השלישי שלהם,
  • 6:08 - 6:10
    לפני שאני הספקתי לצאת לראשון שלי.
  • 6:10 - 6:12
    אני זוכר שיצאתי
    עם היחידה שלי בפעם הראשונה,
  • 6:12 - 6:13
    וכשאתה מצטרף לצבא
  • 6:13 - 6:15
    אתה חייב לעבור סיור קרב,
  • 6:15 - 6:16
    וכולם שם מסתכלים על הכתף שלך
  • 6:16 - 6:20
    בגלל שעל הכתף שלך נמצאת סיכת הקרב שלך.
  • 6:20 - 6:21
    ובדיוק כשאתה פוגש אנשים,
  • 6:21 - 6:23
    ואתה לוחץ את ידם,
  • 6:23 - 6:24
    אז העיניים שלך זולגות לכתף שלהם
  • 6:24 - 6:26
    בגלל שאתה רוצה לדעת איפה הם שירתו,
  • 6:26 - 6:27
    או עם איזה יחידה הם שירתו.
  • 6:27 - 6:29
    ואני הייתי האדם היחיד שהסתובב שם
  • 6:29 - 6:31
    עם כתף עירומה,
  • 6:31 - 6:35
    וזה צרב כל פעם שמישהו הסתכל לעברה.
  • 6:35 - 6:38
    אבל אתה סופסוף מדבר עם החיילים שלך,
  • 6:38 - 6:42
    ואתה שואל אותם למה הם התגייסו לצבא.
  • 6:42 - 6:46
    אני התגייסתי בגלל שאוניברסיטה זה יקר.
  • 6:46 - 6:51
    הרבה מהחיילים שלי התגייסו
    בגלל סיבות שונות לחלוטין.
  • 6:51 - 6:53
    הם התגייסו בגלל תחושת מחויבות.
  • 6:53 - 6:54
    הם התגייסו בגלל שהם כועסים
  • 6:54 - 6:56
    והם רצו לעשות משהו בנוגע לזה.
  • 6:56 - 6:58
    הם התגייסו בגלל
  • 6:58 - 6:59
    שהמשפחה שלהם חושבת שזה חשוב.
  • 6:59 - 7:02
    הם התגייסו בגלל שהם רצו סוג כלשהו של נקמה.
  • 7:02 - 7:06
    הם חתמו בגלל המון סיבות שונות.
  • 7:06 - 7:09
    ופתאום כולנו מצאנו את עצמנו מעבר לים
  • 7:09 - 7:13
    נלחמים במלחמות האלו.
  • 7:13 - 7:15
    ומה שהדהים אותי זה
  • 7:15 - 7:20
    כשהתחלתי לשמוע בצורה
    מאוד נאיבית את המשפט הזה
  • 7:20 - 7:23
    שאף פעם לא בדיוק הבנתי,
  • 7:23 - 7:25
    מפני שמיד אחרי 9/11,
    אתה מתחיל לראות את המצב הזה
  • 7:25 - 7:27
    שאנשים באים אליך ואומרים לך,
  • 7:27 - 7:29
    "טוב, תודה רבה על השירות שלך."
  • 7:29 - 7:31
    ואני עקבתי והתחלתי להגיד
  • 7:31 - 7:33
    את אותם דברים לחיילים שלי.
  • 7:33 - 7:35
    אפילו לפני שגויסתי למילואים.
  • 7:35 - 7:38
    אבל לא היה לי מושג למה התכוונו בזה.
  • 7:38 - 7:40
    פשוט אמרתי את זה כי זה נשמע נכון.
  • 7:40 - 7:42
    אמרתי את זה כי זה היה נדמה לי
    הדבר הנכון להגיד
  • 7:42 - 7:43
    לאנשים ששירתו מעבר לים.
  • 7:43 - 7:46
    "תודה רבה על שירותך."
  • 7:46 - 7:48
    אבל לא היה לי מושג מה ההקשר,
  • 7:48 - 7:50
    או אפילו,
  • 7:50 - 7:54
    מה זה עשה לאנשים ששמעו את זה.
  • 7:54 - 7:59
    כשחזרתי מאפגניסטן,
  • 7:59 - 8:02
    חשבתי שאם אתה חוזר ממלחמה,
  • 8:02 - 8:06
    אז כל הסכנות ייעלמו.
  • 8:06 - 8:08
    חשבתי שברגע שאתה חוזר משדה הקרב,
  • 8:08 - 8:10
    שאיכשהו תוכל
  • 8:10 - 8:12
    למחות את הזיעה מהמצח ולאמר,
  • 8:12 - 8:15
    "טוב, אני שמח שהצלחתי להתחמק מזה,"
  • 8:15 - 8:17
    בלי להבין שבשביל המון אנשים,
  • 8:17 - 8:19
    כשהם חוזרים הביתה,
  • 8:19 - 8:22
    המלחמה ממשיכה.
  • 8:22 - 8:24
    זה ממשיך לרוץ בראש של כולנו.
  • 8:24 - 8:27
    זה ממשיך לרוץ בזכרונות שלנו.
  • 8:27 - 8:31
    זה ממשיך לרבוץ בלב שלנו.
  • 8:31 - 8:33
    בבקשה תסלחו לנו
  • 8:33 - 8:38
    אם אנחנו לא אוהבים להתקהל באזורים עמוסים.
  • 8:38 - 8:40
    בבקשה תסלחו לנו
  • 8:40 - 8:42
    שאנחנו נשארים איפשהו שבוע שלם
  • 8:42 - 8:45
    שיש בו חשכה מוחלטת,
  • 8:45 - 8:47
    בגלל שאסור להסתובב עם אורות לבנים,
  • 8:47 - 8:48
    כי כל דבר שיש לו אור לבן,
  • 8:48 - 8:50
    אפשר לראות אותו ממרחק קילומטרים.
  • 8:50 - 8:52
    לעומת זאת אם אתה משתמש באור ירוק קטן
  • 8:52 - 8:53
    או אור כחול קטן,
  • 8:53 - 8:55
    אי אפשר לראות אותם מרחוק.
  • 8:55 - 8:57
    אז בבקשה תסלחו לנו אם פתאום,
  • 8:57 - 9:00
    אנחנו חוזרים מחשכה מוחלטת
  • 9:00 - 9:03
    ושבוע אחרי זה תקועים במרכז טיימס סקוור
  • 9:03 - 9:08
    וקשה לנו להסתגל לזה.
  • 9:08 - 9:09
    בבקשה תסלחו לנו
  • 9:09 - 9:11
    כשחוזרים בחזרה למשפחה
  • 9:11 - 9:15
    שהתמודדה לבד לחלוטין, בלעדיך,
  • 9:15 - 9:17
    ועכשיו כשאתה פתאום חוזר, זה די קשה
  • 9:17 - 9:21
    לחזור בחזרה לחיים הרגילים,
  • 9:21 - 9:25
    בגלל שכל התפיסה של רגיל השתנתה.
  • 9:25 - 9:29
    אני זוכר כשחזרתי, רציתי לדבר עם אנשים.
  • 9:29 - 9:32
    רציתי שאנשים ישאלו אותי על החוויה שלי.
  • 9:32 - 9:33
    רציתי שאנשים יבואו אלי ויגידו לי,
  • 9:33 - 9:35
    "מה עשית?"
  • 9:35 - 9:36
    רציתי שאנשים יבואו אלי ויגידו לי,
  • 9:36 - 9:38
    "איך זה היה? איך היה האוכל?
  • 9:38 - 9:42
    איך היתה החוויה? איך אתה מסתדר?"
  • 9:42 - 9:44
    והשאלה היחידה שקיבלתי מאנשים היתה,
  • 9:44 - 9:47
    "האם ירית במישהו?"
  • 9:47 - 9:49
    ואלה היו אלה שהיו אפילו סקרנים
  • 9:49 - 9:53
    מספיק כדי להגיד משהו.
  • 9:53 - 9:54
    מפני שלפעמים יש פחד
  • 9:54 - 9:56
    ויש את הזהירות ואם אני אגיד משהו,
  • 9:56 - 9:57
    אני מפחד להעליב,
  • 9:57 - 9:59
    או שאני מפחד שאני אגרום למשהו,
  • 9:59 - 10:03
    אז ברירת המחדל הנפוצה
    היא פשוט לא להגיד כלום.
  • 10:03 - 10:06
    הבעיה עם זה
  • 10:06 - 10:07
    היא שאז זה מרגיש כאילו אפילו
  • 10:07 - 10:10
    לא הכירו בשרות שלך,
  • 10:10 - 10:13
    כאילו לאף אחד לא היה אכפת.
  • 10:13 - 10:16
    "תודה לך על השרות,"
  • 10:16 - 10:19
    ואנחנו ממשיכים.
  • 10:19 - 10:22
    מה שרציתי להבין טוב יותר
  • 10:22 - 10:25
    היה מה שמאחורי זה,
  • 10:25 - 10:31
    ולמה, "תודה לכם על השרות" לא מספיק.
  • 10:31 - 10:34
    למעשה, יש לנו
  • 10:34 - 10:37
    2.6 מליון גברים ונשים
  • 10:37 - 10:40
    יוצאי צבא מעיראק ואפגניסטן
  • 10:40 - 10:43
    שנמצאים בייניינו.
  • 10:43 - 10:44
    לפעמים אנחנו יודעים מי הם,
  • 10:44 - 10:47
    לפעמים לא,
  • 10:47 - 10:49
    אבל יש את ההרגשה, החוויה המשותפת,
  • 10:49 - 10:52
    הקשר המשותף
  • 10:52 - 10:54
    שאנחנו יודעים שהחוויה הזו
  • 10:54 - 10:56
    והפרק הזה בחיים שלנו,
  • 10:56 - 10:59
    בעוד אולי הוא נסגר,
  • 10:59 - 11:03
    הוא עדיין לא נגמר.
  • 11:03 - 11:05
    אנחנו חושבים על "תודה לכם על השרות,"
  • 11:05 - 11:07
    ואנשים אומרים, "אז מה
    'תודה לכם על השרות' אומר לכם?"
  • 11:07 - 11:08
    ובכן, "תודה לכם על השרות" אומר לי,
  • 11:08 - 11:12
    המשמעות של זה היא הכרה בסיפורים שלנו,
  • 11:12 - 11:15
    לשאול אותנו מי אנחנו,
  • 11:15 - 11:18
    להבין את הכוח
  • 11:18 - 11:22
    שיש לכל כך הרבה אנשים,
    כל כך הרבה אנשים איתם שרתנו,
  • 11:22 - 11:26
    ולמה יש כזו משמעות גדולה לשרות.
  • 11:26 - 11:28
    "תודה לכם על השרות" אומר הכרה בעובדה
  • 11:28 - 11:30
    שרק בגלל שעכשיו חזרנו הביתה
  • 11:30 - 11:31
    ופשטנו את המדים
  • 11:31 - 11:33
    לא אומר שהשרות הגדול יותר למדינה הזו
  • 11:33 - 11:36
    נגמר עכשיו.
  • 11:36 - 11:39
    העובדה היא, יש עדיין כמות עצומה
  • 11:39 - 11:43
    שיכולה להיות מוצעת ויכולה להנתן.
  • 11:43 - 11:44
    כשאני מביט באנשים
  • 11:44 - 11:49
    כמו החבר שלנו טיילור אוראלה,
  • 11:49 - 11:51
    שאיבד את רגלו בעיראק,
  • 11:51 - 11:53
    שהיו לו שני חלומות גדולים בחייו.
  • 11:53 - 11:56
    אחד היה להיות חייל.
    השני היה להיות שחקן בייסבול.
  • 11:56 - 12:01
    הוא איבד את רגלו בעיראק.
  • 12:01 - 12:03
    הוא חזר
  • 12:03 - 12:05
    ובמקום להחליט,
  • 12:05 - 12:07
    ובכן, עכשיו מאחר ואיבדתי את רגלי,
    החלום השני נגמר,
  • 12:07 - 12:09
    הוא מחליט שעדיין יש לו
    את החלום הזה לשחק בייסבול,
  • 12:09 - 12:11
    והוא מתחיל את הקבוצה
    הזו שנקראת ספורט ווטרנים,
  • 12:11 - 12:13
    שעכשיו עובדת עם ווטרנים בכל רחבי המדינה
  • 12:13 - 12:19
    ומשתמשת בספורט כדרך ריפוי.
  • 12:19 - 12:21
    אנשים כמו תמי דאקוורת',
  • 12:21 - 12:22
    שהיתה טייסת הליקופטר
  • 12:22 - 12:24
    ועם ההליקופטר שהיא הטיסה,
  • 12:24 - 12:26
    אתם צריכים להשתמש בשתי ידיים
  • 12:26 - 12:27
    וגם ברגליים כדי לנווט,
  • 12:27 - 12:29
    וההליקופטר שלה נפגע,
  • 12:29 - 12:30
    והיא מנסה לנווט את ההליקופטר שלה,
  • 12:30 - 12:32
    אבל ההליקופטר לא מגיב
  • 12:32 - 12:34
    להוראות שלה ולפקודות שלה.
  • 12:34 - 12:36
    היא מנסה להנחית את ההליקופטר בבטחה,
  • 12:36 - 12:38
    אבל ההליקופטר לא נוחת בבטחה,
  • 12:38 - 12:39
    והסיבה שהוא לא נוחת בבטחה
  • 12:39 - 12:41
    היא בגלל שהוא לא מגיב
    לפקודות שהרגליים שלה נותנות
  • 12:41 - 12:46
    מפני שהרגליים שלה הועפו בפיצוץ.
  • 12:46 - 12:49
    היא בקושי שרדה.
  • 12:49 - 12:53
    חובשים מגיעים ומצילים את חייה,
  • 12:53 - 12:56
    אבל אז בשיקום בחזרה בבית,
  • 12:56 - 13:00
    היא מבינה ש"העבודה שלי עדיין לא הסתיימה."
  • 13:00 - 13:01
    ועכשיו היא משתמשת בקול שלה
  • 13:01 - 13:04
    כחברת קונגרס מאילינוי
  • 13:04 - 13:07
    כדי להלחם ולקדם מספר נושאים
  • 13:07 - 13:10
    כדי לכלול נושאים של וטרנים.
  • 13:10 - 13:13
    התגייסנו בגלל
  • 13:13 - 13:18
    שאנחנו אוהבים את המדינה שאנחנו מייצגים.
  • 13:18 - 13:20
    התגייסנו בגלל
  • 13:20 - 13:22
    שאנחנו מאמינים ברעיון
    ואנחנו מאמינים באנשים
  • 13:22 - 13:25
    מימיננו ומשמאלנו.
  • 13:25 - 13:27
    והדבר היחיד שאנחנו מבקשים זה
  • 13:27 - 13:29
    שה"תודה על השרות שלכם"
  • 13:29 - 13:33
    צריך להיות יותר מרק ציטוט,
  • 13:33 - 13:35
    ש"תודה על השרות שלכם" יגיד
  • 13:35 - 13:37
    באמת להתעמק
  • 13:37 - 13:40
    באנשים שבאו
  • 13:40 - 13:44
    פשוט בגלל שבקשו מהם,
  • 13:44 - 13:46
    ומה שזה אומר לנו לא רק עכשיו,
  • 13:46 - 13:50
    לא רק במהלך מבצעים קרביים,
  • 13:50 - 13:53
    אלא גם הרבה אחרי שהרכב האחרון עזב
  • 13:53 - 13:58
    ואחרי שהיריה האחרונה נורתה.
  • 13:58 - 14:01
    אלו האנשים שאיתם שרתתי,
  • 14:01 - 14:04
    ואלו האנשים שאני מכבד.
  • 14:04 - 14:07
    אז תודה לכם על השרות שלכם.
  • 14:07 - 14:10
    (מחיאות כפיים)
Title:
איך לדבר עם יוצאי צבא על המחלמה
Speaker:
ווס מור
Description:

ווס מור התגייס לצבא ארצות הברית כדי לשלם על הקולג', אבל החוויה הפכה למרכזית בהוויה שלו. בהרצאה המרגשת הזו, הצנחן והסרן -- שמאוחר יותר כתב "ווס מור האחר" -- מסביר את השוק של חזרה הביתה מאפגניסטן, הוא חולק משפט אחד שהוא שמע מאזרחים שוב ושוב, ומראה למה זה פשוט לא מספיק. זו קריאה לכולנו לבקש מיוצאי צבא לספר את הסיפורים שלהם -- ולהקשיב.
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
14:27

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.