Return to Video

ג'וזף קים: המשפחה שאיבדתי בצפון קוריאה, והמשפחה שבה זכיתי.

  • 0:01 - 0:04
    נולדתי וגדלתי בצפון קוריאה.
  • 0:04 - 0:09
    למרות שמשפחתי נאבקה בעוני,
  • 0:09 - 0:13
    תמיד אהבו אותי ודאגו לי
  • 0:13 - 0:15
    כי הייתי בן יחיד
  • 0:15 - 0:18
    והצעיר מבין שני הילדים במשפחה.
  • 0:18 - 0:22
    אבל אז החל הרעב ההמוני ב-1994.
  • 0:22 - 0:24
    הייתי בן 4.
  • 0:24 - 0:28
    אחותי ואני הלכנו לקושש עצים להסקה
  • 0:28 - 0:30
    התחלנו בשעה 5 בבוקר
  • 0:30 - 0:33
    וחזרנו לאחר חצות.
  • 0:33 - 0:37
    הייתי משוטט ברחובות בחיפוש אחר מזון,
  • 0:37 - 0:39
    ואני זוכר שראיתי ילד קטן
  • 0:39 - 0:42
    קשור לגבה של אמו ואוכל חטיפים,
  • 0:42 - 0:45
    ורציתי לגנוב אותם ממנו.
  • 0:45 - 0:50
    הרעב הוא השפלה. הרעב הוא ייאוש.
  • 0:50 - 0:53
    עבור ילד רעב, פוליטיקה, וחופש
  • 0:53 - 0:56
    אינם אפילו נחשבים.
  • 0:56 - 0:58
    ביום הולדתי התשיעי , הורי
  • 0:58 - 1:02
    לא יכלו לתת לי כל מזון כדי לאכול.
  • 1:02 - 1:06
    אך גם כילד, יכולתי להרגיש את המועקה
  • 1:06 - 1:09
    שבליבם.
  • 1:09 - 1:14
    מעל מיליון צפון קוריאנים מתו מרעב בזמן ההוא,
  • 1:14 - 1:18
    וב -2003, כאשר הייתי בן 13,
  • 1:18 - 1:21
    אבא שלי הפך לאחד מהם.
  • 1:21 - 1:24
    ראיתי את אבא שלי קומל ומת.
  • 1:24 - 1:29
    באותה שנה, אמי נעלמה יום אחד,
  • 1:29 - 1:30
    ואז אחותי אמרה לי
  • 1:30 - 1:33
    שהיא נוסעת לסין כדי להרוויח כסף,
  • 1:33 - 1:37
    אבל שהיא תשוב עם כסף ואוכל בקרוב.
  • 1:37 - 1:40
    מכיוון שאנחנו אף פעם לא נפרדנו,
  • 1:40 - 1:43
    וחשבתי שנהיה יחד לנצח,
  • 1:43 - 1:47
    אני אפילו לא נתתי לה חיבוק כאשר היא עזבה.
  • 1:47 - 1:51
    זו היתה הטעות הגדולה ביותר שאי פעם עשיתי בחיי.
  • 1:51 - 1:53
    אבל שוב, לא ידעתי
  • 1:53 - 1:56
    שזה הולך להיות שלום לזמן רב.
  • 1:56 - 2:01
    לא ראיתי את אמא שלי או את אחותי מאז.
  • 2:01 - 2:06
    פתאום הפכתי ליתום וחסר בית.
  • 2:06 - 2:09
    חיי היומיום שלי נעשו קשים מאוד,
  • 2:09 - 2:11
    אבל פשוטים מאוד.
  • 2:11 - 2:15
    המטרה שלי היתה למצוא פיסת לחם מאובקת בפח.
  • 2:15 - 2:18
    אבל זו אינה דרך לשרוד.
  • 2:18 - 2:22
    התחלתי להבין, שתחנונים לא יהיו הפתרון.
  • 2:22 - 2:28
    לכן התחלתי לגנוב מזון מעגלות בשווקים לא חוקיים.
  • 2:28 - 2:31
    לפעמים, מצאתי עבודות קטנות
  • 2:31 - 2:33
    בתמורה למזון.
  • 2:33 - 2:36
    פעם אחת, אפילו ביליתי חודשיים בחורף
  • 2:36 - 2:38
    כעובד במכרה פחם,
  • 2:38 - 2:44
    33 מטר מתחת לאדמה ללא כל הגנה
  • 2:44 - 2:47
    עד 16 שעות ביום.
  • 2:47 - 2:49
    לא הייתי משהו נדיר.
  • 2:49 - 2:57
    יתומים רבים אחרים שרדו בדרך זו, או גרוע מכך.
  • 2:57 - 3:01
    כשלא יכולתי להירדם מחמת הקור
  • 3:01 - 3:03
    או כאבי הרעב,
  • 3:03 - 3:05
    קיוויתי שלמחרת בבוקר,
  • 3:05 - 3:08
    אחותי תשוב כדי להעיר אותי
  • 3:08 - 3:10
    עם המאכל האהוב עלי.
  • 3:10 - 3:13
    תקווה זו שמרה אותי בחיים.
  • 3:13 - 3:16
    אני לא מתכוון לתקווה גדולה, מאוד גדולה.
  • 3:16 - 3:19
    אני מתכוון לסוג של תקווה שגרמה לי להאמין
  • 3:19 - 3:22
    שבפח האשפה הבא יהיה לחם,
  • 3:22 - 3:25
    אף-על-פי שבדרך כלל לא היה cu.
  • 3:25 - 3:28
    אבל אם לא הייתי מאמין, לא הייתי אפילו מנסה,
  • 3:28 - 3:30
    ולאחר מכן הייתי מת.
  • 3:30 - 3:34
    תקווה שמרה אותי בחיים.
  • 3:34 - 3:37
    כל יום, אמרתי לעצמי,
  • 3:37 - 3:40
    לא משנה כמה הדברים נעשים קשים,
  • 3:40 - 3:44
    עדיין אני חייב לחיות.
  • 3:44 - 3:48
    לאחר שלוש שנים של המתנה לאחותי שתחזור,
  • 3:48 - 3:52
    החלטתי לנסוע לסין כדי לחפש אותה בעצמי.
  • 3:52 - 3:55
    הבנתי
  • 3:55 - 3:59
    שלא אצליח לשרוד עוד זמן רב בדרך זו.
  • 3:59 - 4:02
    ידעתי שהמסע יהיה מסוכן,
  • 4:02 - 4:04
    אבל הייתי מסכן את החיים שלי בכל מקרה.
  • 4:04 - 4:09
    יכולתי למות מרעב כמו אבא שלי בצפון קוריאה,
  • 4:09 - 4:12
    או לפחות יכולתי לנסות לחיות חיים טובים יותר
  • 4:12 - 4:15
    על ידי כך שאברח לסין.
  • 4:15 - 4:19
    למדתי שאנשים רבים ניסו לחצות
  • 4:19 - 4:23
    את הגבול לסין במהלך הלילה כדי לא להתגלות.
  • 4:23 - 4:27
    אנשי משמר הגבול של צפון קוריאה לעיתים קרובות יורים והורגים אנשים
  • 4:27 - 4:31
    שמנסים לחצות את הגבול ללא אישור.
  • 4:31 - 4:33
    חיילים סיניים יתפסו
  • 4:33 - 4:35
    וישלחו חזרה את הצפון קוריאנים,
  • 4:35 - 4:40
    שם הם יעמדו בפני ענישה חמורה.
  • 4:40 - 4:43
    החלטתי לעבור במהלך היום,
  • 4:43 - 4:48
    ראשית כי הייתי עדיין ילד, ופחדתי מהחושך,
  • 4:48 - 4:53
    שנית כי ידעתי שאני כבר לוקח סיכון,
  • 4:53 - 4:56
    ומאחר ולא הרבה אנשים ניסו לחצות במהלך היום,
  • 4:56 - 4:58
    חשבתי שאולי אוכל לעבור
  • 4:58 - 5:01
    מבלי להיראות על ידי מישהו.
  • 5:01 - 5:05
    הגעתי לסין ב- 15 בפברואר 2006.
  • 5:05 - 5:07
    הייתי בן 16.
  • 5:07 - 5:10
    חשבתי שדברים בסין יהיו קלים יותר,
  • 5:10 - 5:14
    משום שהיה יותר אוכל .
  • 5:14 - 5:17
    חשבתי שיותר אנשים יעזרו לי.
  • 5:17 - 5:21
    אבל זה היה קשה יותר מאשר לחיות בצפון קוריאה,
  • 5:21 - 5:22
    כי לא הייתי חופשי.
  • 5:22 - 5:25
    תמיד חששתי להיתפס
  • 5:25 - 5:28
    ולהישלח בחזרה.
  • 5:28 - 5:31
    בנס, כעבור כמה חודשים
  • 5:31 - 5:33
    פגשתי מישהו שניהל
  • 5:33 - 5:36
    מקלט מחתרתי עבור צפון קוריאנים,
  • 5:36 - 5:39
    והורשיתי לגור שם
  • 5:39 - 5:44
    ולאכול ארוחות סדירות בפעם הראשונה מזה שנים רבות.
  • 5:44 - 5:48
    מאוחר יותר באותה השנה, פעיל עזר לי להימלט מסין
  • 5:48 - 5:53
    ולהגיע לארצות הברית כפליט.
  • 5:53 - 5:56
    נסעתי לאמריקה בלי לדעת מילה באנגלית,
  • 5:56 - 6:00
    עדיין העובד הסוציאלי שלי אמר שעלי ללכת לתיכון.
  • 6:00 - 6:04
    אפילו בצפון קוריאה, הייתי סטודנט כושל.
  • 6:04 - 6:06
    (צחוק)
  • 6:06 - 6:10
    בקושי סיימתי בי"ס יסודי.
  • 6:10 - 6:13
    אני זוכר שנלחמתי בבית הספר יותר מפעם אחת ביום.
  • 6:13 - 6:17
    ספרי הלימוד והספרייה לא היו מגרש המשחקים שלי.
  • 6:17 - 6:21
    אבא שלי ניסה קשה מאוד להניע אותי ללמוד,
  • 6:21 - 6:23
    אבל זה לא עבד.
  • 6:23 - 6:26
    בשלב מסוים, אבא שלי ויתר עלי.
  • 6:26 - 6:30
    הוא אמר, "אתה לא הבן שלי יותר".
  • 6:30 - 6:35
    הייתי רק בן 11 או 12, אבל זה כאב לי מאד.
  • 6:35 - 6:38
    אבל אף-על-פי-כן, רמת המוטיבציה שלי
  • 6:38 - 6:42
    עדיין לא השתנתה לפני שהוא מת.
  • 6:42 - 6:45
    אז באמריקה, זה היה סוג של מגוחך
  • 6:45 - 6:48
    שאמרו לי שאני צריך ללכת לתיכון.
  • 6:48 - 6:51
    אפילו לא הלכתי לחטיבת הביניים.
  • 6:51 - 6:54
    החלטתי ללכת, רק משום שאמרו לי
  • 6:54 - 6:56
    מבלי להתאמץ מאד.
  • 6:56 - 7:00
    אבל יום אחד, חזרתי הביתה ואם האומנה שלי
  • 7:00 - 7:03
    הכינה כנפי עוף לארוחת ערב.
  • 7:03 - 7:06
    ובמהלך ארוחת הערב,רציתי לקבל עוד כנף,
  • 7:06 - 7:09
    אבל הבנתי שלא היו מספיק לכולם,
  • 7:09 - 7:13
    אז החלטתי נגד זה.
  • 7:13 - 7:15
    כשהסתכלתי בצלחת שלי,
  • 7:15 - 7:20
    ראיתי את כנף העוף האחרון, שאב האומנה שלי נתן לי שלו.
  • 7:20 - 7:23
    הייתי כל כך מאושר.
  • 7:23 - 7:25
    הבטתי בו יושב לידי.
  • 7:25 - 7:28
    הוא רק הסתכל עליי חזרה מאוד בחום,
  • 7:28 - 7:31
    אבל לא אמר כלום.
  • 7:31 - 7:36
    פתאום נזכרתי באבי הביולוגי.
  • 7:36 - 7:39
    מעשה האהבה הקטן של אב האומנה שלי
  • 7:39 - 7:41
    הזכיר לי את אבא שלי,
  • 7:41 - 7:44
    שהיה שמח לשתף את האוכל שלו איתי
  • 7:44 - 7:49
    כאשר הוא היה רעב, גם אם הוא היה רעב עד מוות.
  • 7:49 - 7:53
    הרגשתי כל כך חנוק מזה שהיה לי כל כך הרבה אוכל באמריקה,
  • 7:53 - 7:56
    בעוד אבא שלי מת מרעב.
  • 7:56 - 8:01
    המשאלה היחידה שלי באותו הלילה היה לבשל ארוחה בשבילו,
  • 8:01 - 8:04
    ובאותו לילה חשבתי גם מה עוד יכולתי לעשות
  • 8:04 - 8:06
    כדי לכבדו.
  • 8:06 - 8:09
    והתשובה שלי היתה להבטיח לעצמי
  • 8:09 - 8:13
    שאלמד קשה ואקבל את החינוך הטוב ביותר
  • 8:13 - 8:16
    באמריקה שיכבד את הקורבן שלו.
  • 8:16 - 8:19
    לקחתי את בית הספר ברצינות,
  • 8:19 - 8:21
    ובפעם הראשונה בחיי,
  • 8:21 - 8:25
    קיבלתי פרס אקדמי למצוינות,
  • 8:25 - 8:31
    והייתי ברשימת הדיקן החל מהסמסטר הראשון בבית הספר התיכון.
  • 8:31 - 8:39
    (מחיאות כפיים)
  • 8:39 - 8:41
    כנף העוף ההיא שינתה את חיי.
  • 8:41 - 8:45
    (צחוק)
  • 8:45 - 8:49
    תקווה היא אישית. תקווה היא משהו
  • 8:49 - 8:51
    שאף אחד לא יכול לתת לך.
  • 8:51 - 8:54
    אתה צריך לבחור להאמין בתקווה.
  • 8:54 - 8:58
    אתה צריך לעשות את זה בעצמך.
  • 8:58 - 9:01
    בצפון קוריאה, עשיתי זאת בעצמי.
  • 9:01 - 9:04
    תקווה הביאה אותי לאמריקה.
  • 9:04 - 9:07
    אבל באמריקה, לא ידעתי מה לעשות,
  • 9:07 - 9:12
    כי היה לי החופש המהמם הזה.
  • 9:12 - 9:16
    אב האומנה שלי בארוחת הערב ההיא נתן לי כיוון,
  • 9:16 - 9:19
    והניע אותי ונתן לי מטרה
  • 9:19 - 9:23
    לחיות באמריקה.
  • 9:23 - 9:26
    לא באתי לכאן לבד.
  • 9:26 - 9:31
    היתה לי תקווה, אבל התקווה עצמה אינה מספיקה.
  • 9:31 - 9:35
    הרבה אנשים עזרו לי לאורך הדרך להגיע לכאן.
  • 9:35 - 9:39
    צפון קוריאנים נלחמים קשה על מנת לשרוד.
  • 9:39 - 9:42
    עליהם לכפות על עצמם לשרוד,
  • 9:42 - 9:45
    להתמלא בתקווה לשרוד,
  • 9:45 - 9:50
    אבל הם לא יכולים לעשות את זה בלי עזרה.
  • 9:50 - 9:52
    זה המסר שלי אליכם.
  • 9:52 - 9:55
    התמלאו תקווה עבור עצמכם,
  • 9:55 - 9:58
    אבל גם עיזרו זה לזה.
  • 9:58 - 10:04
    החיים יכולים להיות קשה לכולם, בכל מקום שבו אתם גרים.
  • 10:04 - 10:08
    אב האומנה שלי לא התכוון לשנות את החיי.
  • 10:08 - 10:12
    באותו אופן, אתם יכולים גם לשנות את החיים של מישהו
  • 10:12 - 10:17
    בעזרת מחוות האהבה הקטנה ביותר .
  • 10:17 - 10:22
    חתיכת לחם יכולה להשביע את רעבונך,
  • 10:22 - 10:25
    ותקווה תביא לך לחם
  • 10:25 - 10:28
    כדי להשאיר אותך בחיים.
  • 10:28 - 10:31
    אבל אני מאמין בביטחה
  • 10:31 - 10:34
    שפעולה של אהבה ואכפתיות
  • 10:34 - 10:38
    יכולה גם לשמור את חייו של עוד ג'וזף
  • 10:38 - 10:43
    ולשנות אלפי ג'וזפים אחרים
  • 10:43 - 10:47
    שעדיין מקווים לשרוד.
  • 10:47 - 10:48
    תודה.
  • 10:48 - 10:57
    (מחיאות כפיים)
  • 11:25 - 11:27
    אדריאן הונג: ג'וזף, תודה לך על ששיתפת
  • 11:27 - 11:31
    אותנו בסיפור המאוד אישי ומיוחד שלך.
  • 11:31 - 11:34
    אני יודע שלא ראית את אחותך, אמרת,
  • 11:34 - 11:36
    שזה היה כמעט עשור בדיוק,
  • 11:36 - 11:39
    ועם הסיכוי הקלוש שהיא עשויה להיות מסוגלת לראות את זה,
  • 11:39 - 11:40
    רצינו לתת לך הזדמנות
  • 11:40 - 11:43
    לשלוח לה הודעה.
  • 11:43 - 11:44
    ג'וזף קים: בקוריאנית?
  • 11:44 - 11:46
    א.ה: אתה יכול לעשות זאת באנגלית ולאחר מכן גם בקוריאנית.
  • 11:46 - 11:50
    (צחוק)
  • 11:50 - 11:53
    ג'.ק: בסדר, אני לא הולך לעשות את זאת יותר בקוריאנית
  • 11:53 - 11:55
    כי אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה
  • 11:55 - 11:59
    מבלי להזיל דמעות.
  • 11:59 - 12:04
    נונה, עברו כבר 10 שנים
  • 12:04 - 12:10
    שלא ראיתי אותך.
  • 12:10 - 12:14
    רק רציתי לומר
  • 12:14 - 12:18
    שאני מתגעגע אליך, ואני אוהב אותך,
  • 12:18 - 12:22
    ובבקשה שובי אלי והישארי בחיים.
  • 12:22 - 12:27
    ואני - הו, אלוהים.
  • 12:27 - 12:31
    עדיין לא איבדתי את התקווה לראות אותך.
  • 12:34 - 12:38
    אני אחיה את חיי באושר
  • 12:38 - 12:42
    ואלמד קשה
  • 12:42 - 12:44
    עד שאראה אותך,
  • 12:44 - 12:48
    אני מבטיח שאני לא אבכה שוב.
  • 12:48 - 12:50
    (צחוק)
  • 12:50 - 12:52
    כן, אני רק מצפה לראותך,
  • 12:52 - 12:55
    ואם את לא יכולה למצוא אותי,
  • 12:55 - 12:58
    אני גם אחפש אותך,
  • 12:58 - 13:00
    ומקווה לראות אותך יום אחד.
  • 13:00 - 13:04
    ואני גם יכול למסור הודעה קטנה לאמא שלי?
  • 13:04 - 13:05
    אה: בטח, בבקשה.
  • 13:05 - 13:08
    ג'.ק: לא ביליתי איתך הרבה זמן ,
  • 13:08 - 13:10
    אבל אני יודע שאת עדיין אוהבת אותי,
  • 13:10 - 13:13
    ואת כנראה עדיין מתפללת בשבילי
  • 13:13 - 13:16
    וחושבת עלי.
  • 13:16 - 13:18
    רק רציתי לומר תודה
  • 13:18 - 13:22
    שאפשרת לי להיות בעולם הזה.
  • 13:22 - 13:23
    תודה.
  • 13:23 - 13:29
    (מחיאות כפיים)
Title:
ג'וזף קים: המשפחה שאיבדתי בצפון קוריאה, והמשפחה שבה זכיתי.
Speaker:
Joseph Kim
Description:

פליט שחי כיום בארה"ב, ג'וזף קים מספר את סיפור חייו בצפון קוריאה בתקופת שנות הרעב. הוא החל ליצור חיים חדשים - אבל הוא עדיין מחפש את המשפחה שאיבד.
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
13:34

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.