סיפור על שתי אמריקות וחנות המכולת שבה הן התנגשו

עשרה ימים לאחר ה-11.9, תקיפה מחרידה בחנות מכולת טקסנית ניפצה את חייהם של שני גברים, של הקורבן והתוקף כאחד. בהרצאה נפלאה זו מספר אננד גירידהראדאס, מחבר "האמריקני האמיתי", את שאירע בהמשך. זהו משל אודות שני המסלולים שהחיים באמריקה יכולים לפנות אליהם, וקריאה רבת-עוצמה לפיוס.

"מאיפה אתה?"

שאל הגבר הלבן והמקועקע.

"מאיפה אתה?!"

התאריך הוא 21 לספטמבר 2001,

10 ימים אחרי הפיגוע החמור ביותר
נגד אמריקה מאז מלח"ע ה-2.

כולם תוהים מניין יגיע
המטוס הבא.

אנשים מחפשים שעירים-לעזאזל.

בערב לפני כן הנשיא מתחייב,

"להביא את אויבינו לדין צדק
או להביא את הצדק אליהם."

ובמכולת אחת בדאלאס,

מכולת בדאלאס, שמוקפת
בחנויות צמיגים ומועדוני סטריפטיז,

מהגר מבנגלדש עובד כקופאי.

בארץ מולדתו, ראיסודין בהויאן
היה איש חשוב, קצין בחיל-האוויר.

אבל היה לו חלום
על התחלה מחודשת באמריקה.

אם זה מחייב לעבוד קצת במכולת
כדי לחסוך ללימודי מחשבים,

כשבעוד חודשיים הוא מתחתן -
יהי כן.

ואז, ב-21 לספטמבר,
הגבר המקועקע נכנס למכולת.

הוא נושא רובה-ציד.

ראיסודין מכיר את התירגולת:

הוא מניח מזומנים על הדלפק.

אך הפעם,
הגבר לא נוגע בכסף.

"מאיפה אתה?!" הוא שואל.

"סליחה?" עונה ראיסודין.

המבטא שלו מסגיר את מוצאו.

הגבר המקועקע, לוחם-צדק-מטעם-עצמו
אמריקני טיפוסי,

יורה בראיסודין כנקמה על ה-11.9.

ראיסודין מרגיש כאילו
מליון דבורים עוקצות את פניו.

היו אלה עשרות כדוריות לוהטות
שניקבו את ראשו.

הוא שוכב מאחורי הדלפק בשלולית דם.

הוא מכסה את מצחו בכף-ידו
כדי למנוע ממוחו ליפול החוצה,

המוח עליו הימר
בכל מה שיש לו.

הוא מדקלם פסוקי קוראן,
מבקש על חייו בפני אלוהיו.

הוא חש שקיצו קרב.

הוא לא מת.

עינו הימנית נטשה אותו.

ארוסתו נטשה אותו.

המעסיק שלו, בעל המכולת,
זרק אותו.

והוא הפך לחסר-בית
עם חוב רפואי של 60,000 דולר,

כולל מחיר שיחת הטלפון
להזמנת האמבולנס.

אבל ראיסודין נותר בחיים,

ובעוד כמה שנים הוא ישאל
איך יוכל לגמול לאלוהיו

ולהיות ראוי להזדמנות הנוספת הזאת.

הוא יתחיל להאמין, למען האמת,

שההזדמנות לה זכה
מחייבת אותו לתת הזדמנות נוספת

לגבר שבעינינו לא ראוי
לשום הזדמנות.

לפני 12 שנה
הייתי בוגר אוניברסיטה צעיר

וחיפשתי את דרכי בעולם.

נולדתי באוהיו למהגרים מהודו,

והמרד שלי נגד הורי היה מוחלט:

עברתי לארץ שממנה
הם טרחו כה קשה לצאת.

(צחוק)

מה שחשבתי שיהיה
חצי-שנה קצרה במומבאי

התארך ל-6 שנים.

הפכתי לסופר ומצאתי עצמי
בליבו של סיפור קסום:

התעוררותה של התקווה
בחלקים רבים של "העולם השלישי".

לפני 6 שנים שבתי לאמריקה
והבנתי משהו:

החלום האמריקאי אכן פורח,

אבל רק בהודו.
(צחוק)

אבל באמריקה? לא ממש.

למען האמת, הבחנתי שאמריקה מתפצלת

לשתי חברות שונות במובהק:

רפובליקה של חלומות
ורפובליקה של פחדים.

ואז נתקלתי בסיפור המדהים הזה,
אודות שתי נפשות,

ואודות שתי האמריקות האלה

שהתנגשו באכזריות
באותה מכולת בדאלאס.

מיד ידעתי שאני רוצה
לדעת על זה עוד,

ושבסופו של דבר
אכתוב עליהם ספר,

כי סיפורם גילם את סיפור
התפצלותה של אמריקה

וגם הראה
איך אפשר לחבר אותה מחדש.

אחרי שנורה, חייו של ראיסודין
לא נעשו קלים יותר.

ביום שלאחר אישפוזו
בית החולים שיחרר אותו.

הוא לא ראה בעין ימין.

הוא לא היה מסוגל לדבר.

פניו היו זרועים רסיסי מתכת.

אבל לא היו לו ביטוח רפואי,

אז זרקו אותו משם.

משפחתו בבנגלדש הפצירה בו:
"בוא הביתה."

אבל הוא אמר להם
שהוא מטפח חלום.

הוא מצא עבודה בשיווק מקוון,

אח"כ עבד כמלצר ב"אוליב גרדן",
רשת המסעדות האיטלקיות;

איפה עוד יכול היה להתגבר
על פחדו מפני לבנים,

אם לא ב"אוליב גרדן"?
(צחוק)

כמוסלמי אדוק, הוא התרחק מאלכוהול

ולא נגע בו.

אבל נוכח לדעת שאי-מכירתו
תפגע בשכרו.

ומסקנתו המעשית, כאמריקני מתחיל, היתה:

"אלוהים לא היה רוצה
שאגווע ברעב, נכון?"

ובמהרה, תוך חודשים ספורים,
ראיסודין הפך להיות מוכר האלכוהול

הרווחי ביותר של "אוליב גרדן".

הוא מצא מישהו שלימד אותו
ניהול בסיסי-נתונים.

הוא השיג עבודות צדדיות
בטכנולוגיית המידע.

בסופו של דבר קיבל משרה
בשכר של 6 ספרות

בחברת שירותי מידע בדאלאס.

אבל כשראיסודין החל להגשים
את החלום האמריקאי,

הוא נמנע מהטעות הקלאסית
של אלו ששפר גורלם:

להניח שאתה הכלל,
ולא היוצא מהכלל.

למעשה, הוא ראה שרבים מאלו
שהתמזל מזלם להיוולד אמריקנים,

היו משום-מה לכודים בחיים

שלא איפשרו להם הזדמנות נוספת,
כמו לו.

הוא ראה זאת גם ב"אוליב גרדן":

לרבים מחבריו לעבודה
היו סיפורי-אימה מילדותם,

על משפחות מתפרקות, תוהו ובוהו,
התמכרויות, פשע.

הוא שמע סיפור דומה
על הגבר שירה בו,

כשנכח במשפטו.

ככל שראיסודין הלך והתקרב לאמריקה
שאותה חמד מרחוק,

כך הבין שיש אמריקה נוספת,
ממשית בה-במידה

וקמצנית יותר במתן הזדמנויות נוספות.

הגבר שירה בראיסודין
נולד באותה אמריקה קמצנית.

מרחוק, מארק סטרומן נראה תמיד
כמוקד המסיבה,

זה שגורם לבחורות לחוש שהן יפות.

תמיד יוצא לעבודה, ולא משנה
כמה סמים או קטטות היו לו אמש.

אבל הוא תמיד נאבק בשדים.

הוא נכנס לעולם
דרך שלושת השערים

שחורצים את דינם
של צעירים אמריקניים כה רבים:

הורים גרועים, בתי-ספר גרועים,
בתי-סוהר גרועים.

בילדותו, אימו אמרה לו בצער,

שחסרו לה רק 50 דולר
כדי להפיל אותו.

מידי פעם, כשהילד הזה
היה בבית הספר

נהג לשלוף לפתע סכין
נגד חבריו לספסל הלימודים.

היו פעמים שבהן
אותו ילד בדיוק התארח בבית סביו,

והאכיל בעדינות סוסים.

הוא החל להגיע למעצר
עוד לפני שהתחיל להתגלח,

בהתחלה בבית-כלא לקטינים,
ואחר בבית-סוהר רגיל.

הוא הפך לגזען לבן מזדמן

וכרבים סביבו,
למסומם ולאב נעדר.

ואז, הוא במהרה מצא עצמו
בתאי הנידונים למוות,

כי במסעו נגד הג'יהאד ב-2001

הוא לא ירה בעובד-מכולת אחד,

אלא בשלושה.

ראיסודין היה היחיד שנותר בחיים.

מוזר שאגף הנידונים למוות
היה המוסד הראשון

ששיפר את דרכיו של סטרומן.

ההשפעות הרעות איבדו
את אחיזתן בו.

הדמויות שהופיעו בחייו
היו אנשים מוסריים ואיכפתיים:

כמרים, עיתונאים,
חברים-לעט אירופיים.

הם הקשיבו לו, התפללו איתו,

עזרו לו לפקפק בעצמו.

והם הוציאו אותו למסע
של התבוננות עצמית והשתפרות.

סוף-סוף הוא התעמת
עם השנאה שעיצבה את חייו.

הוא קרא את כתבי ויקטור פרנקל,
ניצול השואה

והתחרט על צלבי הקרס
שקיעקע בגופו.

הוא גילה את אלוהים.

ויום אחד, ב-2011,
10 שנים לאחר שביצע את פשעיו,

הגיעה אל סטרומן הבשורה:

אחד האנשים שבהם ירה,
האחד ששרד,

מנהל מאבק כדי להציל את חייו.

כי בסוף 2009,
8 שנים לאחר אותה התנקשות,

ראיסודין יצא למסע משלו
כעולה-רגל למכה.

בהיותו בלב ההמון
חש הכרת-תודה עצומה,

אך גם חובה.

הוא נזכר שהבטיח לאלוהים,
כששכב גוסס ב-2001,

שאם יחיה, יקדיש את כל ימיו
לשירות האנושות.

לאחר מכן היה עסוק
בהנחה מחדש של לבני חייו.

כעת הגיעה השעה
לפרוע את חובו.

ואחרי הרהורים, החליט שתשלום חובו

ייעשה בצורת הפסקת מעגל הנקם

בין המוסלמים לעולם המערבי.

ואיך הוא יעשה זאת?

בכך שיסלח לסטרומן בפומבי,
בשם האיסלם ומידת החמלה שבו.

ואז...

הוא תבע את מדינת טקסס
ואת המושל, ריק פרי,

כדי למנוע מהם
להוציא את סטרומן להורג,

בדיוק כפי שעושים רוב האנשים
שירו להם בפרצוף.

(צחוק)

אבל מידת החמלה של ראיסודין
לא הושפעה רק מאמונתו הדתית.

כאמריקני בעלת אזרחות טריה
הוא החל להאמין שסטרומן

הוא תוצר של אמריקה פוגענית
ושזריקה קטלנית אינה הפתרון.

תובנה זו היא שהניעה אותי
לכתוב את ספרי "האמריקני האמיתי."

המהגר הזה, שמפציר באמריקה
לגלות חמלה כלפי בנה-ילידה

כמו שגילתה כלפי זה שאימצה.

במכולת, לפני כל אותן שנים,

לא התנגשו רק שני גברים
אלא גם שתי אמריקות.

אמריקה אחת שעדיין חולמת,
עדיין נאבקת,

עדיין מדמיינת שהמחר
יכול להיבנות על הריסות היום,

ואמריקה שניה שנכנעה לגורל,

שכרעה תחת נטל לחצים ותוהו,
שהנמיכה ציפיות

ומצאה מחסה במפלט העתיק מכולם:

האחווה השבטית של הקבוצה הסגורה.

וראיסודין,
חרף היותו עולה חדש,

חרף היותו מי שהותקף,

חרף היותו חסר-בית
ופגוע-טראומה,

הוא זה שהשתייך לרפובליקת החלומות

ואילו סטרומן - לארץ האחרת, הפצועה,

חרף היותו בנה,
עם זכויות היתר של היליד הלבן.

הבנתי שסיפורי שני אלה
יוצרים משל דחוף וחשוב

אודות אמריקה.

הארץ שאני כה גאה
לכנותה "ארצי",

אינה עוברת שקיעה כללית

כפי שרואים בספרד או ביוון, למשל,

שבהן הסיכויים מתמעטים עבור כולם.

אמריקה היא בו-זמנית
הארץ הכי מצליחה והכי כושלת

בעולם המתועש.

זאת הארץ שהשיקה
את מיטב החברות,

בעודה מחזיקה בשיא
במספר הילדים הרעבים.

תוחלת החיים בה צונחת
בקרב קבוצות אוכלוסיה גדולות,

בעודה מצחצחת את
בתי החולים המשוכללים בעולם.

אמריקה של היום
היא גוף צעיר ורענן

שמוכה בשבץ מהסוג
שיונק את לשד החיים מצד אחד

בעודו מותיר את הצד האחר
מושלם עד להדאיג.

ב-20 ליולי 2011,

מיד אחרי שראיסודין המתייפח
העיד להגנת חייו של סטרומן,

סטרומן הוצא להורג בזריקה קטלנית
ע"י המדינה שכה אהב.

כמה שעות לפני כן,

כשראיסודין חשב עדיין
שיוכל להציל את סטרומן,

שני הגברים זכו לשוחח
בפעם השניה בחייהם.

הנה קטע משיחת הטלפון שלהם.

ראיסודין: "מארק, דע לך
שאני מתפלל לאלוהים,

"הרחמן ורב החסד.

"אני סולח לך
ואינני שונא אותך.

"מעולם לא שנאתי אותך."

סטרומן: "אתה אדם נפלא.

"אני מודה לך מעומק לבי.

"אני אוהב אותך, אחי."

ומדהים עוד יותר,
שלאחר ההוצאה להורג

ראיסודין יצר קשר
עם בתו הבכורה של סטרומן, אמבר,

אסירה-לשעבר ומכורה לסמים,

והציע לה את עזרתו.

"אולי איבדת אב,"
אמר לה,

"אבל זכית בדוד."

הוא רצה שגם היא תזכה
להזדמנות נוספת.

אילו ההיסטוריה האנושית היתה תהלוכה,

קרון התצוגה האמריקאי היה
מקדש ניאון של הזדמנויות נוספות.

אבל אמריקה הנדיבה במתן הזדמנויות נוספות
לילדי ארצות אחרות,

מקמצת היום יותר ויותר
בהזדמנויות ראשונות לילדיה שלה.

אמריקה עודנה מסנוורת

כשמדובר באפשרות שהיא נותנת
לכל אחד להיעשות אמריקני,

אבל זוהרה מועם

כשמדובר באפשרויות שהיא נותנת
לכל אמריקני להיות מישהו.

בעשור האחרון, 7 מיליון זרים
זכו באזרחות אמריקנית.

בלתי-רגיל.

במקביל, כמה אמריקנים זכו להגיע
למעמד הבינוני?

למעשה, המאזן נטו הוא שלילי.

אם חוזרים קצת לאחור,
זה אף יותר מדהים:

מאז שנות ה-60 של המאה ה-20,
המעמד הבינוני התכווץ ב-20%,

בעיקר בגלל האנשים שנשרו ממנו.

ולפי הדיווחים שאני מקבל
מכל רחבי הארץ, הבעיה קודרת יותר

מאשר חוסר-שוויון גרידא.

אני מבחין בזוג נתקים

מן המרכז המאחד
של החיים האמריקניים.

נתק השפע,
למעלה והלאה,

לתוך מובלעות אליטיסטיות משכילות

ולעבר מארג גלובלי
של עבודה, ממון וקשרים,

ונתק העוני,
למטה והחוצה,

אל החיים הבלתי-מקושרים
של מבואות סתומים

שברי-המזל בקושי פוגשים.

ואל תתנחמו בכך שאתם נמנים
על 99 האחוזים.

אם אתם גרים ליד מרכול עילית,

אם איש מבני-משפחתכם
אינו משרת בצבא,

אם משלמים לכם על בסיס שנתי
ולא לפי שעה,

אם רוב מכריכם
סיימו את הקולג',

אם איש ממכריכם
אינו משתמש במטאמפינים,

אם נישאתם פעם אחת
ועודכם נשואים,

אם אינכם נמנים על 65 מיליון
האמריקנים בעלי עבר פלילי --

אם משהו מכל אלה או כולם
מתארים אתכם,

עליכם לקבל את האפשרות שבעצם

אין לכם מושג מה קורה באמת

ושאתם אולי מהווים חלק מהבעיה.

דורות אחרים נאלצו להקים
חברה חדשה בעקבות עבדות,

לצלוח תקופות שפל,
להביס את הפשיזם,

לנסוע בנסיעת החירות במיסיסיפי.

האתגר המוסרי של בני דורי,
כך אני מאמין,

הוא לערוך היכרות מחודשת
בין שתי האמריקות האלה,

לבחור שוב באיחוד במקום בנתק.

זו איננה בעיה שביכולתנו לפתור
במיסוי או בהקלות מיסוי.

היא לא תיפתר בציוצים חזקים יותר
או ביישומונים נאים יותר

או בפתיחת עוד שירות
של קליית קפה ביתית. (צחוק)

זהו אתגר מוסרי שתובע מכל אחד מאיתנו,
באמריקה המשגשגת,

לראות באמריקה הנובלת
את אמריקה שלנו,

כפי שראיסודין ניסה לעשות.

כמוהו, גם אנו יכולים לעלות לרגל.

ושם, בבלטימור, באורגון
או בהרי האפלצ'ים,

למצוא מטרה חדשה,
כמעשהו.

אנו יכולים להיעשות חלק
מאותה ארץ אחרת,

להיות עדים לתקוותיה ולסבלותיה,

וכמו ראיסודין,
לשאול מה נוכל לעשות.

מה תוכלי לעשות?

מה תוכל לעשות?

מה נוכל אנו לעשות?

איך נוכל לבנות
ארץ חומלת יותר?

אנו, הממציאים הגדולים ביותר בעולם,

יכולים להמציא פתרונות לבעיות
של אמריקה ההיא, לא רק לזו שלנו.

אנו הסופרים והעיתונאים,
יכולים לסקר את סיפוריה של אותה אמריקה,

במקום לסגור את משרדינו,
בליבה.

אנו יכולים לממן את רעיונותיה
של אמריקה ההיא,

במקום רעיונות מניו-יורק
ומסן-פרנסיסקו.

אנו יכולים להצמיד מסכתים
אל גבה,

ללמד שם, לערוך-דין שם,
ליצור שם, לחיות שם, להתפלל שם.

זהו, כך אני מאמין,
הייעוד של דור שלם.

אמריקה ששני חצאיה לומדים מחדש

לצעוד, לחרוש, לחשל ולהעיז ביחד.

רפובליקה של הזדמנויות,
ארוגה מחדש, מחודשת,

מתחילה מאיתנו.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)