ג'ייסון מק-קיו: טרוריזם הוא מותג כושל

בשיחה מרתקת זו, עו"ד ג'ייסון מק-קיו מניע לנקיטת דרך חדשה להילחם בטרור, להחליש את אמינותו אצל אלה ש"קונים את המוצר" --המגוייסים. הוא משתף בסיפוריו על מקרים אמיתיים שבהם הוא ופעילים אחרים השתמשו בגישה זו כדי להיות מעורבים וליצור שינוי.

אנו בהחלט מדברים עם טרוריסטים. אין כל ספק בכך.

אנו נמצאים במלחמה נגד צורת טרור חדשה.

זהו אותו טרור מסורתי ישן ומוכר,

אבל באריזה שמתאימה למאה ה-21.

אחד הדברים העיקריים בתגובה נגד טרור

היא, איך תופשים אותו?

כי התפישה מוליכה לאופן התגובה אליו.

אז אם יש לך תפישת טרור מסורתית,

היא תהיה שהוא סוג של פשע, אקט של מלחמה.

אם כן איך מגיבים לכך?

מטבע הדברים, מגיבים באותה מטבע.

לוחמים בו. אם הגישה היא יותר מודרנית,

ואתם תופשים את הטרור כמעט כעניין של סיבה ותוצאה,

אז באופן טבעי, התגובות הנובעות מכך

הן א-סימטריות בהרבה.

אנו חיים בעולם מודרני וגלובלי.

המחבלים למעשה הסתגלו אליו.

גם אנו צריכים לעשות זאת, והמשמעות היא שאנשים

שעובדים על תגובות ללוחמה בטרור

צריכים להתחיל בעצם להרכיב

את משקפי הגוגל שלהם, או מה שזה לא יהיה.

מבחינתי, מה שאני רוצה שנעשה הוא שפשוט נסתכל על הטרור

כעל מותג גלובלי,

למשל כמו "קוקה קולה".

שניהם לא הכי בריאים. [צחוק]

אם רואים זאת כמותג באופן הזה,

מבינים שמדובר במוצר די דפוק.

כפי שאמרנו, הוא לא טוב לבריאות,

הוא מזיק למי שצורך אותו,

והוא לא טוב גם אם אתה מחבל מתאבד.

הוא לא עושה את מה שכתוב על הפחית.

אתה לא באמת הולך לזכות ב-72 הבתולות בגן-עדן.

זה לא יקרה. לא נראה לי.

ואינך עומד לגמור עם הקפיטליזם בשנות ה-80

בעזרת תמיכה באחת הקבוצות האלה. זה גיבוב של שטויות.

אבל אז מבינים שיש לזה עקב אכילס.

למותג הזה יש עקב אכילס.

הזכרנו את נושא הבריאות,

אבל הוא זקוק לצרכנים שיתפתו לקנות את המוצר.

הצרכנים שהוא מחפש הם מחוז הבחירות הטרוריסטי.

הם האנשים שמתפתים לרכוש את המותג, לתמוך בהם,

להקל על עבודתם, ואלה האנשים

שאליהם עלינו להגיע.

עלינו לתקוף את המותג שבחזית שלהם.

יש שתי דרכים עיקריות לעשות זאת, אם נמשיך בגישת המותג.

האחת: להקטין את השוק שלהם, כלומר,

מדובר במותג שלהם לעומת המותג שלנו. עלינו להתחרות בו.

עלינו להוכיח שיש לנו מוצר טוב יותר.

אם אני מנסה להוכיח שהמוצר שלנו טוב יותר,

מן הסתם לא אעשה מעשים כמו מפרץ גואנטנמו.

דיברנו שם על צמצום הצורך שעליו מתבסס

המוצר עצמו. ואפשר לחפש שם

עוני, אי-צדק, כל אותם דברים

שמזינים את הטרור.

הדבר השני הוא לקטול את המוצר,

לתקוף את המיתוס שמאחורי המותג, כפי שאמרנו.

אתם יודעים, אין שום גבורה בהריגת ילד קטן.

אולי עלינו להתמקד בכך ולהעביר את המסר הזה.

עלינו לחשוף את סכנות המוצר.

קהל היעד שלנו איננו רק יצרני הטרור,

כפי שאמרתי, המחבלים,

זה לא רק משווקי הטרור,

כלומר אלה שמממנים אותו, שמאפשרים אותו,

אלא גם צרכני הטרור.

עלינו להעביר את המסר לארצות מולדתם.

ששם מגייסים אותם. שמשם הטרור שואב את עוצמתו וכוחו.

זה המקום שממנו מגיעים הצרכנים שלו.

ולשם עלינו להחדיר את המסרים שלנו.

אז הצורך העיקרי הוא ליצור אינטראקציה

באזורים האלה, עם המחבלים, עם המסייעים וכו'.

עלינו להיות מעורבים בעניינם, עלינו לחנך,

ועלינו ליצור דו-שיח.

ואם נמשיך ברוח המותג לעוד כמה שניות,

חישבו על מנגנוני העברת המסרים.

איך עלינו ליצור את המתקפות האלו?

טוב, הקטנת השוק היא בעצם משימה של הממשלות

ושל החברה האזרחית. עלינו להוכיח שאנו טובים יותר.

עלינו להפגין את ערכינו.

עלינו לנהוג בהתאם למה שאנו מטיפים.

אך כשמדובר בקטילה של המותג,

אם המחבלים הם "קוקה קולה" ואנחנו "פפסי",

אני לא חושב שבתור "פפסי" מישהו יאמין

למה שנאמר על "קוקה קולה".

לכן אנו זקוקים למנגנון אחר,

ואחד המנגנונים הכי טובים שנתקלתי בהם

הוא קורבנות הטרור.

אלה הם מי שבאמת יכולים לקום שם ולומר,

"זה חרא של מוצר. צרכתי אותו והייתי חולה במשך ימים.

זה שרף לי את היד, שכחו מזה." אתם מאמינים להם.

אפשר לראות את הצלקות שלהם. אתם מאמינים להם.

אבל בין אם יהיו אלה הקורבנות, או הממשלות,

ארגונים לא-ממשלתיים, או אפילו המלכה, אתמול, בצפון אירנלד,

עלינו ליצור קשר ולהיות מעורבים עם הרבדים השונים

האלה של הטרור, ולמען האמת,

ניאלץ לרקוד קצת עם השטן.

זה החלק האהוב עלי בהרצאה שלי.

רציתי להפציץ אתכם כדי לנסות להוכיח את טענתי,

אבל -- [צחוק]--

טד, מטעמים של בריאות ובטיחות אמרו לי,

שאני חייב לבצע ספירה לאחור, אז

אני מרגיש מעט כמו מחבל אירי או יהודי,

מין מחבל של בטיחות וגהות--
[צחוק]

ואני צריך לספור 3, 2, 1,

וזה יהיה קצת מפחיד, אז אם חושבים על מה שיהיה המוטו שלי,

והוא יהיה "חלקי גופות, לא התקפי לב,"

אז 3, 2 ,1 [קול פיצוץ]

טוב מאד.[צחוק]

כעת, הגברת במושב 15 ג'יי היתה המחבלת המתאבדת כאן בינינו,

וכולנו קורבנות טרור.

אנחנו באולם 625 איש, יהיו לנו צלקות כל החיים.

במושב שם ישבו אב ובנו.

הבן נהרג. האב שרד.

בשנים הבאות האב ודאי יכה על חטא

שלא ישב במושב של בנו.

הוא יתחיל לשתות, וכנראה

שיתאבד תוך 3 שנים. זו הסטטיסטיקה.

יושבת שם גברת צעירה ומושכת מאד,

ויש לה משהו שאני חושב שהוא הצורה הגרועה ביותר

של פגיעה פסיכולוגית וגופנית שראיתי מימי

כתוצאה מפיגוע התאבדות: זה רסיס אנושי.

כלומר שכשהיא תשב במסעדה

בעוד כמה שנים, 10 או 15 שנים מעכשיו,

או כשתהיה בים, מדי פעם היא תתחיל

לשפשף את עורה, ומעורה תצוץ

חתיכת רסיס כזה.

וזה משהו שהשכל מתקשה מאד לשאת.

יש שם עוד גברת שאיבדה את רגליה

בפיגוע הזה.

היא תגלה שהיא מקבלת סכום-כסף מעורר רחמים

מהממשלה שלנו,

עבור הטיפול בה אחרי מה שקרה לה.

היתה לה בת שעמדה ללכת לאחת האוניברסיטאות

הטובות ביותר. היא תצטרך לוותר על האוניברסיטה

כדי לטפל באמא.

כולנו כאן, וכל מי שצופה בנו

יסבלו מטראומה בגלל האירוע הזה,

אבל כולכם כאן שאתם קורבנות עומדים ללמוד

כמה אמיתות כואבות:

החברה שלנו מגלה אהדה, אבל אחרי זמן-מה

אנו מתחילים להתעלם. איננו עושים מספיק כחברה.

איננו דואגים לקורבנות שבתוכנו, ואיננו עוזרים להם,

ואני עומד לנסות ולהוכיח שלמעשה,

הקורבנות הם הנשק הטוב ביותר שיש לנו

נגד טרור נוסף.

כיצד הממשלה של תחילת המילניום,

מה תהיה גישתה היום? טוב, כולנו יודעים.

מה שהם עשו אז הוא שהם הגיבו בפלישה.

אילו המחבל המתאבד היה מגיע מוויילס,

הלך על וויילס, הייתי אומר.

חקיקה רפלקסיבית, חקיקת אמצעי חירום--

שפוגעת ביסוד החברה שלנו, כפי שכולנו יודעים--

זו טעות.

זה יפיץ חוסר-צדק בכל אדינבורו,

בכל רחבי בריטניה, כלפי העם הוולשי.

בגישה של היום, הממשלות למדו משגיאותיהן.

הן בודקות את מה שאני התחלתי בו,

בגישות הא-סימטריות יותר לכך,

ההשקפות המודרניות יותר, סיבה ותוצאה.

אבל טעויות העבר הן בלתי-נמנעות.

זהו הטבע האנושי.

הפחד והלחץ לעשות משהו בתגובה

יהיו תמיד עצומים. הם יעשו עוד טעויות.

הן לא תהיינה רק חכמות.

היה פעם טרוריסט אירי ידוע שסיכם

יפה מאד את הנושא. הוא אמר,

"העניין הוא שהממשלה הבריטית צריכה, היא צריכה

להיות ברת מזל כל הזמן, אבל אנו צריכים להיות ברי מזל רק פעם אחת."

לכן מה שעלינו לעשות הוא להשפיע .

עלינו להתחיל לחשוב בצורה יותר מניעתית.

עלינו להתחיל לבנות מאגר של נשק לא מלחמתי

במלחמה הזו נגד הטרור.

אבל כמובן, מדובר ברעיונות, וממשלות אינן הכי טובות בכך.

ברצוני לחזור לרגע שלפני הפיצוץ, לרעיון של,

המותג, ודיברתי על "קוקה קולה" ועל "פפסי", וכו'.

אנו רואים זאת כמלחמת מותגים של הטרור נגד הדמוקרטיה.

הם רואים זאת כמלחמה של לוחמי צדק ואמת

נגד חוסר צדק, אימפריאליזם וכו'.

חשוב שנראה זאת כקרב לחיים ולמוות.

לא רק את בשרנו ודמנו הם רוצים,

אלא גם את נשמתנו התרבותית, ולכן

אנלוגיית המותג היא דרך מעניינת מאד לראות את זה.

למשל, אל-קעידה. אל-קעידה היתה למעשה

מוצר מדף בשוק היכן שהוא

שלא הרבה אנשים שמעו עליו.

ה-11/9 נתן לו תנופה. זה היה יום השיווק הגדול שלו,

והוא היה ארוז עבור המאה ה-21. הם ידעו מה הם עושים.

הם עשו משהו ביעילות עם הדימוי של המותג הזה

בכך שיצרו מותג שהם יכולים למכור עליו זכיונות

בכל העולם, בכל מקום עם עוני, בערות ואי-צדק.

וכפי שאמרתי, אנחנו צריכים לפגוע בשוק הזה,

אבל עלינו להשתמש בראש ולא בכוח שלנו.

אם נתייחס אליו כך כאל מותג, או בצורות חשיבה דומות,

לא נפתור את בעיית הטרור או נילחם בו.

ואני רוצה לעבור בקצרה על כמה דוגמאות

מעבודתי באזורים בהם אנו מנסים לגשת לדברים האלה אחרת.

הראשון זכה לכינוי "לוחמה משפטית",

מהעדר מילה טובה יותר.

כשהתחלנו לבדוק את נושא הגשת תביעות אזרחיות נגד טרוריסטים,

כולם חשבו שאנו קצת מטורפים משונים

ומשוגעים. היום יש לזה כותרת. כולם עושים את זה.

יש פיגוע. אנשים מתחילים להגיש תביעות.

ואחד המקרים הראשונים האלה היה הפיגוע ב"אומה".

ב-1998 הוגשה תביעה אזרחית.

ב"אומה" התפוצצה פצצה של המחתרת האירית,

באמצע תהליך השלום.

כלומר שאי-אפשר היה להעמיד לדין את האשמים

מסיבות רבות שרובן קשורות לתהליך השלום

ומה שנחשב אז, טובת הכלל.

המשמעות היתה גם, אם תוכלו לדמיין זאת,

שהאנשים שפוצצו את הילדים שלכם

ואת הבעלים שלכן, הסתובבו בסופרמרקט

השכונתי שלכם.

חלק מהקורבנות האלה אמרו, עד כאן.

הגשנו תביעה אזרחית, ותודה לאל, אחרי 10 שנים,

זכינו בה. מוגש כרגע ערעור קטן

לכן עלי להיזהר מעט,

אבל יש לי בטחון רב.

מדוע זה היה אפקטיבי?

זה היה אפקטיבי לא רק בגלל שראו שנעשה צדק

במקום שבו היה קודם חלל עצום.

אלא כי המחתרת האירית וקבוצות טרור נוספות,

כל הכוח שלהם נבע מעובדת היותם

ה"אנדרדוג". כשהצגנו את הקורבנות כ"אנדרדוג"

והפכנו את היוצרות, הם לא ידעו מה לעשות.

זה הביך אותם. שיעור המתגייסים שלהם ירד.

הפיגועים למעשה נפסקו -- עובדה -- בעקבות התביעה הזו.

אנחנו, או הקורבנות האלה, נעשינו, וזה חשוב יותר,

לשד שרדף את ארגון הטרור.

יש דוגמאות נוספות. יש לנו מקרה בשם "אלמוג",

שקשור לבנק מסוים,

שלכאורה, מנקודת מבטנו,

העניק פרסים למחבלים מתאבדים.

רק על ידי כך שהגשנו תביעה,

הבנק הפסיק לעשות זאת, ואכן,

הכוחות העולמיים, שמסיבות פוליטיות ממשיות

לא יכלו לפני-כן להתמודד עם הבעיה הזו,

בגלל המון אינטרסים מנוגדים,

סגרו למעשה את הפרצות האלה במערכת הבנקאית.

יש מקרה נוסף בשם "תיק מקדונלד",

שבו כמה קורבנות מפיצוץ של "סמטקס" שבו השתמשה המתחרת האירית,

שקיבלה אותו מקדאפי, הגישו תביעה,

ותביעה זו חוללה דברים מדהימים בלוב החדשה.

לוב החדשה גילתה אהדה לקורבנות האלה,

והם החלו לקבל את זה -- אז זה פתח דו-שיח חדש לגמרי.

אך הבעיה היא שאנו זקוקים ליותר ויותר תמיכה

ברעיונות ובמקרים כאלה.

עניינים אזרחיים ויוזמות חברתיות.

דוגמה טובה היא סומליה. יש שם מלחמה בפירטיות.

מי שחושב שאפשר לנהל מלחמה בפירטיות

כמו בטרור ולנצח, טועה.

מה שאנו מנסים זה להפוך את הפירטים לדייגים.

הם היו פעם דייגים, כמובן,

אבל אנו גנבנו להם את הדגים ושפכנו המון פסולת רעילה

למים שלהם, אז כעת אנו מנסים ליצור

ביטחון ותעסוקה על ידי הצבת משמר חופים

יחד עם תעשיית הדייג, ואני יכול להבטיח לכם,

שכשזה נבנה, ל"אל שבאב" ולשכמותו לא יהיה

את העוני והאי-הצדק כדי לצוד בעזרתו את האנשים האלה.

יוזמות אלו עולות פחות מאשר טיל,

וודאי פחות מחיי חיל,

אבל מה שחשוב יותר, זה מחזיר את המלחמה לארצותיהם,

ולא לחופים שלנו

ואנו מסתכלים על הסיבות.

האחרונה שרציתי לדבר עליה היא דיאלוג.

יתרונות הדיאלוג הן ברורות.

זהו חינוך עצמי של 2 הצדדים, מאפשר הבנה טובה יותר,

מגלה את הכוח ואת החולשות,

וכן, כמו אחדים מהמרצים שקדמו לי,

הפגיעות המשותפת מוליכה לאמון,

והופך את התהליך לחלק מהנורמליזציה

אבל זו אינה דרך קלה. לאחר הפיגוע,

הקורבנות לא בעניין.

ישנן בעית מעשיות.

זה מסוכן פוליטית עבור הפרוטגוניסטים

ועבור בני השיח. במקרה אחד

עשיתי זאת, בכל פעם שהעליתי נקודה שהם לא אהבו,

הם למעשה רגמו אותי באבנים,

כאשר העליתי נקודה שהם אהבו,

הם החלו לירות באוויר, שזה גם לא משהו. (צחוק)

מה שלא היתה הנקודה, זה חודר ללב הבעייה,

אתה עושה זאת, אתה מדבר אליהם.

כעת, רציתי רק לסיים ולאמר שאם נוהגים בהגיון,

אנחנו נבין שאני מאמין שכולנו נאמר שאנו רוצים שתהיה

לנו תפיסה של טרור שאינה רק

תפיסה צבאית.

אנחנו צריכים לעודד

תגובות יותר מודרניות וא-סימטריות כנגדו.

זה לא אומר שיש לנהוג בטרור ברכות.

זה על מלחמה בהם בזירות קרב עכשוויות.

עלינו לטפח חדשנות, כפי שאמרתי.

ממשלות פתוחות לרעיונות. זה לא יגיע ממסדרונות מאובקים.

למגזר הפרטי יש תפקיד.

התפקיד שנוכל למלא כעת הוא ללכת

ולמצוא כיצד אנו יכולים לתמוך בקורבנות סביב העולם

להביא יוזמות,

אם הייתי צריך להשאיר אתכם עם כמה שאלות פתוחות כאן

שיוכלו אולי לשנות את התפיסות לגבי כך, ומי יודע אלו

מחשבות ותגובות יגיעו כתוצאה מכך,

אבל היה עלי ועל קבוצת הטרור שלי באמת

להפציץ אתכם כדי להבהיר את הנקודה?

אנו צריכים לשאול את עצמנו שאלות אלו, ככל שתהיינה בלתי ערבות לחך.

האם התעלמנו מאי-צדק או ממאבק

הומניטרי במקום שהוא בעולם?

מה אם, למעשה, מעורבות בנושאי עוני ואי-צדק

היא בדיוק מה שהטרוריסטים מבקשים שנעשה?

מה אם הפצצות אינן אלה צלצולי השכמה בשבילנו?

מה קורה אם הפצצה מתפוצצת

כי לא הקדשנו לכך מחשבות ודברים

שיאפשרו דיאלוג ואינטרקציה כדי לטפל בדברים האלה?

מה שלחלוטין אינו מעורר מחלוקת

הוא שכפי שאמרתי, עלינו להפסיק להיות תגובתיים,

ולהיות יותר מניעתיים, ואני רק רוצה לעזוב אתכם

עם הרעיון, שזוהי

שאלה פרובוקטיבית עבורכם כדי לחשוב עליה.

והתשובה תזדקק לחוש סימפטיה לשטן.

זו שאלה שטופלה על ידי הרבה הוגי דעות

וסופרים: מה אם החברה זקוקה למשבר כדי להשתנות?

מה אם החברה למעשה זקוקה לטרור

כדי להשתנות ולהיות טובה יותר?

אלה המוטיבים האלה של בולגקוב, זו התמונה של ישו

והשטן הולכים יד ביד בגת-שמנים

צועדים אל עבר אור הירח.

המשמעות תהיה שבני אדם,

במטרה לשרוד בהתפתחות,

מעט רוח דרוויניסטית כאן,

ביסודם חייבים לרקוד עם השטן.

הרבה אנשים גורסים שהקומוניזם הובס

על ידי "האבנים המתגלגלות", זו תאוריה טובה.

אולי "לאבנים המתגלגלות" יש מקום כאן.

תודה לכם.

(מוסיקה) (מחיאות כפיים)

ברונו גיוסאני" תודה לך (מחיאות כפיים)