Return to Video

ג'נין שפרד: גוף שבור אינו אדם שבור

  • 0:00 - 0:03
    החיים הם על הזדמנויות,
  • 0:03 - 0:07
    ליצור אותן ולחבק אותן, ועבורי
  • 0:07 - 0:09
    זה היה החלום האולימפי.
  • 0:09 - 0:12
    זה מה שהגדיר אותי. זה היה האושר שלי.
  • 0:12 - 0:16
    כגולשת קרוס קאנטרי (סקי מישור) וחברה בנבחרת הסקי האוסטרלית,
  • 0:16 - 0:17
    שהתאמנה לקראת אולימפיאדת החורף,
  • 0:17 - 0:22
    במסגרת האימונים רכבתי על אופניים יחד עם חברי לנבחרת.
  • 0:22 - 0:24
    כשרכבנו למעלה לכיוון
  • 0:24 - 0:27
    ה"בלו מאונטיינס" (ההרים הכחולים) המרהיבים שממערב לסידני,
  • 0:27 - 0:29
    זה היה יום סתווי מושלם:
  • 0:29 - 0:33
    השמש זרחה, ריחות האקליפטוס והחלום.
  • 0:33 - 0:35
    החיים היו טובים.
  • 0:35 - 0:38
    רכבנו על האופניים שלנו כבר כחמש וחצי שעות
  • 0:38 - 0:40
    כאשר הגענו לקטע הנסיעה שאהבתי,
  • 0:40 - 0:43
    אלו היו הגבעות, כי אהבתי את הגבעות.
  • 0:43 - 0:46
    ועליתי אל מעל מושב האופניים שלי, והתחלתי
  • 0:46 - 0:49
    לדווש במרץ, כשאני שואפת את אוויר ההרים הקר,
  • 0:49 - 0:51
    יכולתי לחוש בצריבתו בריאות שלי, והסתכלתי למעלה
  • 0:51 - 0:55
    לראות את השמש זורחת אל מול פני.
  • 0:55 - 0:58
    ואז הכול השחיר.
  • 0:58 - 1:01
    איפה אני? מה קורה?
  • 1:01 - 1:05
    הגוף שלי נאכל על ידי כאב.
  • 1:05 - 1:08
    אני נפגעתי על-ידי משאית שירות שנסעה במהירות מופרזת
  • 1:08 - 1:11
    כשנותר לי רק עוד מרחק של 10 דקות של נסיעה באופניים.
  • 1:11 - 1:13
    הוטסתי מזירת התאונה
  • 1:13 - 1:16
    על-ידי מסוק הצלה למחלקת עמוד שדרה גדולה בסידני.
  • 1:16 - 1:19
    היו לי פציעות רבות מסכנות חיים.
  • 1:19 - 1:24
    נשברו לי הצוואר והגב ב-6 מקומות.
  • 1:24 - 1:26
    שברתי חמש צלעות בצד שמאל .
  • 1:26 - 1:29
    שברתי את הזרוע הימנית . שברתי את עצם הבריח.
  • 1:29 - 1:31
    שברת כמה עצמות ברגליים.
  • 1:31 - 1:34
    כל הצד הימני שלי היה קרוע, ומלא בחצץ.
  • 1:34 - 1:37
    הראש שלי היה פתוח לכל אורכו מלפנים לאחור,
  • 1:37 - 1:38
    כך שנחשפה הגולגולת מתחת.
  • 1:38 - 1:41
    היו לי פגיעות ראש. היו לי פציעות פנימיות.
  • 1:41 - 1:43
    איבדתי דם בצורה מסיבית. למעשה, איבדתי כ-חמישה ליטר
  • 1:43 - 1:46
    דם, שזה כל מה שאדם בגודל שלי מסוגל למעשה להכיל.
  • 1:46 - 1:49
    בזמן שהמסוק הגיע לבית החולים "פרינס הנרי"
  • 1:49 - 1:54
    בסידני, לחץ הדם שלי היה 40 על כלום.
  • 1:54 - 1:59
    היה לי יום רע באמת. (צחוק)
  • 2:03 - 2:08
    במשך למעלה מ- 10 ימים, נסחפתי בין שני ממדים.
  • 2:08 - 2:11
    הייתה לי מודעות שאני נמצאת בגוף שלי, אבל גם
  • 2:11 - 2:13
    מודעות שאני נמצאת מחוץ לגוף שלי, במקום אחר, צופה
  • 2:13 - 2:15
    מלמעלה כאילו כל זה קרה למישהו אחר.
  • 2:15 - 2:19
    למה שארצה לחזור לגוף, כל כך שבור?
  • 2:19 - 2:25
    אך קול זה המשיך לקרוא לי: "בחייך, הישארי אתי."
  • 2:25 - 2:27
    "לא. זה קשה מדי."
  • 2:27 - 2:30
    "בחייך. זו ההזדמנות שלנו."
  • 2:30 - 2:34
    "לא. גוף זה שבור. הוא לא יכול עוד לשמש אותי."
  • 2:34 - 2:40
    "בחייך. הישארי איתי. אנו יכולים לעשות זאת. אנו יכולים לעשות זאת יחד."
  • 2:40 - 2:42
    הייתי על פרשת דרכים.
  • 2:42 - 2:46
    ידעתי שאם אני לא אחזור לגוף שלי, אצטרך לעזוב את העולם הזה לנצח.
  • 2:46 - 2:50
    זה היה הקרב של החיים שלי.
  • 2:50 - 2:55
    לאחר עשרה ימים, עשיתי את ההחלטה לחזור לגוף שלי,
  • 2:55 - 2:59
    והדימום הפנימי נעצר.
  • 2:59 - 3:02
    החשש הבא היה אם אוכל לשוב ללכת,
  • 3:02 - 3:05
    מאחר ונותרתי משותקת מהמותניים ומטה.
  • 3:05 - 3:07
    הם אמרו להורים שלי, שהשבר בצוואר היה שבר יציב,
  • 3:07 - 3:09
    אבל הגב היה מרוסק לחלוטין.
  • 3:09 - 3:13
    החוליה L1 היתה כמו בוטן שנפל
  • 3:13 - 3:16
    ודרכו עליו, וניפצו אותו לאלפי חתיכות.
  • 3:16 - 3:19
    הם יצטרכו לנתח.
  • 3:19 - 3:22
    הם באו הניחו אותי על פוף. הם חתכו אותי,
  • 3:22 - 3:24
    לשניים פשוטו כמשמעו, יש לי צלקת
  • 3:24 - 3:27
    שסובבת סביב כל הגוף שלי.
  • 3:27 - 3:29
    הם שלפו עצמות שבורות ככל שרק יכלו
  • 3:29 - 3:31
    שננעצו בעמוד השדרה שלי.
  • 3:31 - 3:35
    הם הוציאו שתיים מצלעותיי השבורות, ובנו מהם מחדש את הגב שלי,
  • 3:35 - 3:38
    , הם חידשו את L1, הם הוציא צלע שבורה אחרת,
  • 3:38 - 3:41
    וחיברו יחד T12, L1 ו- L2.
  • 3:41 - 3:44
    ואז תפרו אותי. לקח להם שעה שלמה לתפור אותי מחדש.
  • 3:44 - 3:47
    התעוררתי בטיפול נמרץ, והרופאים היו ממש נרגשים
  • 3:47 - 3:50
    שהניתוח הוכתר בהצלחה כי בשלב ההוא
  • 3:50 - 3:53
    היה לי מעט תנועה באחת הבוהנים,
  • 3:53 - 3:57
    ואני חשבתי, "גדול, כי אני הולכת לאולימפיאדה!"
  • 3:57 - 3:59
    (צחוק)
  • 3:59 - 4:01
    לא היה לי מושג. כי זה מסוג הדברים
  • 4:01 - 4:04
    שקורים למישהו אחר, לא לי, כמובן.
  • 4:04 - 4:06
    אך לאחר מכן הרופאה ניגשה אלי, ואמרה,
  • 4:06 - 4:10
    "ג'נין; הניתוח היה סיפור הצלחה והסרנו כבר
  • 4:10 - 4:13
    כמות עצם רבה ככל שיכולנו מחוט השדרה שלך ,
  • 4:13 - 4:14
    אבל הנזק הוא תמידי.
  • 4:14 - 4:17
    לעצבים שבמערכת העצבים המרכזית, אין תרופה.
  • 4:17 - 4:20
    את מה שאנו מכנים משותקת חלקית, עם
  • 4:20 - 4:23
    כל הנזקים שכרוכים בכך.
  • 4:23 - 4:27
    אין לך תחושה מהמותניים ומטה, ולכל היותר,
  • 4:27 - 4:30
    ייתכן ותקבלי 10 או 20 אחוז ממנה חזרה.
  • 4:30 - 4:33
    יהיה לך פגיעות פנימיות למשך כל חייך.
  • 4:33 - 4:35
    תצטרכי להשתמש בקטטר למשך כל חייך.
  • 4:35 - 4:41
    אם תלכי שוב, זה יהיה עם קבי מתכת ומסגרת הליכה."
  • 4:41 - 4:42
    ואז היא אמרה, "ג'נין,
  • 4:42 - 4:44
    תצטרכי לחשוב מחדש על כל מה שאת עושה בחייך,
  • 4:44 - 4:49
    כי את לעולם לא תהיי מסוגלת לעשות את הדברים שעשית לפני כן."
  • 4:49 - 4:52
    ניסיתי לקלוט את דבריה.
  • 4:52 - 4:54
    הייתי ספורטאית. זה כל מה שידעתי. זה כל מה שעשיתי.
  • 4:54 - 4:58
    אם לא אוכל לעשות את כל זה, מה אם כן אוכל לעשות?
  • 4:58 - 5:01
    והשאלה ששאלתי את עצמי היא, אם לא אוכל לעשות זאת,
  • 5:01 - 5:03
    אז מי אני?
  • 5:08 - 5:11
    הם העבירו אותי מטיפול נמרץ למחלקת עמוד שדרה למקרים קשים.
  • 5:11 - 5:13
    שכבתי על מיטת עמוד שדרה דקה, וקשה.
  • 5:13 - 5:16
    לא יכולתי להניע את הרגליים . גרבתי גרביים הדוקות
  • 5:16 - 5:18
    כדי למנוע קרישי דם.
  • 5:18 - 5:21
    היתה לי זרוע אחת בגבס, זרוע אחת קשורה לאינפוזיה.
  • 5:21 - 5:24
    היה לי סד לצוואר ושקיות חול משני צדי הראש שלי
  • 5:24 - 5:26
    וראיתי את העולם שלי מבעד למראה
  • 5:26 - 5:29
    שהייתה תלויה לי מעל הראש.
  • 5:29 - 5:33
    חלקתי את המחלקה עם חמישה אנשים אחרים,
  • 5:33 - 5:35
    והדבר המדהים הוא שמפני שכולנו שכבנו
  • 5:35 - 5:40
    משותקים במחלקת עמוד שדרה, לא ידענו איך האחרים נראים.
  • 5:40 - 5:43
    כמה זה מדהים? כמה פעמים בחיים
  • 5:43 - 5:48
    אתה מתחבר עם אנשים, ללא שיפוט
  • 5:48 - 5:50
    באופן פשוט שמבוסס על הרוח?
  • 5:50 - 5:53
    ולא היו שום שיחות שטחיות
  • 5:53 - 5:56
    כשחלקנו את מחשבותינו הכמוסות ביותר, הפחדים,
  • 5:56 - 6:01
    והתקוות שלנו לחיים שלאחר מחלקת עמוד השדרה.
  • 6:01 - 6:04
    זכור לי לילה אחד, אחד האחים נכנס,
  • 6:04 - 6:08
    יונתן, עם המון קשיות פלסטיק.
  • 6:08 - 6:11
    הוא הציב ערימה על כל אחד מאיתנו, ואמר,
  • 6:11 - 6:13
    "התחילו לנעוץ אותם אחד בשני".
  • 6:13 - 6:17
    ובכן, לא היה הרבה מה לעשות במחלקת עמוד שדרה, אז כך עשינו.
  • 6:17 - 6:20
    כאשר סיימנו, הוא הלך בשקט
  • 6:20 - 6:23
    וצרף את כל הקשיות יחד
  • 6:23 - 6:26
    עד שזה יצר לולאה שנכרכה סביב כל המחלקה, ואז הוא אמר,
  • 6:26 - 6:30
    "בסדר, כולם, החזיקו בקשיות שלכם."
  • 6:30 - 6:37
    ועשינו. והוא אמר, "בסדר. כעת כולנו מחוברים."
  • 6:37 - 6:43
    ובעודנו מחזיקים ונושמים כאיש אחד,
  • 6:43 - 6:47
    ידענו שלא היינו במסע הזה לבד.
  • 6:47 - 6:52
    ואפילו כששוכבים משותקים במחלקת עמוד שדרה,
  • 6:52 - 6:55
    היו רגעים מדהימים של עומק ועושר,
  • 6:55 - 6:58
    של אותנטיות וחיבור
  • 6:58 - 7:02
    שמעולם לא חוויתי לפני כן.
  • 7:02 - 7:07
    וכל אחד מאיתנו ידע שכאשר נעזוב את מחלקת עמוד השדרה
  • 7:07 - 7:12
    לעולם לא נשוב להיות מי שהיינו.
  • 7:12 - 7:16
    לאחר שישה חודשים, הגיע הזמן ללכת הביתה.
  • 7:16 - 7:19
    אני זוכרת את אבא שלי דוחף אותי החוצה בכסא הגלגלים שלי,
  • 7:19 - 7:22
    כשכל גופי מגובס,
  • 7:22 - 7:25
    וכשחשתי את השמש על פני בפעם הראשונה.
  • 7:25 - 7:27
    ספגתי אותה וחשבתי,
  • 7:27 - 7:31
    כיצד אני אי פעם התייחסתי לזה כאל דבר מובן מאליו?
  • 7:31 - 7:35
    הרגשתי אסירת תודה להפליא בעבור החיים שלי.
  • 7:35 - 7:37
    אך לפני שעזבתי את בית החולים, האחות הראשית
  • 7:37 - 7:39
    אמרה לי, "ג'נין', אני רוצה שתהיה מוכנה,
  • 7:39 - 7:42
    כי כשאת תגיעי הביתה, משהו הולך לקרות."
  • 7:42 - 7:44
    ואני אמרתי, "מה?" והיא אמרה,
  • 7:44 - 7:46
    "את תכנסי לדיכאון."
  • 7:46 - 7:49
    ואני אמרתי, "לא אני, לא "ג'נין דה משין" (המכונה),
  • 7:49 - 7:51
    שהיה הכינוי שלי.
  • 7:51 - 7:54
    היא אמרה, "את תהיי כי, תראי, זה קורה לכולם.
  • 7:54 - 7:57
    במחלקת עמוד השדרה, זה נורמלי.
  • 7:57 - 7:58
    את בכיסא גלגלים. זה נורמלי.
  • 7:58 - 8:00
    אבל את הולכת הביתה ומבינה
  • 8:00 - 8:02
    עד כמה החיים שונים."
  • 8:02 - 8:06
    והגעתי הביתה, ומשהו קרה.
  • 8:09 - 8:12
    הבנתי שהאחות סאם צדקה.
  • 8:12 - 8:15
    נכנסתי לדיכאון.
  • 8:15 - 8:18
    הייתי בכסא הגלגלים שלי. לא הייתה לי תחושה מהמותניים ומטה,
  • 8:18 - 8:21
    מחוברת לקטטר. לא יכולתי ללכת.
  • 8:21 - 8:24
    איבדתי כל כך הרבה משקל בבית החולים
  • 8:24 - 8:27
    אני שקלתי בערך 36 קילו.
  • 8:27 - 8:30
    ורציתי לוותר.
  • 8:30 - 8:33
    וכל מה שרציתי לעשות היה לנעול את נעלי הריצה שלי ולרוץ nבעד לדלת החוצה.
  • 8:33 - 8:37
    רציתי את החיים הישנים שלי בחזרה. רציתי את הגוף שלי בחזרה.
  • 8:37 - 8:39
    ואני זוכרת את אמא יושבת על קצה המיטה שלי,
  • 8:39 - 8:43
    ואומרת: "מי יודע אם החיים אי פעם יישובו להיות טובים."
  • 8:43 - 8:47
    וחשבתי: "איך הם יוכלו להיות? הרי איבדתי את כל
  • 8:47 - 8:52
    מה שאני מעריכה, כל מה שעבדתי לקראתו.
  • 8:52 - 8:55
    נעלם."
  • 8:55 - 9:00
    ווהשאלה ששאלתי היתה, "למה אני? למה אני? "
  • 9:00 - 9:03
    ואז נזכרתי בחברים שלי
  • 9:03 - 9:06
    שהיו עדיין במחלקת עמוד שדרה,
  • 9:06 - 9:07
    במיוחד מריה.
  • 9:07 - 9:10
    מריה היתה מעורבת בתאונת דרכים, והיא התעוררה
  • 9:10 - 9:14
    ביום הולדתה ה-16 לחדשות שהיא משותקת בארבע הגפיים באופן מלא
  • 9:14 - 9:17
    לא היתה לה תנועה מהצוואר ומטה,
  • 9:17 - 9:20
    היה לה נזק במיתרי הקול, והיא לא יכלה לדבר.
  • 9:20 - 9:23
    הם אמרו לי, "אנחנו הולכים להעביר אותך למיטה לידה
  • 9:23 - 9:25
    כי אנחנו חושבים שזה יהיה טוב בשבילה."
  • 9:25 - 9:28
    דאגתי. לא ידעתי כיצד אני אגיב
  • 9:28 - 9:30
    לכך שאהיה לידה.
  • 9:30 - 9:34
    ידעתי שזה יהיה מאתגר, אבל זו הייתה למעשה ברכה,
  • 9:34 - 9:39
    מאחר שמריה תמיד חייכה.
  • 9:39 - 9:44
    היא הייתה תמיד שמחה, ואפילו כאשר היא התחילה לשוב ולדבר,גם אם קשה היה להבינה,
  • 9:44 - 9:50
    היא אף פעם לא התלוננה, אף לא פעם אחת.
  • 9:50 - 9:56
    תהיתי כיצד היא בכלל מצאה רמה כזו של קבלה.
  • 9:56 - 10:00
    והבנתי שזה לא היה רק החיים שלי.
  • 10:00 - 10:05
    אלה היו החיים עצמם. הבנתי שזה לא היה רק הכאב שלי.
  • 10:05 - 10:10
    זה היה הכאב של כולם. ואז ידעתי, בדיוק כמו קודם,
  • 10:10 - 10:14
    שיש לי בחירה. אני יכול להמשיך להלחם בזה
  • 10:14 - 10:19
    או יכולה להרפות ולקבל לא רק את הגוף שלי
  • 10:19 - 10:23
    אלא את נסיבות החיים שלי.
  • 10:23 - 10:26
    ולאחר מכן הפסקתי לשאול, "למה אני?"
  • 10:26 - 10:29
    התחלתי לשאול, "למה לא אני?"
  • 10:29 - 10:34
    ואז חשבתי לעצמי, אולי להיות בנקודת התחתית
  • 10:34 - 10:40
    הוא למעשה המקום המושלם להתחיל.
  • 10:40 - 10:44
    מעולם לא חשבתי את עצמי לאדם יצירתי.
  • 10:44 - 10:48
    הייתי ספורטאית. הגוף שלי היה מכונה.
  • 10:48 - 10:53
    אבל עכשיו עמדתי לצאת בפרוייקט היצירתי ביותר
  • 10:53 - 10:55
    שמישהו מאיתנו יכול היה לעשות אי פעם:
  • 10:55 - 10:57
    זה של בנייה מחדש של חיים.
  • 10:57 - 11:00
    ואף-על- פי שלגמרי לא היה לי מושג
  • 11:00 - 11:03
    מה אני עומדת לעשות, בחוסר ודאות זו
  • 11:03 - 11:05
    באה תחושה של חופש.
  • 11:05 - 11:08
    שוב לא הייתי קשורה למסלול קבוע.
  • 11:08 - 11:14
    הייתי חופשיה לחקור את האפשרויות האינסופיות של החיים.
  • 11:14 - 11:20
    והבנה זו עמדה לשנות את חיי.
  • 11:20 - 11:25
    יושבת בבית בכסא הגלגלים שלי ובגוף מגובס,
  • 11:25 - 11:29
    מטוס טס בשמים, והסתכלתי למעלה,
  • 11:29 - 11:32
    וחשבתי לעצמי, "זהו זה!
  • 11:32 - 11:36
    אם אני לא יכולה ללכת, אז כדאי שאטוס."
  • 11:36 - 11:39
    אמרתי: "אמא, אני הולכת ללמוד לטוס."
  • 11:39 - 11:43
    היא אמרה, "זה נחמד יקירתי". (צחוק)
  • 11:43 - 11:45
    אמרתי: "העבירי לי את דפי זהב."
  • 11:45 - 11:47
    היא העבירה לי את ספר הטלפונים, התקשרתי לבית ספר לטיסה,
  • 11:47 - 11:50
    נרשמתי, אמרתי שאני רוצה להירשם לטיסה.
  • 11:50 - 11:53
    אמרו לי: "את יודעת, מתי את רוצה לצאת?"
  • 11:53 - 11:55
    אמרתי : "ובכן, אני צריכה שחבר יסיע אותי
  • 11:55 - 11:58
    מכיוון שאיני יכולה לנהוג. וגם סוג של לא יכולה גם ללכת.
  • 11:58 - 11:59
    האם זה בעיה?"
  • 11:59 - 12:01
    עשיתי הזמנה וכמה שבועות מאוחר יותר חבר שלי כריס
  • 12:01 - 12:03
    ואמא שלי הסיעו אותי לנמל התעופה,
  • 12:03 - 12:06
    כל 36 הקילו שלי מכוסים ביציקת גבס
  • 12:06 - 12:09
    בתוך סרבל רפוי. (צחוק)
  • 12:09 - 12:12
    אני יכולה לומר לכם, שלא נראיתי מועמדת אידיאלית
  • 12:12 - 12:14
    כדי לקבל רשיון טייס. (צחוק)
  • 12:14 - 12:17
    אני נאחזת בדלפק כי איני יכולה לעמוד.
  • 12:17 - 12:19
    אמרתי: "היי, באתי לשיעור טיסה".
  • 12:19 - 12:22
    והם נתנו בי מבט אחד ורצו החוצה מבואסים
  • 12:22 - 12:26
    "אתה מקבל אותה."
    "לא, לא, אתה לוקח אותה".
  • 12:26 - 12:27
    בסופו של דבר הבחור הזה יוצא. ואומר,
  • 12:27 - 12:29
    "היי, אני אנדרו, אני הולך לקחת אתך לטיסה."
  • 12:29 - 12:30
    אני הולכת, "נהדר." וכך הם הסיעו אותי למטה,
  • 12:30 - 12:32
    הם מביאים אותי למסלול ההמראה,
  • 12:32 - 12:34
    ועמד שם מטוס בצבעי אדום, לבן וכחול.
  • 12:34 - 12:37
    הוא היה יפה. הם הרימו אותי לתוך תא הטייס.
  • 12:37 - 12:39
    הם נאלצו להחליק אותי על הכנף, הניחו אותי בתא הטייס.
  • 12:39 - 12:42
    הושיבו אותי. ישנם לחצנים, וחוגות בכל מקום.
  • 12:42 - 12:45
    אני אומרת, "וואו, איך יודעים אי פעם
    מה עושים עם כל הלחצנים והחוגות האלו?"
  • 12:45 - 12:48
    אנדרו המדריך התישב מלפנים, התניע את המטוס.
  • 12:48 - 12:50
    הוא אמר, "האם את רוצה לקבל לנוע לאורך המסלול?"
  • 12:50 - 12:52
    זה כאשר משתמשים ברגליים כדי לשלוט בדוושות ההגה
  • 12:52 - 12:54
    כדי לשלוט במטוס על הקרקע.
  • 12:54 - 12:56
    אמרתי : "לא, איני יכולה להשתמש ברגליים שלי."
  • 12:56 - 12:58
    הוא אמר, "אה."
  • 12:58 - 13:00
    אמרתי, "אבל אני יכולה להשתמש בידיים שלי,", והוא אמר: "בסדר."
  • 13:00 - 13:04
    אז הוא הגיע למסלול, והוא הגביר את הכוח.
  • 13:04 - 13:06
    וכשהמראנו בהמשך המסלול,
  • 13:06 - 13:10
    והגלגלים התרוממו מעל מסלול ההמראה, ועלינו לאוויר,
  • 13:10 - 13:15
    חשתי את תחושת החופש הכי מדהימה.
  • 13:15 - 13:18
    ואנדרו אמר לי,
  • 13:18 - 13:20
    כשעברנו מעל איזור האימונים,
  • 13:20 - 13:23
    "את רואה את ההר שם?"
  • 13:23 - 13:24
    ואמרתי, "כן."
  • 13:24 - 13:29
    והוא אמר, "ובכן, את לוקחת את מכשירי הבקרה, וטסה לכיוון ההר הזה."
  • 13:29 - 13:32
    וכשהסתכלתי למעלה, הבנתי
  • 13:32 - 13:35
    שהוא מצביע לעבר "ההרים הכחולים"
  • 13:35 - 13:38
    ששם החל המסע.
  • 13:38 - 13:42
    ותפסתי את מערכת הבקרה וטסתי.
  • 13:42 - 13:45
    והייתי במקום מאד מאד רחוק ממחלקת עמוד השדרה,
  • 13:45 - 13:50
    וידעתי באותו רגע שאני הולכת להיות טייסת.
  • 13:50 - 13:54
    לא ידעתי איך לכל הרוחות אעבור מבדק רפואי.
  • 13:54 - 13:57
    אבל לזה אני אדאג מאוחר יותר, כי כעת היה לי חלום.
  • 13:57 - 14:01
    אז הלכתי הביתה, לקחתי יומן אימונים והכנתי תוכנית.
  • 14:01 - 14:04
    ותרגלתי את ההליכה שלי ככל יכולתי,
  • 14:04 - 14:07
    והלכתי מהנקודה שבה שני אנשים החזיקו אותי
  • 14:07 - 14:10
    לאדם אחד שמחזיק אותי
  • 14:10 - 14:12
    עד לנקודה שבה יכולתי ללכת סביב רהיטים
  • 14:12 - 14:14
    כל עוד הם לא היו רחוקים מדי זה מזה.
  • 14:14 - 14:16
    ואז עשיתי התקדמות גדולה לנקודה
  • 14:16 - 14:19
    שבה יכולתי ללכת סביב הבית, כשאני נאחזת בקירות,
  • 14:19 - 14:22
    כך, ואמא אמרה שהיא היתה עוקבת אחרי כל הזמן,
  • 14:22 - 14:26
    ומנגבת את טביעות האצבעות שלי. (צחוק)
  • 14:26 - 14:31
    אבל לפחות היא תמיד ידעה היכן אני נמצאת.
  • 14:31 - 14:33
    אז בעוד שהרופאים המשיכו לנתח
  • 14:33 - 14:35
    ולחבר את הגוף שלי חזרה,
  • 14:35 - 14:39
    המשכתי עם לימודי התיאוריה שלי, ובסופו של דבר,
  • 14:39 - 14:42
    למרבה הפלא, עברתי את הבדיקה הרפואית של מבדקי הטייס שלי,
  • 14:42 - 14:45
    וזה היה בשבילי אור ירוק לטוס.
  • 14:45 - 14:47
    וביליתי כל רגע שיכולתי בבית ספר לטיסה זה.
  • 14:47 - 14:49
    הרחק מאזור הנוחות שלי,
  • 14:49 - 14:51
    כל החבר'ה הצעירים האלה שרצו להיות טייסים בקוואנטס,
  • 14:51 - 14:55
    ואתם יודעים , אני ביציקת הגבס שלי ,
  • 14:55 - 14:57
    וקבי הפלדה, הסרבל הרפוי שלי,
  • 14:57 - 15:01
    תיק התרופות והקטטרים והצליעה שלי,
  • 15:01 - 15:02
    והם נהגו להסתכל עלי ולחשוב.
  • 15:02 - 15:06
    "הו, על מי היא עובדת? היא אף פעם לא תהיה מסוגלת לעשות את זה."
  • 15:06 - 15:08
    ולפעמים גם אני חשבתי כך.
  • 15:08 - 15:12
    אבל זה לא היה חשוב, כי עתה משהו בתוכי להט.
  • 15:12 - 15:16
    שעלה בחשיבותו בהרבה על הפציעות שלי.
  • 15:16 - 15:18
    ומטרות קטנות עזרו לי ללכת לאורך הדרך,
  • 15:18 - 15:22
    ובסופו של דבר קיבלתי את רשיון הטייס הפרטי שלי,
  • 15:22 - 15:27
    לאחר מכן למדתי לנווט, והטסתי את החברים שלי ברחבי אוסטרליה.
  • 15:27 - 15:30
    ואז למדתי לטוס במטוס דו מנועי
  • 15:30 - 15:33
    ווקיבלתי דירוג בהתאם.
  • 15:33 - 15:36
    ולאחר מכן למדתי לטוס במזג אוויר גרוע, כמו גם במזג אוויר נאה
  • 15:36 - 15:38
    וקיבלתי את דירוג המכשור שלי.
  • 15:38 - 15:41
    ולאחר מכן קיבלתי רשיון טייס מסחרי .
  • 15:41 - 15:44
    ולאחר מכן קיבלתי דירוג של חונך.
  • 15:44 - 15:47
    ואז מצאתי את עצמי שוב באותו בית ספר
  • 15:47 - 15:49
    שבו יצאתי לאותה טיסה ראשונה,
  • 15:49 - 15:53
    מלמדת אנשים אחרים לטוס,
  • 15:53 - 15:57
    ממש פחות מ-18 חודשים לאחר שעזבתי את מחלקת עמוד שדרה.
  • 15:57 - 16:08
    (מחיאות כפיים)
  • 16:08 - 16:10
    ואז חשבתי, "למה לעצור כאן?
  • 16:10 - 16:14
    למה לא ללמוד לטוס במהופך?"
  • 16:14 - 16:16
    ועשיתי זאת ולמדתי לטוס במהופך
  • 16:16 - 16:20
    והפכתי מדריכת אווירובטיקה .
  • 16:20 - 16:27
    ואמא ואבא? מעולם לא היו למעלה.
  • 16:27 - 16:32
    אבל לאחר מכן ידעתי בוודאות שלמרות שהגוף שלי מוגבל,
  • 16:32 - 16:37
    אי אפשר היה לעצור את הרוח שבתוכי.
  • 16:37 - 16:41
    הפילוסוף לאו טסו אמר פעם,
  • 16:41 - 16:44
    "כשאתה מוותר על מה שאתה,
  • 16:44 - 16:47
    אתה נעשה מי שאתה יכול להיות".
  • 16:47 - 16:52
    עכשיו אני יודעת שרק לאחר ששיחררתי את מה שחשבתי שהייתי
  • 16:52 - 16:56
    הצלחתי ליצור חיים חדשים לחלוטין.
  • 16:56 - 17:01
    זה לא קרה עד שוויתרתי על החיים שחשבתי שיהיו לי
  • 17:01 - 17:06
    שהצלחתי לאמץ את החיים שחיכו לי.
  • 17:06 - 17:09
    עכשיו אני יודעת שהכוח האמיתי שלי
  • 17:09 - 17:12
    מעולם לא נבע מהגוף שלי,
  • 17:12 - 17:17
    ולמרות שהיכולות הפיזיות שלי השתנו באופן דרמטי,
  • 17:17 - 17:21
    מי שאני אינו משתנה.
  • 17:21 - 17:25
    האור המנחה שבתוכי היה עדיין אור,
  • 17:25 - 17:30
    בדיוק כפי שהוא נמצא בכל אחד מאיתנו.
  • 17:30 - 17:33
    אני יודעת שאני לא הגוף שלי,
  • 17:33 - 17:37
    וכן, אני יודעת שגם שלכם אינו אתם.
  • 17:37 - 17:41
    ואז כבר לא משנה איך אתם נראים,
  • 17:41 - 17:45
    מאין באתם, או מה משלח ידכם.
  • 17:45 - 17:51
    כל מה שחשוב הוא שאנו ממשיכים ללבות את להבת האנושות
  • 17:51 - 17:55
    על-ידי כך שאנו חיים את חיינו כביטוי יצירתי אולטימטיבי
  • 17:55 - 17:59
    של מי אנחנו באמת,
  • 17:59 - 18:01
    מאחר וכולנו מחוברים
  • 18:01 - 18:05
    על-ידי מיליוני קשיות,
  • 18:05 - 18:08
    וזה הזמן לצרפם זה לזה
  • 18:08 - 18:10
    ולהתמיד.
  • 18:10 - 18:15
    ואם עלינו לנוע לעבר האושר הקולקטיבי שלנו,
  • 18:15 - 18:17
    זה הזמן שנשיל את ההתמקדות על הפיזיות שלנו
  • 18:17 - 18:21
    ובמקום זה לחבק את מעלות הלב.
  • 18:21 - 18:25
    אז הניפו את קשיותיכם אם אתם מצטרפים אלי.
  • 18:25 - 18:31
    תודה. (מחיאות כפיים)
  • 18:31 - 18:36
    תודה.
Title:
ג'נין שפרד: גוף שבור אינו אדם שבור
Speaker:
Janine Shepherd
Description:

ג'נין שפרד, קיוותה לקבל מדליה אולימפית בסקי-מישור (נורדי) עד שהיא נפגעה ממשאית בזמן שהתאמנה ברכיבה על אופניים. היא חולקת את סיפורה המעצים על הפוטנציאל האנושי להחלמה. המסר שלה: אתה אינך הגוף שלך. וויתור על חלומות ישנים יכול לאפשר לחלומות חדשים להגביה עוף.
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
18:57

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.