העונג בתבנית פואטית - דייויד סילברסטין

צפו בישיעור המלא: http://ed.ted.com/lessons/the-pleasure-of-poetic-pattern-david-silverstein

אנשים הם יצורים של קצב וחזרה. מהנשימה שלנו לצעד: מקצבים הם מרכזיים לחוויה שלנו, והרבה פעמים גורמים לנו לעונג. אנחנו יכולים למצוא עונג במקצבים של שיר, או אפילו בשורות של פרדס. כמובן, חזרה מוגזמת יכולה לחזור כבומרנג. דייויד סילברסטין מתאר מה היא חזרה פואטית ולמה היא עובדת.

שיעור מאת דויד סילברסטין, אנימציה של אבי עופר.
[על מנת להדגים בעברית את העקרונות הספרותיים, מובאים משפטים מתוך הסונטה ה-18 של שייקספיר, בתרגומו של בן-ציון בן-משה]

רק לרגע,

התמקדו בנשימה שלכם.

פנימה לאט.

החוצה לאט.

פנימה לאט.

החוצה.

אותה תבנית חוזרת בכל אחד מאיתנו

וחשבו על הדופק.

הקצב בנוי במארג ההוויה שלנו.

בתאור פשוט, אנחנו יצורים של מקצב וחזרה.

זה מרכזי לחוויה שלנו,

מקצב וחזרה,

מקצב וחזרה.

הלאה, ופנימה,

והלאה, והחוצה.

ואנחנו מתענגים בדברים האלה כל יום,

בקצב של שיר,

המקצב של התופים,

ההנהון של הראש שלכם,

או בחזרה של קופסאות מרק,

השורות בפרדס,

האמנות של עלי הכותרת.

תבניות יכולות לגרום עונג.

בשפה, מקצבים וחזרות
נמצאים הרבה פעמים בשימוש

כאבני בנין של שירה.

יש מקצב בשפה,

שנוצר על ידי הברות וההדגשה שלהן,

כמו, "כל עוד נושם אדם ובעיניו רואה."

ויש חזרה של שפה ברמות רבות:

החזרה על אותיות,

"ולעתים יועם זהב זהרה."

של צלילים,

"עתים," "רקיע," "מדי,"

ושל מילים.

עם כל כך הרבה שימושים, חזרות הן אחד הכלים

הכי אמינים וניתנים לחישול.

הם יכולים לרומם או למשוך מאזין,

להגביר או לעמעם את קו העלילה,

לאחד או לגוון רעיונות.

למעשה, אפילו המקצב עצמו,

תבנית חוזרת של הברות לחוצות,

הם צורה של חזרה.

ועדיין עם כל השימושים המגוונים האלה,

חזרה מוגזמת יכולה לחזור כמו בומרנג.

דמיינו כתיבה של את אותו משפט
על הלוח עשרים פעמים,

שוב ושוב, ושוב, ושוב, ושוב,

או דמיינו ילדה צעירה שמנסה למשוך
את תשומת הלב של אימה,

"אמא, אמא, אימוש, אמא, אמא."

לא בדיוק משהו שאפשר לקרוא לו שירה.

אז מה היא חזרה פואטית, ולמה היא עובדת?

כנראה הכי מוכרת היא חריזה,

החזרה של צלילים דומים בסופי מילים.

כמו עם הדוגמה של שייקספיר,

אנחנו הרבה פעמים נתקלים
בחריזה בסופי שורות.

חזרה בדרך זו יוצרת ציפיה.

אנחנו מאזינים בציפייה לחזרה
של הצלילים הדומים האלה.

כשאנחנו שומעים אותם, התבנית המתגלה מענגת.

כמו למצוא את אפי בכאוס החזותי,

אנחנו שומעים את ההד בקשקוש המילולי.

ועדיין, חריזה לא צריכה להתגלות
רק בסוף השורה.

שימו לב לצליל ה"אי" החזק,

ב"עתים עין רקיע חמה מדי,"

החזרה הזו של אותיות אהו"י נקראת חרוז צלילי

ויכולה גם להישמע בשיר
"לוז יורסלף" של אמינם.

שימו לב לצלילי ה"א" וה "או"
שחוזרים גם בתוך

וגם בסוף כל שורה [באנגלית]:

"או, הנה הולכת הכבידה,

או, הנה הולך הארנב, הוא נחנק,

הוא כל כך כועס
אבל הוא לא יוותר כל כך בקלות,

לא, הוא לא יסכים לזה,

הוא יודע שכל הגב שלו צמוד לחבלים האלה."

החרוז הצלילי יוצר מקצב משלו,

ומזמין אותנו לנסות את הקולות שלנו בחזרה.

בדומה, קונסוננס היא חזרה
של צלילי עיצורים דומים,

כמו ה "ר",

ב"רוח-סער מרעידה פרחי זהורית,"

למעשה, כשהקונסוננס מתרחש בתחילת המילים
[כמו בטקסט האנגלי]

הוא נקרא חזרה על הצליל הראשון,
או מקצב קדמי.

דוגמאות מעולות כוללות מסובבי לשון.

שרה שרה שיר שמח שיר שמח שרה שרה

גנן גידל דגן בגן דגן גדול גדל בגן.

פה, העונג בחזרה ברור
כשאנחנו נתקלים בקונסוננס

גם בתוך המילים וגם בהתחלה שלהן.

ועדין מסובבי לשון משקפים
גם את הצורך במגוון בחזרה פואטית.

בעוד הן מאתגרות להגיה,

הן נראות על ידי כמה כחיקויים פחותים לשירה,

או גימיקים בגלל שהם משתמשים
כל כך הרבה באותם צלילים,

קרוב יותר לסגנון החזרה של כתיבה על לוח.

בסופו של דבר,
על המשורר לאזן וללמוד

מתי לחזור

ומתי לא,

מתי לעמוד בציפיות,

ומתי להמנע מהן,

ובאיזון הזה, אולי מספיק לזכור

שאנחנו חיים בעולם של מגוון עצום

ונושאים איתנו את הנשימה והמקצב שלנו,

החזרה הפנימית שלנו
המלווה אותנו בכל אשר נלך.