אסתר פרל: לחשוב מחדש על ניאוף... הרצאה לכל מי שאי פעם אהב.

ניאוף הוא הבגידה האולטימטיבית. אבל האם זה חייב להיות? מטפלת הזוגיות אסתר פרל בוחנת מדוע אנשים בוגדים, וחושפת מדוע רומנים הם כל כך טראומתיים: בגלל שהם מאיימים על הביטחון הרגשי שלנו. בניאוף היא רואה משהו בלתי צפוי -- ביטוי לכמיהה ולאובדן. הרצאת חובה עבור כל מי שאי פעם בגד או נבגד, או מי שפשוט רוצה מסגרת חדשה להבנת מערכות יחסים.

למה אנחנו בוגדים?

ולמה אנשים שמחים בוגדים?

וכשאנחנו אומרים "ניאוף",
למה בדיוק אנחנו מתכוונים?

האם זה סטוץ, סיפור אהבה, סקס בתשלום,
חדר צ'אט,

מסאג' עם גמירה טובה?

מדוע אנחנו חושבים שגברים בוגדים מתוך
שעמום ופחד מאינטימיות,

בעוד נשים בוגדות מתוך תחושת בדידות
ורעב לאינטימיות?

והאם רומן הוא תמיד סוף מערכת היחסים?

בעשר השנים האחרונות, טיילתי בכל העולם

ועבדתי באופן נרחב עם מאות זוגות

שנחרבו בשל ניאוף.

ישנו חטא אחד פשוט

שיכול להרוס לזוג את מערכת היחסים שלהם,

את השמחה שלהם ואת הזהות שלהם ממש:
רומן.

ובכל זאת, המעשה הכל כך נפוץ הזה
הוא כל כך לא מובן.

כך שההרצאה הזו היא עבור כל מי
שאי פעם אהב.

ניאוף היה קיים מאז שהנישואים הומצאו,

וכך גם האיסור עליו.

למעשה, לניאוף יש עקשנות בה
הנישואין יכולים רק לקנא,

כל כך, שזוהי הדיברה היחידה

שחוזרת על עצמה פעמיים בתנ"ך:

פעם בשל המעשה עצמו,
ופעם רק בשל המחשבה על זה.

(צחוק)

אז איך אנחנו יכולים ליישב את הסתירה
שמה שאסור בכל העולם,

גם מתבצע בכל העולם?

עכשיו, לאורך ההיסטוריה, לגברים
היה באופן מעשי רשיון לנאוף

בלי השלכות כמעט,

ומחוזקים באוסף תיאוריות
ביולוגיות ואבולוציוניות

שהצדיקו את הצורך שלהם לשוטט,

כך שהסטנדרטים הכפולים הם עתיקים
כמו הניאוף עצמו.

אבל מי יודע מה באמת קורה
מתחת לסדינים, נכון?

כי כשמדברים על מין,

הלחץ על גברים הוא להתרברב ולהגזים,

אך הלחץ על נשים הוא להסתיר,
להמעיט ולהכחיש,

מה שאינו מפתיע כשלוקחים בחשבון שישנן
עדיין תשע מדינות

בהן אפשר להוציא נשים להורג על ניאוף.

עכשיו, מונוגמיה היתה בעבר
בן זוג אחד לכל החיים.

כיום, מונוגמיה היא אדם אחד בתורו.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

זאת אומרת, רבים מכם ודאי אמרו,

"אני מונוגמי בכל אחת ממערכות היחסים שלי".

(צחוק)

בעבר נהגנו להתחתן,

וקיימנו יחסי מין בפעם הראשונה.

אבל כיום אנחנו מתחתנים,

ואנו מפסיקים לקיים יחסי מין עם אחרים.

האמת היא שלמונוגמיה לא היה שום קשר לאהבה.

גברים נזקקו לנאמנות של הנשים

בכדי לדעת צאצאיו של מי הם הילדים האלו,

ומי יקבל את הפרות כשאני אמות.

עכשיו, כולם רוצים לדעת

איזה אחוז מהאנשים בוגדים.

נשאלתי את השאלה הזאת
מרגע שהגעתי לכנס הזה.

(צחוק)

זה כולל אתכם.

אבל ההגדרה של בגידה הולכת ומתרחבת:

סקסטינג, צפייה בפורנו,
להישאר פעילים בסתר באתרי היכרויות.

כך שכיוון שאין שום הגדרה מוסכמת על הכלל

כעל מה אפילו מוגדר כבגידה,

ההערכות משתנות מאד, מ- 26 אחוזים
עד ל- 75 אחוזים.

אבל מעבר לכך, אנחנו ניגודים מהלכים.

כך ש-95 אחוזים מאתנו יאמרו שזה
ממש לא בסדר

מבן הזוג שלנו לשקר לגבי רומן,

אבל בערך אותה הכמות מאיתנו יאמרו

שזה בדיוק מה שהיינו עושים
אילו היה לנו רומן.

(צחוק)

עכשיו, אני אוהבת את ההגדרה הזו של רומן --

היא מאחדת את שלושת המרכיבים המרכזיים:

מערכת יחסים סודית, שהיא הבסיס של רומן;

קשר רגשי ברמה זו או אחרת;

ואלכימיה מינית.

ואלכימיה היא מילת המפתח כאן,

כי הרטט הארוטי הוא כזה
שהנשיקה שאתם רק מדמיינים לתת,

יכולה להיות חזקה ומכשפת לא פחות

מאשר שעות של התניית אהבה ממש.

כפי שמרסל פרוסט אמר,

דמיוננו הוא שאחראי לאהבה, לא האדם האחר.

כך שמעולם לא היה כל כך קל לבגוד,

ומעולם לא היה כל כך קשה לשמור סוד.

ומעולם לא גבה הניאוף כזה מחיר פסיכולוגי.

כאשר נישואים היו מיזם כלכלי,

הניאוף איים על ביטחוננו הכלכלי.

אבל עתה שהנישואין הם הסכם רומנטי,

הניאוף מאיים על ביטחוננו הרגשי.

באופן אירוני, נהגנו לפנות לניאוף --

זה היה המקום בו חיפשנו אהבה טהורה.

אבל עכשיו שאנו מחפשים אהבה בנישואים,

הניאוף הורס אותם.

עכשיו, ישנן שלוש דרכים בהן אני חושבת
שהניאוף פוגע בנו אחרת כיום.

יש לנו אידיאל רומנטי בו אנו פונים לאדם אחד

למלא שרשרת צרכים אין-סופית:

להיות המאהב הטוב ביותר שלי,
החבר הטוב ביותר,

ההורה הטוב ביותר, איש הסוד שלי,

השותף הרגשי שלי, שווה הערך האינטלקטואלי.

ואני הוא זה: אני נבחרתי, אני ייחודי,

אי אפשר בלעדיי, אני לא ניתן להחלפה,

אני האחד.

וניאוף אומר לי שאני לא.

זו הבגידה האולטימטיבית.

ניאוף מנפץ את השאיפה הנשגבת לאהבה.

אבל אם לאורך ההיסטוריה,
ניאוף תמיד הכאיב,

היום הוא הרבה פעמים טראומתי,

כיוון שהוא מאיים על תחושת האני שלנו.

אז המטופל שלי פרננדו, הוא נגוע.

הוא ממשיך: "חשבתי שהכרתי את החיים שלי.

חשבתי שידעתי מי את היית,
מי אנחנו היינו כזוג, מי אני הייתי.

עכשיו, אני מטיל ספק בהכל."

ניאוף -- הפרת אמונים, משבר זהות.

"האם אי פעם אוכל לבטוח בך שוב?" הוא שואל.

"האם אוכל אי פעם לבטוח במישהו שוב?"

וזה גם מה שהמטופלת שלי הת'ר אומרת לי,

כשהיא מדברת איתי על הסיפור שלה עם ניק.

נשואה, שני ילדים.

ניק בדיוק עזב לנסיעת עסקים,

והת'ר משחקת על האיי-פאד שלו עם הבנים,

כשהיא רואה הודעה מופיעה על המסך:

"לא יכולה לחכות לראות אותך."

מוזר, היא חושבת, הרגע ראינו אחד את השנייה.

ואז הודעה נוספת:

"לא יכולה לחכות להחזיק אותך בזרועותיי."

והת'ר מבינה

אלה לא עבורה.

היא גם מספרת לי שלאביה היו רומנים,

אבל אמה, גילתה קבלה אחת קטנה בכיס,

וטיפ-טיפה אודם על הצווארון.

הת'ר, היא מתחילה לחקור,

והיא מוצאת מאות הודעות,

ותמונות שהועברו ותאוות שבוטאו.

הפרטים המוחשיים
של הרומן בן השנתיים של ניק

נגלה לעיניה בזמן אמת.

וזה גרם לי לחשוב:

רומנים בעידן הדיגיטלי,
הם מוות מאלפי חתכים.

אבל אז יש לנו פרדוקס נוסף
איתו אנו מתמודדים בימים אלו.

בגלל האידיאל הרומנטי הזה,

אנחנו נסמכים על הנאמנות של בן הזוג שלנו
בלהט ייחודי.

אבל מעולם לא נטינו יותר לסטות,

ולא בגלל שיש לנו תאוות חדשות כיום,

אלא מכיוון שאנו חיים בעידן

בו אנו מרגישים שמגיע לנו
להגשים את תאוותינו,

כי זו התרבות בה מגיע לי להיות שמח.

ואם נהגנו להתגרש כיוון שלא היינו שמחים,

כיום אנחנו מתגרשים
כי יכולנו להיות שמחים יותר.

ואם הגירושים נהגו להיות מבישים,

כיום, לבחור להישאר כשאתה יכול לעזוב

היא הבושה החדשה.

כך שהת'ר, היא לא יכולה לדבר עם חברותיה

כי היא מפחדת שהם יישפטו אותה
על כך שהיא עוד אוהבת את ניק,

ולכל מקום שהיא פונה,
היא מקבלת את אותה העצה:

עיזבי אותו. זירקי את הכלב למדרכה.

ואם המצב היה הפוך,
ניק היה נמצא באותו המצב.

הישארות היא הבושה החדשה.

אז אם אנחנו יכולים להתגרש,

למה אנחנו עדיין בוגדים?

עכשיו, ההנחה הטיפוסית היא שאם מישהו בוגד,

או שמשהו לא בסדר בזוגיות שלך,
או שמשהו לא בסדר איתך.

אבל לא ייתכן שמיליוני אנשים
הם כולם לא בסדר.

הלוגיקה היא כזו: אם יש לך
את כל מה שאתה צריך בבית,

אז אין שום סיבה לחפש במקומות אחרים,

בהנחה שיש דבר כזה, נישואים מושלמים,

זה ייחסן אותנו נגד תאוות הנדודים שלנו.

אבל מה אם לתאווה יש תאריך תפוגה?

מה אם ישנם דברים שאפילו זוגיות מוצלחת

אינה יכולה לספק?

אם אפילו אנשים מאושרים בוגדים,

למה זה?

הרוב המוחלט של האנשים אתם אני בעצם עובדת

אינם נואפים כרוניים כלל וכלל.

פעמים רבות אלו אנשים
מאד מונוגמיים באמונותיהם,

ולפחות כלפי בני הזוג שלהם.

אבל הם מוצאים עצמם בסתירה

בין ערכיהם ודרך ההתנהגות שלהם.

פעמים רבות אלו אנשים
שבעצם היו נאמנים במשך עשרות שנים,

אבל יום אחד הם חצו איזה קו

אותו מעולם לא חשבו שיחצו,

ותוך סיכון לאבד את הכל.

אבל בעבור נצנוץ של מה?

רומנים הם מעשי בגידה,

והם גם ביטוי לכמיהה ולאובדן.

בלבו של הרומן, תמצאו פעמים רבות

כמיהה והשתוקקות לקשר רגשי,

לחידוש, לחופש, לעצמאות, לעצימות מינית,

שאיפה לתפוס מחדש חלקים מאתנו שאבדו

או נסיון להחזיר חיות לנוכח אובדן וטרגדיה.

אני חושבת על עוד מטופלת שלי, פרייה,

שנשואה באושר,

אוהבת את בעלה,

ולא היתה רוצה לפגוע בו לעולם.

אבל היא גם מספרת לי

שהיא תמיד עשתה את מה שציפו ממנה:

ילדה טוב, אשה טובה, אמא טובה,

מטפלת בהורים המהגרים שלה.

פרייה, נשבתה בקסמו של הגנן
שהוציא את העץ מהחצר שלה

אחרי ההוריקן סנדי.

ועם המשאית שלו והקעקועים שלו,
הוא די ההיפך שלה.

אבל בגיל 47, הרומן של פרייה עוסק
בנעורים שמעולם לא היו לה.

והסיפור שלה מדגיש בפניי
שכשאנו מחפשים את מבטו של אדם אחר,

זה לא תמיד בן הזוג שלנו ממנו אנו בורחים,

אלא ממי שהפכנו להיות בעצמנו.

וזה לא כל כך שאנחנו מחפשים אדם אחר,

כמו שאנו מחפשים עצמי אחר.

עכשיו, בכל העולם,

יש מילה אחת שאנשים שבוגדים תמיד אומרים לי.

הם מרגישים שהם חיים.

ופעמים רבות הם ייספרו לי
על אובדנים שאירעו לאחרונה --

על הורה שנפטר,

ועל חבר שמת מוקדם מדי,

ועל חדשות רעות מהרופא.

מוות ותמותה חיים פעמים רבות בצלו של רומן,

כיוון שהם מעלים את השאלות הללו.

זהו זה? יש עוד?

האם אני הולך להמשיך ככה עוד 25 שנים?

האם ארגיש שוב את הדבר ההוא אי פעם?

וזה הביא אותי לחשוב
שאולי השאלות הללו

הן אלו שדוחפות אנשים לחצות את הקו,

ושרומנים מסוימים, הם ניסיון
לדחוק את החדלון אחורה,

כתרופה שכנגד המוות.

ובניגוד למה שאתם עשויים לחשוב,

רומנים הם הרבה פחות על סקס,
והרבה יותר על תשוקות:

תשוקה לתשומת לב,
תשוקה להרגיש מיוחדים,

תשוקה להרגיש חשובים.

ועצם מבנהו של רומן,

העובדה שהמאהב שלכם
אף פעם לא יהיה שלכם,

משמרת בכם את התשוקה.

זו כשלעצמה מכונת תשוקות,

כי חוסר השלמות, העמימות,

משמרים בכם את הרצון
למה שאתם לא יכולים להשיג.

עכשיו חלק מכם ודאי חושבים

שרומנים לא קורים במערכות יחסים פתוחות,

אבל הם כן.

קודם כל, הדיון במונוגמיות הוא לא אותו הדבר

כמו הדיון בניאוף.

אבל העובדה היא שנראה

שאפילו כשיש לנו את החופש
לבני זוג אחרים לסקס,

נראה שאנחנו עדיין מתפתים מהכוח של האסור,

שאם אנחנו עושים
את מה שאנחנו לא אמורים לעשות,

אז אנו מרגישים כאילו אנחנו עושים
את מה שאנחנו באמת רוצים לעשות.

ואני גם אמרתי לדי הרבה מהמטופלים שלי

שאילו יכלו להכניס לתוך מערכת היחסים שלהם

עשירית מהנועזות, הדמיון והלהט

שהם משקיעים ברומן שלהם,

הם כנראה לעולם לא היו צריכים לראות אותי.

(צחוק)

אז אך אנחנו נרפאים אחרי רומן?

תשוקה היא משהו עמוק.

בגידה משאירה משקעים עמוקים.

אבל היא ניתנת לריפוי.

וישנם רומנים שהם מכות מוות

למערכות יחסים שכבר גססו.

אבל אחרים יקפיצו אותנו לאפשרויות חדשות.

האמת היא, שמרבית הזוגות שחוו רומנים,

נשארים ביחד.

אבל חלקם רק יישרדו,

בעוד אחרים יוכלו בעצם להפוך משבר להזדמנות.

הם יוכלו להפוך את זה לחווייה יוצרת.

ואני בעצם חושבת שזה אפילו יותר ככה
עבור בן הזוג הנבגד,

שפעמים רבות יאמר,

"אתם חושבים שאני לא רציתי עוד?

אבל אני לא זה שעשה זאת."

אבל כעת שהרומן נחשף,

גם הם יוכלו לדרוש יותר,

והם לא צריכים לקיים עוד את הסטטוס קוו

שאולי לא עבד כל כך טוב עבורם גם.

נוכחתי שלזוגות רבים,

מיד לאחר רומן,

בשל חוסר הסדר החדש הזה
שעשוי בעצם להוביל לסדר חדש,

יהיה עומק של שיחות עם כנות ופתיחות

שלא היה להם עשרות שנים.

ובני זוג שהיו חסרי עניין מיני

מוצאים עצמם לפתע מלאים בתאווה רעבתנית כזו

שהם לא יודעים מאיפה זה בא להם.

משהו בפחד מהאובדן יצית מחדש את התשוקה,

ויפנה מקום לאמת מסוג חדש לגמרי.

כך שכאשר רומן נחשף,

מהם כמה מהדברים המסויימים
שזוגות יכולים לעשות?

אנחנו יודעים מטראומה שהריפוי מתחיל

כשהעבריין מכיר בעבירות שלו.

כך שעבור בן הזוג לו היה רומן,

עבור ניק,

דבר אחד הוא להפסיק את הרומן,

אבל הדבר האחר הוא המעשה ההכרחי,
החשוב, של לבטא

אשמה וחרטה על שפגע באשתו.

אבל האמת היא

שנוכחתי שאנשים רבים להם שיש להם רומן

אולי מרגישים אשמים מאד
על שפגעו בבני הזוג שלהם,

אבל הם אינם מרגישים אשמה
על חוויית הרומן עצמה.

וההבחנה הזו היא חשובה.

וניק, הוא צריך להשאר עירני כלפי
מערכת היחסים.

הוא צריך לההפך, לזמן מה, לשומר הגבולות.

זו אחריותו להעלות את זה,

כי אם הוא חושב על זה,

הוא יכול לשחרר את הת'ר מהאובססיה,

ומהצורך לוודא שהרומן אינו נשכח,

וזה לכשעצמו מתחיל לבנות מחדש את האמון.

אבל עבור הת'ר,

או בני זוג מרומים,

זה הכרחי לעשות דברים שמחזירים
את תחושת הערך-העצמי,

להקיף את עצמם באהבה ובחברים ופעילויות

שמחזירות שמחה ומשמעות וזהות.

אבל אפילו יותר חשוב,

זה לרסן את הסקרנות והרצון לחפור
את הפרטים המלוכלכים --

איפה הייתם? איפה עשיתם את זה?

כמה פעמים? היא יותר טובה ממני במיטה? --

שאלות שרק מכאיבות יותר,

ומשאירות אותך ער בלילה.

ובמקום, לעבור למה שאני קוראת
השאלות החוקרניות,

השאלות שחופרות את המשמעות והמניעים --

מה היתה המשמעות של הרומן הזה עבורך?

מה יכולת לבטא או במה להתנסות שם

שאתה כבר לא יכול לעשות איתי?

איך זה היה עבורך כשחזרת הביתה?

מה יש בנו שאתה מעריך?

אתה מרוצה שזה נגמר?

כל רומן יגדיר מחדש מערכת יחסים,

וכל זוג ייקבע

מה המורשת של הרומן תהיה.

אבל רומנים יהיו אתנו לנצח,
והם לא הולכים לשום מקום.

והדילמות של אהבה ותשוקה,

אינן מספקות רק תשובות פשוטות
של שחור ולבן ושל טוב ורע,

ושל קורבן ועבריין.

לבגידה במערכת יחסים יש צורות רבות.

יש דרכים רבות
בהן אנו בוגדים בבני הזוג שלנו:

בזילזול, בהזנחה,

באדישות, באלימות.

בגידה מינית היא רק דרך אחת לפגוע בבן זוג.

במילים אחרות, הקורבן של רומן

הוא לא תמיד הקורבן של הנישואים.

עכשיו, אתם הקשבתם לי,

ואני יודעת מה אתם חושבים:

יש לה מבטא צרפתי,
היא ודאי תומכת ברומנים.

(צחוק)

אז אתם טועים.

אני לא צרפתיה.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

ואני לא תומכת ברומנים.

אבל מכיוון שאני חושבת
שמרומן יכול לצאת משהו טוב,

נשאלתי פעמים רבות
את השאלה המאד מוזרה הזאת:

האם הייתי ממליצה על זה?

עכשיו, לא הייתי ממליצה לכם שיהיה לכם רומן

כפי שלא הייתי ממליצה לכם שיהיה לכם סרטן,

ובכל זאת אנחנו יודעים שאנשים שהיו חולים

מדברים לעתים קרובות על כך שהמחלה
נתנה להם זווית ראייה חדשה.

השאלה העיקרית שאני נשאלת
מאז שהגעתי לכנס הזה

כשאמרתי שאני הולכת לדבר על ניאוף היא,
לחיוב או לשלילה?

אני אמרתי, "כן".

(צחוק)

אני מסתכלת על רומנים מנקודת מבט כפולה:

כאב ובגידה מצד אחד,

צמיחה וגילוי-עצמי מהצד השני --

מה שזה עשה לכם, ומה המשמעות של זה עבורי.

וכך כאשר זוג בא אליי

אחרי רומן שנחשף,

פעמים רבות אני אומרת להם כך:

היום במערב,

לרובנו יהיו שתיים או שלוש מערכות יחסים

או נישואים,

וחלקנו הולכים לעשות את זה עם אותו האדם.

הנישואים הראשונים שלכם נגמרו.

הייתם רוצים ליצור נישואים שניים ביחד?

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)