החיים הם על הזדמנויות,

ליצור אותן ולחבק אותן, ועבורי

זה היה החלום האולימפי.

זה מה שהגדיר אותי. זה היה האושר שלי.

כגולשת קרוס קאנטרי (סקי מישור) וחברה בנבחרת הסקי האוסטרלית,

שהתאמנה לקראת אולימפיאדת החורף,

במסגרת האימונים רכבתי על אופניים יחד עם חברי לנבחרת.

כשרכבנו למעלה לכיוון

ה"בלו מאונטיינס" (ההרים הכחולים) המרהיבים שממערב לסידני,

זה היה יום סתווי מושלם:

השמש זרחה, ריחות האקליפטוס והחלום.

החיים היו טובים.

רכבנו על האופניים שלנו כבר כחמש וחצי שעות

כאשר הגענו לקטע הנסיעה שאהבתי,

אלו היו הגבעות, כי אהבתי את הגבעות.

ועליתי אל מעל מושב האופניים שלי, והתחלתי

לדווש במרץ, כשאני שואפת את אוויר ההרים הקר,

יכולתי לחוש בצריבתו בריאות שלי, והסתכלתי למעלה

לראות את השמש זורחת אל מול פני.

ואז הכול השחיר.

איפה אני? מה קורה?

הגוף שלי נאכל על ידי כאב.

אני נפגעתי על-ידי משאית שירות שנסעה במהירות מופרזת

כשנותר לי רק עוד מרחק של 10 דקות של נסיעה באופניים.

הוטסתי מזירת התאונה

על-ידי מסוק הצלה למחלקת עמוד שדרה גדולה בסידני.

היו לי פציעות רבות מסכנות חיים.

נשברו לי הצוואר והגב ב-6 מקומות.

שברתי חמש צלעות בצד שמאל .

שברתי את הזרוע הימנית . שברתי את עצם הבריח.

שברת כמה עצמות ברגליים.

כל הצד הימני שלי היה קרוע, ומלא בחצץ.

הראש שלי היה פתוח לכל אורכו מלפנים לאחור,

כך שנחשפה הגולגולת מתחת.

היו לי פגיעות ראש. היו לי פציעות פנימיות.

איבדתי דם בצורה מסיבית. למעשה, איבדתי כ-חמישה ליטר

דם, שזה כל מה שאדם בגודל שלי מסוגל למעשה להכיל.

בזמן שהמסוק הגיע לבית החולים "פרינס הנרי"

בסידני, לחץ הדם שלי היה 40 על כלום.

היה לי יום רע באמת. (צחוק)

במשך למעלה מ- 10 ימים, נסחפתי בין שני ממדים.

הייתה לי מודעות שאני נמצאת בגוף שלי, אבל גם

מודעות שאני נמצאת מחוץ לגוף שלי, במקום אחר, צופה

מלמעלה כאילו כל זה קרה למישהו אחר.

למה שארצה לחזור לגוף, כל כך שבור?

אך קול זה המשיך לקרוא לי: "בחייך, הישארי אתי."

"לא. זה קשה מדי."

"בחייך. זו ההזדמנות שלנו."

"לא. גוף זה שבור. הוא לא יכול עוד לשמש אותי."

"בחייך. הישארי איתי. אנו יכולים לעשות זאת. אנו יכולים לעשות זאת יחד."

הייתי על פרשת דרכים.

ידעתי שאם אני לא אחזור לגוף שלי, אצטרך לעזוב את העולם הזה לנצח.

זה היה הקרב של החיים שלי.

לאחר עשרה ימים, עשיתי את ההחלטה לחזור לגוף שלי,

והדימום הפנימי נעצר.

החשש הבא היה אם אוכל לשוב ללכת,

מאחר ונותרתי משותקת מהמותניים ומטה.

הם אמרו להורים שלי, שהשבר בצוואר היה שבר יציב,

אבל הגב היה מרוסק לחלוטין.

החוליה L1 היתה כמו בוטן שנפל

ודרכו עליו, וניפצו אותו לאלפי חתיכות.

הם יצטרכו לנתח.

הם באו הניחו אותי על פוף. הם חתכו אותי,

לשניים פשוטו כמשמעו, יש לי צלקת

שסובבת סביב כל הגוף שלי.

הם שלפו עצמות שבורות ככל שרק יכלו

שננעצו בעמוד השדרה שלי.

הם הוציאו שתיים מצלעותיי השבורות, ובנו מהם מחדש את הגב שלי,

, הם חידשו את L1, הם הוציא צלע שבורה אחרת,

וחיברו יחד T12, L1 ו- L2.

ואז תפרו אותי. לקח להם שעה שלמה לתפור אותי מחדש.

התעוררתי בטיפול נמרץ, והרופאים היו ממש נרגשים

שהניתוח הוכתר בהצלחה כי בשלב ההוא

היה לי מעט תנועה באחת הבוהנים,

ואני חשבתי, "גדול, כי אני הולכת לאולימפיאדה!"

(צחוק)

לא היה לי מושג. כי זה מסוג הדברים

שקורים למישהו אחר, לא לי, כמובן.

אך לאחר מכן הרופאה ניגשה אלי, ואמרה,

"ג'נין; הניתוח היה סיפור הצלחה והסרנו כבר

כמות עצם רבה ככל שיכולנו מחוט השדרה שלך ,

אבל הנזק הוא תמידי.

לעצבים שבמערכת העצבים המרכזית, אין תרופה.

את מה שאנו מכנים משותקת חלקית, עם

כל הנזקים שכרוכים בכך.

אין לך תחושה מהמותניים ומטה, ולכל היותר,

ייתכן ותקבלי 10 או 20 אחוז ממנה חזרה.

יהיה לך פגיעות פנימיות למשך כל חייך.

תצטרכי להשתמש בקטטר למשך כל חייך.

אם תלכי שוב, זה יהיה עם קבי מתכת ומסגרת הליכה."

ואז היא אמרה, "ג'נין,

תצטרכי לחשוב מחדש על כל מה שאת עושה בחייך,

כי את לעולם לא תהיי מסוגלת לעשות את הדברים שעשית לפני כן."

ניסיתי לקלוט את דבריה.

הייתי ספורטאית. זה כל מה שידעתי. זה כל מה שעשיתי.

אם לא אוכל לעשות את כל זה, מה אם כן אוכל לעשות?

והשאלה ששאלתי את עצמי היא, אם לא אוכל לעשות זאת,

אז מי אני?

הם העבירו אותי מטיפול נמרץ למחלקת עמוד שדרה למקרים קשים.

שכבתי על מיטת עמוד שדרה דקה, וקשה.

לא יכולתי להניע את הרגליים . גרבתי גרביים הדוקות

כדי למנוע קרישי דם.

היתה לי זרוע אחת בגבס, זרוע אחת קשורה לאינפוזיה.

היה לי סד לצוואר ושקיות חול משני צדי הראש שלי

וראיתי את העולם שלי מבעד למראה

שהייתה תלויה לי מעל הראש.

חלקתי את המחלקה עם חמישה אנשים אחרים,

והדבר המדהים הוא שמפני שכולנו שכבנו

משותקים במחלקת עמוד שדרה, לא ידענו איך האחרים נראים.

כמה זה מדהים? כמה פעמים בחיים

אתה מתחבר עם אנשים, ללא שיפוט

באופן פשוט שמבוסס על הרוח?

ולא היו שום שיחות שטחיות

כשחלקנו את מחשבותינו הכמוסות ביותר, הפחדים,

והתקוות שלנו לחיים שלאחר מחלקת עמוד השדרה.

זכור לי לילה אחד, אחד האחים נכנס,

יונתן, עם המון קשיות פלסטיק.

הוא הציב ערימה על כל אחד מאיתנו, ואמר,

"התחילו לנעוץ אותם אחד בשני".

ובכן, לא היה הרבה מה לעשות במחלקת עמוד שדרה, אז כך עשינו.

כאשר סיימנו, הוא הלך בשקט

וצרף את כל הקשיות יחד

עד שזה יצר לולאה שנכרכה סביב כל המחלקה, ואז הוא אמר,

"בסדר, כולם, החזיקו בקשיות שלכם."

ועשינו. והוא אמר, "בסדר. כעת כולנו מחוברים."

ובעודנו מחזיקים ונושמים כאיש אחד,

ידענו שלא היינו במסע הזה לבד.

ואפילו כששוכבים משותקים במחלקת עמוד שדרה,

היו רגעים מדהימים של עומק ועושר,

של אותנטיות וחיבור

שמעולם לא חוויתי לפני כן.

וכל אחד מאיתנו ידע שכאשר נעזוב את מחלקת עמוד השדרה

לעולם לא נשוב להיות מי שהיינו.

לאחר שישה חודשים, הגיע הזמן ללכת הביתה.

אני זוכרת את אבא שלי דוחף אותי החוצה בכסא הגלגלים שלי,

כשכל גופי מגובס,

וכשחשתי את השמש על פני בפעם הראשונה.

ספגתי אותה וחשבתי,

כיצד אני אי פעם התייחסתי לזה כאל דבר מובן מאליו?

הרגשתי אסירת תודה להפליא בעבור החיים שלי.

אך לפני שעזבתי את בית החולים, האחות הראשית

אמרה לי, "ג'נין', אני רוצה שתהיה מוכנה,

כי כשאת תגיעי הביתה, משהו הולך לקרות."

ואני אמרתי, "מה?" והיא אמרה,

"את תכנסי לדיכאון."

ואני אמרתי, "לא אני, לא "ג'נין דה משין" (המכונה),

שהיה הכינוי שלי.

היא אמרה, "את תהיי כי, תראי, זה קורה לכולם.

במחלקת עמוד השדרה, זה נורמלי.

את בכיסא גלגלים. זה נורמלי.

אבל את הולכת הביתה ומבינה

עד כמה החיים שונים."

והגעתי הביתה, ומשהו קרה.

הבנתי שהאחות סאם צדקה.

נכנסתי לדיכאון.

הייתי בכסא הגלגלים שלי. לא הייתה לי תחושה מהמותניים ומטה,

מחוברת לקטטר. לא יכולתי ללכת.

איבדתי כל כך הרבה משקל בבית החולים

אני שקלתי בערך 36 קילו.

ורציתי לוותר.

וכל מה שרציתי לעשות היה לנעול את נעלי הריצה שלי ולרוץ nבעד לדלת החוצה.

רציתי את החיים הישנים שלי בחזרה. רציתי את הגוף שלי בחזרה.

ואני זוכרת את אמא יושבת על קצה המיטה שלי,

ואומרת: "מי יודע אם החיים אי פעם יישובו להיות טובים."

וחשבתי: "איך הם יוכלו להיות? הרי איבדתי את כל

מה שאני מעריכה, כל מה שעבדתי לקראתו.

נעלם."

ווהשאלה ששאלתי היתה, "למה אני? למה אני? "

ואז נזכרתי בחברים שלי

שהיו עדיין במחלקת עמוד שדרה,

במיוחד מריה.

מריה היתה מעורבת בתאונת דרכים, והיא התעוררה

ביום הולדתה ה-16 לחדשות שהיא משותקת בארבע הגפיים באופן מלא

לא היתה לה תנועה מהצוואר ומטה,

היה לה נזק במיתרי הקול, והיא לא יכלה לדבר.

הם אמרו לי, "אנחנו הולכים להעביר אותך למיטה לידה

כי אנחנו חושבים שזה יהיה טוב בשבילה."

דאגתי. לא ידעתי כיצד אני אגיב

לכך שאהיה לידה.

ידעתי שזה יהיה מאתגר, אבל זו הייתה למעשה ברכה,

מאחר שמריה תמיד חייכה.

היא הייתה תמיד שמחה, ואפילו כאשר היא התחילה לשוב ולדבר,גם אם קשה היה להבינה,

היא אף פעם לא התלוננה, אף לא פעם אחת.

תהיתי כיצד היא בכלל מצאה רמה כזו של קבלה.

והבנתי שזה לא היה רק החיים שלי.

אלה היו החיים עצמם. הבנתי שזה לא היה רק הכאב שלי.

זה היה הכאב של כולם. ואז ידעתי, בדיוק כמו קודם,

שיש לי בחירה. אני יכול להמשיך להלחם בזה

או יכולה להרפות ולקבל לא רק את הגוף שלי

אלא את נסיבות החיים שלי.

ולאחר מכן הפסקתי לשאול, "למה אני?"

התחלתי לשאול, "למה לא אני?"

ואז חשבתי לעצמי, אולי להיות בנקודת התחתית

הוא למעשה המקום המושלם להתחיל.

מעולם לא חשבתי את עצמי לאדם יצירתי.

הייתי ספורטאית. הגוף שלי היה מכונה.

אבל עכשיו עמדתי לצאת בפרוייקט היצירתי ביותר

שמישהו מאיתנו יכול היה לעשות אי פעם:

זה של בנייה מחדש של חיים.

ואף-על- פי שלגמרי לא היה לי מושג

מה אני עומדת לעשות, בחוסר ודאות זו

באה תחושה של חופש.

שוב לא הייתי קשורה למסלול קבוע.

הייתי חופשיה לחקור את האפשרויות האינסופיות של החיים.

והבנה זו עמדה לשנות את חיי.

יושבת בבית בכסא הגלגלים שלי ובגוף מגובס,

מטוס טס בשמים, והסתכלתי למעלה,

וחשבתי לעצמי, "זהו זה!

אם אני לא יכולה ללכת, אז כדאי שאטוס."

אמרתי: "אמא, אני הולכת ללמוד לטוס."

היא אמרה, "זה נחמד יקירתי". (צחוק)

אמרתי: "העבירי לי את דפי זהב."

היא העבירה לי את ספר הטלפונים, התקשרתי לבית ספר לטיסה,

נרשמתי, אמרתי שאני רוצה להירשם לטיסה.

אמרו לי: "את יודעת, מתי את רוצה לצאת?"

אמרתי : "ובכן, אני צריכה שחבר יסיע אותי

מכיוון שאיני יכולה לנהוג. וגם סוג של לא יכולה גם ללכת.

האם זה בעיה?"

עשיתי הזמנה וכמה שבועות מאוחר יותר חבר שלי כריס

ואמא שלי הסיעו אותי לנמל התעופה,

כל 36 הקילו שלי מכוסים ביציקת גבס

בתוך סרבל רפוי. (צחוק)

אני יכולה לומר לכם, שלא נראיתי מועמדת אידיאלית

כדי לקבל רשיון טייס. (צחוק)

אני נאחזת בדלפק כי איני יכולה לעמוד.

אמרתי: "היי, באתי לשיעור טיסה".

והם נתנו בי מבט אחד ורצו החוצה מבואסים

"אתה מקבל אותה."
"לא, לא, אתה לוקח אותה".

בסופו של דבר הבחור הזה יוצא. ואומר,

"היי, אני אנדרו, אני הולך לקחת אתך לטיסה."

אני הולכת, "נהדר." וכך הם הסיעו אותי למטה,

הם מביאים אותי למסלול ההמראה,

ועמד שם מטוס בצבעי אדום, לבן וכחול.

הוא היה יפה. הם הרימו אותי לתוך תא הטייס.

הם נאלצו להחליק אותי על הכנף, הניחו אותי בתא הטייס.

הושיבו אותי. ישנם לחצנים, וחוגות בכל מקום.

אני אומרת, "וואו, איך יודעים אי פעם 
מה עושים עם כל הלחצנים והחוגות האלו?"

אנדרו המדריך התישב מלפנים, התניע את המטוס.

הוא אמר, "האם את רוצה לקבל לנוע לאורך המסלול?"

זה כאשר משתמשים ברגליים כדי לשלוט בדוושות ההגה

כדי לשלוט במטוס על הקרקע.

אמרתי : "לא, איני יכולה להשתמש ברגליים שלי."

הוא אמר, "אה."

אמרתי, "אבל אני יכולה להשתמש בידיים שלי,", והוא אמר: "בסדר."

אז הוא הגיע למסלול, והוא הגביר את הכוח.

וכשהמראנו בהמשך המסלול,

והגלגלים התרוממו מעל מסלול ההמראה, ועלינו לאוויר,

חשתי את תחושת החופש הכי מדהימה.

ואנדרו אמר לי,

כשעברנו מעל איזור האימונים,

"את רואה את ההר שם?"

ואמרתי, "כן."

והוא אמר, "ובכן, את לוקחת את מכשירי הבקרה, וטסה לכיוון ההר הזה."

וכשהסתכלתי למעלה, הבנתי

שהוא מצביע לעבר "ההרים הכחולים"

ששם החל המסע.

ותפסתי את מערכת הבקרה וטסתי.

והייתי במקום מאד מאד רחוק ממחלקת עמוד השדרה,

וידעתי באותו רגע שאני הולכת להיות טייסת.

לא ידעתי איך לכל הרוחות אעבור מבדק רפואי.

אבל לזה אני אדאג מאוחר יותר, כי כעת היה לי חלום.

אז הלכתי הביתה, לקחתי יומן אימונים והכנתי תוכנית.

ותרגלתי את ההליכה שלי ככל יכולתי,

והלכתי מהנקודה שבה שני אנשים החזיקו אותי

לאדם אחד שמחזיק אותי

עד לנקודה שבה יכולתי ללכת סביב רהיטים

כל עוד הם לא היו רחוקים מדי זה מזה.

ואז עשיתי התקדמות גדולה לנקודה

שבה יכולתי ללכת סביב הבית, כשאני נאחזת בקירות,

כך, ואמא אמרה שהיא היתה עוקבת אחרי כל הזמן,

ומנגבת את טביעות האצבעות שלי. (צחוק)

אבל לפחות היא תמיד ידעה היכן אני נמצאת.

אז בעוד שהרופאים המשיכו לנתח

ולחבר את הגוף שלי חזרה,

המשכתי עם לימודי התיאוריה שלי, ובסופו של דבר,

למרבה הפלא, עברתי את הבדיקה הרפואית של מבדקי הטייס שלי,

וזה היה בשבילי אור ירוק לטוס.

וביליתי כל רגע שיכולתי בבית ספר לטיסה זה.

הרחק מאזור הנוחות שלי,

כל החבר'ה הצעירים האלה שרצו להיות טייסים בקוואנטס,

ואתם יודעים , אני ביציקת הגבס שלי ,

וקבי הפלדה, הסרבל הרפוי שלי,

תיק התרופות והקטטרים והצליעה שלי,

והם נהגו להסתכל עלי ולחשוב.

"הו, על מי היא עובדת? היא אף פעם לא תהיה מסוגלת לעשות את זה."

ולפעמים גם אני חשבתי כך.

אבל זה לא היה חשוב, כי עתה משהו בתוכי להט.

שעלה בחשיבותו בהרבה על הפציעות שלי.

ומטרות קטנות עזרו לי ללכת לאורך הדרך,

ובסופו של דבר קיבלתי את רשיון הטייס הפרטי שלי,

לאחר מכן למדתי לנווט, והטסתי את החברים שלי ברחבי אוסטרליה.

ואז למדתי לטוס במטוס דו מנועי

ווקיבלתי דירוג בהתאם.

ולאחר מכן למדתי לטוס במזג אוויר גרוע, כמו גם במזג אוויר נאה

וקיבלתי את דירוג המכשור שלי.

ולאחר מכן קיבלתי רשיון טייס מסחרי .

ולאחר מכן קיבלתי דירוג של חונך.

ואז מצאתי את עצמי שוב באותו בית ספר

שבו יצאתי לאותה טיסה ראשונה,

מלמדת אנשים אחרים לטוס,

ממש פחות מ-18 חודשים לאחר שעזבתי את מחלקת עמוד שדרה.

(מחיאות כפיים)

ואז חשבתי, "למה לעצור כאן?

למה לא ללמוד לטוס במהופך?"

ועשיתי זאת ולמדתי לטוס במהופך

והפכתי מדריכת אווירובטיקה .

ואמא ואבא? מעולם לא היו למעלה.

אבל לאחר מכן ידעתי בוודאות שלמרות שהגוף שלי מוגבל,

אי אפשר היה לעצור את הרוח שבתוכי.

הפילוסוף לאו טסו אמר פעם,

"כשאתה מוותר על מה שאתה,

אתה נעשה מי שאתה יכול להיות".

עכשיו אני יודעת שרק לאחר ששיחררתי את מה שחשבתי שהייתי

הצלחתי ליצור חיים חדשים לחלוטין.

זה לא קרה עד שוויתרתי על החיים שחשבתי שיהיו לי

שהצלחתי לאמץ את החיים שחיכו לי.

עכשיו אני יודעת שהכוח האמיתי שלי

מעולם לא נבע מהגוף שלי,

ולמרות שהיכולות הפיזיות שלי השתנו באופן דרמטי,

מי שאני אינו משתנה.

האור המנחה שבתוכי היה עדיין אור,

בדיוק כפי שהוא נמצא בכל אחד מאיתנו.

אני יודעת שאני לא הגוף שלי,

וכן, אני יודעת שגם שלכם אינו אתם.

ואז כבר לא משנה איך אתם נראים,

מאין באתם, או מה משלח ידכם.

כל מה שחשוב הוא שאנו ממשיכים ללבות את להבת האנושות

על-ידי כך שאנו חיים את חיינו כביטוי יצירתי אולטימטיבי

של מי אנחנו באמת,

מאחר וכולנו מחוברים

על-ידי מיליוני קשיות,

וזה הזמן לצרפם זה לזה

ולהתמיד.

ואם עלינו לנוע לעבר האושר הקולקטיבי שלנו,

זה הזמן שנשיל את ההתמקדות על הפיזיות שלנו

ובמקום זה לחבק את מעלות הלב.

אז הניפו את קשיותיכם אם אתם מצטרפים אלי.

תודה. (מחיאות כפיים)

תודה.