למה לנשים שאפתניות יש ראש שטוח?

דיים סטפני שירלי היא יזמית ההי טק הכי מוצלחת שמעולם לא שמעתם עליה. בשנות ה 60, היא יסדה חברת תוכנה פורצת דרך של נשים בלבד,באנגליה, שהשווי הסופי שלה היה 3 מיליארד דולר, והפכה 70 מעובדותיה למליונריות. בהרצאה הכנה, והרבה פעמים מצחיקה הזו, היא מסבירה למה היא קראה לעצמה "סטיב", איך היא התעלתה על הציפיות של אותו הזמן, וחולקת כמה מהדרכים הבטוחות לזהות נשים שאפתניות...

כשכתבתי את זכרונותי,

המוציא לאור היה ממש מבולבל.

האם זה היה עלי כילדה פליטה,

או כאישה שהקימה חברת תוכנה בשנות ה 60,

אחת שהפכה לציבורית

ולבסוף העסיקה יותר מ 8,500 אנשים?

או האם זה היה על אם של ילד אוטיסט?

או על פילנטרופית שנתנה הרבה כסף?

ובכן, מסתבר, שאני כל אלה.

אז תנו לי לספר לכם את הסיפור שלי.

כל מה שאני, נובע
מהזמן שעליתי על רכבת בוינה,

חלק מהקינדרטרנספורט שהציל
כמעט 10,000 ילדים יהודים

מאירופה הנאצית.

הייתי בת חמש, תפשתי
את היד של אחותי בת התשע

ולא היה לי מושג מה קורה.

"מה זה אנגליה ולמה אני הולכת לשם?"

אני בחיים רק בגלל שלפני כל כך הרבה זמן,
עזרו לי זרים נדיבים.

הייתי ברת מזל, ובעלת מזל כפול
להתאחד מאוחר יותר

עם הורי האמיתיים.

אבל, למרבה הצער,
מעולם לא התחברתי איתם שוב.

אבל עשיתי יותר בשבעת
העשורים מאז אותו יום אומלל

כשאימי שמה אותי על הרכבת

משאי פעם הייתי יכולה לחשוב שאפשרי.

ואני אוהבת את אנגליה, ארצי המאמצת,

עם תשוקה שאולי רק מישהו שאיבד
את זכויות האנוש שלו יכול להרגיש.

החלטתי לעשות את חיי שווים את ההצלה.

ואז, פשוט התחלתי עם זה.

(צחוק)

תנו לי לקחת אתכם חזרה לתחילת שנות ה 60.

כדי לעבור דרך בעית המגדר של אותו זמן,

הקמתי חברת תוכנה משלי
באחד הסטארטאפים הראשונים באנגליה.

אבל זו היתה גם חברה של נשים, חברה לנשים,

עסק חברתי מוקדם.

ואנשים צחקו על הרעיון
מפני שתוכנה באותו זמן,

ניתנה בחינם עם החומרה.

אף אחד לא קנה תוכנה, בטח לא מנשים.

למרות שנשים יצאו אז
מהאוניברסיטאות עם תארים טובים,

היתה תקרת זכוכית להתקדמות שלנו.

והייתי פוגעת בתקרת הזכוכית פעמים רבות מדי,

ורציתי הזדמנות לנשים.

גייסתי נשים מקצועיות שעזבו
את התעשיה עם הנישואים,

או כשנולד להם הילד הראשון

ובניתי אותן לארגון עבודה מהבית.

היינו חלוציות הרעיון של נשים
שחוזרות לכוח העבודה

אחרי הפסקה בקריירה.

היינו חלוצות של כל מיני דברים חדשים,
שיטות עבודה גמישות:

חלוקת עבודה, חלוקת רווחים,
ולבסוף, בעלות משותפת

כשלקחתי רבע מהחברה לידי הצוות

ללא עלות לאף אחד חוץ ממני.

במשך שנים, הייתי האישה הראשונה בזה,
או האישה היחדה בזה.

ובאותם ימים, לא יכולתי לעבוד בבורסה,

לא יכולתי לנהוג באוטובוס או להטיס מטוס.

באמת, לא יכולתי לפתוח
חשבון בנק ללא רשות בעלי.

הדור שלי של הנשים נלחם
בקרבות עבור הזכות לעבוד

והזכות לשכר שווה.

אף אחד לא באמת ציפה להרבה
מאנשים בעבודה או בחברה

מפני שכל הציפיות אז

היו בנוגע לאחריות בבית ובמשפחה.

ולא באמת יכולתי להתמודד עם זה,

אז התחלתי לאתגר את המוסכמות של אותו הזמן,

אפילו לרמה של לשנות
את שמי מ"סטפני" ל"סטיב"

במכתבי הפיתוח העסקי שלי,

כך שאוכל לעבור את הדלת לפני שמישהו יבין

שאני זה בעצם היא.

(צחוק)

החברה שלי, שנקראת פרילנס פרוגרמרס,
וזה בדיוק מה שהיא היתה,

לא הייתי יכולה להתחיל
קטנה יותר: על שולחן חדר האוכל,

ומומנתי על ידי שווה ערך
ל 100 דולר במונחים של היום,

ומומנתי על ידי עבודתי והלוואה כנגד הבית.

האינטרסים שלי היו מדעיים,
השוק היה מסחרי --

דברים כמו משכורות, שמצאתי די משעממים.

אז הייתי צריכה להתפשר עם פעילות המחקר,

שבה היה האתגר המנטלי שעניין אותי

והערך העסקי שהיה חשוב ללקוחות שלי:

דברים כמו תזמון של רכבות משא,

טבלאות זמנים של אוטובוסים,
שליטה במניות, הרבה מאוד שליטה במניות.

ולבסוף, העבודה נכנסה.

החבאנו את הטבע הביתי
והעבודה במשרה חלקית של הצוות

על ידי הצעת מחירים קבועים,
אחד מהראשונים לעשות זאת.

ומי היה מנחש שהתכנות

של הקופסה השחורה של הקונקורד העל קולי

תיעשה על ידי קבוצה של נשים שעובדות בבתיהן.

(מחיאות כפיים)

כל מה שהשתמשנו בו היה
גישת "בטחו בצוות" פשוטה

וטלפון פשוט.

אפילו שאלנו מועמדות,
"האם יש לכן גישה לטלפון?"

פרוייקט מוקדם היה לפתח סטנדרטי תכנות

על פרוטוקולי ניהול בקרה.

ותוכנה הייתה ועדיין פעילות קשה לבקרה,

אז זה היה בעל ערך גבוה.

השתמשנו בסטנדרטים בעצמנו,

אפילו שילמו לנו לעדכן אותם במהלך השנים,

ולבסוף, הם אומצו על ידי נאטו.

המתכנתות שלנו -- זכרו, רק נשים,

כולל לסביות וטרנסג'נדריות --

עבדו עם עפרון ונייר כדי לפתח טבלאות זרימה

שמגדירות כל משימה שיש לעשות.

ואז הן כתבו קוד, בדרך כלל קוד מכונה,

לפעמים קוד בינרי,

שנשלח אז בדואר למרכז מידע

כדי לנקב בסרט נייר או כרטיסיות

ואז לנקב שוב, כדי לוודא אותו.

כל זה, לפני שהוא בכלל היה לייד מחשב.

זה היה תכנות בתחילת שנות ה 60,

ב 1975, 13 שנים מההתחלה,

חוק שוויון ההזדמנויות הגיע לבריטניה

וזה הפך ללא חוקי להפעיל מדיניות פרו נשית.

וכדוגמה לתוצאות לא מכוונות,

החברה הנשית שלי הייתה חייבת לקבל גברים.

(צחוק)

כשהתחלתי את חברת הנשים שלי,

הגברים אמרו, "כמה מעניין,
זה עובד רק בגלל שזה קטן."

ומאוחר יותר, כשהיא הפכה לגדולה,
הם אמרו, "כן, היא גדולה עכשיו,

אבל אין בה עניין אסטרטגי."

ומאוחר יותר, כשהיא היתה חברה
שהוערכה ביותר משלושה מיליארד דולר,

והפכתי 70 מהצוות למיליונרים,

הם סוג של אמרו, "כל הכבוד, סטיב!"

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

אתם תמיד יכולים לזהות נשים
שאפתניות לפי צורת הראש שלהן:

יש להן ראש שטוח למעלה מהטפיחות המתנשאות.

(צחוק)(מחיאות כפיים)

ויש לנו רגליים גדולות
כדי לעמוד הרחק מכיור המטבח.

(צחוק)

תנו לי לחלוק איתכם שני סודות להצלחה:

הקיפו את עצמכם באנשים מעולים
ואנשים שאתם אוהבים;

ותבחרו את השותף שלכם מאוד מאוד בזהירות.

מפני שביום שאמרתי, "בעלי הוא מלאך,"

אישה התלוננה -- "יש לך מזל," היא אמרה,

"שלי עדיין חי."

(צחוק)

אם הצלחה היתה קלה, כולנו היינו מליונרים.

אבל במקרה שלי, זה הגיע
במרכז טראומה משפחתית ובהחלט, משבר.

הבן המנוח שלנו, ג'יילס,
היה בני יחידי, תינוק יפיפה ומספק.

ואז, בגיל שנתיים וחצי,

כמו שינוי כיוון בסיפור פיות,

הוא איבד את יכולת הדיבור המעטה שהיתה לו

והפך לזאטוט פראי ובלתי ניתן לשליטה.

לא גיל שנתיים הנורא;

היא היה אוטיסטי לגמרי
והוא מעולם לא דיבר שוב.

ג'יילס היה הדייר הראשון בבית הראשון
של הצדקה הראשונה שהקמתי

כדי להיות חלוצים בטיפול באוטיזם.

וזה היתה ההשקה של בית הספר כיכר פריור

לתלמידים עם אוטיזם

ועמותת מחקר רפואי, שוב, הכל לאוטיזם.

מפני שכל פעם שמצאתי פער בשרות,
ניסיתי לעזור.

אני אוהבת לעשות דברים חדשים
ולגרום לדברים חדשים לקרות.

ורק התחלתי צוות חשיבה בן שלוש שנים לאוטיזם.

וכך כדי שחלק מהעושר שלי יחזור
לתעשיה ממנה הוא הגיע,

יסדתי גם את מכון אוקספורד לאינטרנט

ועסקים אחרים בטכנולוגיות מידע.

מכון אוקספורד לאינטרנט
מתמקד לא בטכנולוגיה,

אלא בנושאים החברתיים, הכלכליים,
החוקיים והאתים של האינטרנט.

ג'יילס מת באופן לא צפוי לפני 17 שנה.

ולמדתי לחיות בלעדיו.

ולמדתי לחיות בלי הצורך שלו בי.

פילנטרופיה היא כל מה שאני עושה עכשיו.

אני לעולם לא צריכה לדאוג ללכת לאיבוד

מפני שיש כמה עמותות
שיבואו במהרה למצוא אותי.

(צחוק)

זה דבר אחד שיש רעיון לעסק,

אבל כמו שהרבה אנשים בחדר יודעים,

לגרום לזה לקרות זה דבר מאוד קשה

וזה דורש מאמץ אדיר, אמונה עצמית והחלטיות,

האומץ לסכן את המשפחה והבית,

והתחייבות של 24/7 שגובלת באוססיביות.

אז מזל שאני וורקוהולית.

אני מאמינה ביופי של עבודה
כשאנחנו עושים אותה טוב ובענווה.

עבודה היא לא רק משהו שאני עושה
כשאני מעדיפה לעשות משהו אחר.

אנחנו חיים את החיים שלנו קדימה.

אז מה כל זה לימד אותי?

למדתי שמחר לעולם לא יהיה כמו היום,

ובהחלט לא כמו אתמול.

וזה עשה אותי למסוגלת להתמודד עם שינוי,

ובהחלט, לבסוף לקבל בברכה שינוי,

למרות שאומרים שאני עדיין מאוד קשה.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)