איך להחיות שכונה: עם דמיון, יופי ואמנות

ת'יאדטר גייטס, כדר במקצועו ופעיל חברתי משליחות, רצה לעשות משהו בנוגע למצב העגום של השכונה שלו בצד הדרומי של שיקגו. אז הוא עשה, הפך את הבניינים הנטושים כדי ליצור מרכזי קהילה שמחברים ונותנים השראה לאלה שעדיין גרים שם (ולמשוך את אלה שלא). בהרצאה מלאת תשוקה זו, גייטס מתאר את המאמץ שלו לבנות "וורסאי מיניאטורי" בשיקגו, והוא חולק את האמונה הלוהטת שלו שתרבות יכולה להיות הזרז לשינוי חברתי בעיר, בכל מקום.

אני כדר,

מה שנראה כמו מקצוע צנוע למדי.

אני יודע הרבה על כדים.

ביליתי בערך 15 שנה ביצורם.

אחד הדברים שבאמת מרגש אותי
במקצוע האמנותי שלי

ולהיות מוכשר ככדר

זה שאתם לומדים במהרה
איך ליצור דברים מופלאים משום דבר;

שביליתי הרבה זמן על הגלגל שלי
עם ערמות של חימר מנסה דברים;

ושהמגבלות של היכולות שלי,

היו מבוססות על הידיים שלי והדמיון שלי;

שאם רציתי לעשות קערה ממש יפה

ולא ידעתי איך ליצור רגל עדיין,

הייתי חייב ללמוד איך להכין רגל;

שהתהליך של למידה היה מאוד מאוד מועיל לחיי.

אני מרגיש כאילו, ככדר,

אתם גם מתחילים ללמוד איך לעצב את העולם.

היו הרבה פעמים בקריירה האומנותית שלי

שרציתי לחשוב

על רגעים מאוד חשובים אחרים

בהסטוריה של ארצות הברית, ההסטוריה של העולם

שם דברים קשים קרו,

אבל איך אתם מדברים על רעיונות קשים

מבלי להפריד אנשים מהתוכן?

האם יכלתי להשתמש באמנות כמו צינורות
כיבוי האש האלה שיצאו משימוש באלבמה,

כדי לדבר על המורכבות של הרגע
של זכויות האזרחים בשנות ה 60?

האם זה אפשרי לדבר
על אבי ולעשות עבודות מאומצות?

אבי היה גגן, בנאי, היה לו עסק קטן,

ובגיל 80, הוא היה מוכן לפרוש
וכבשן הזפת שלו היה הירושה שלי.

עכשיו, כבשן זפת לא נשמע
כמו ירושה משהו, זה לא היה.

זה היה מסריח וזה תפס
הרבה מקום בסטודיו שלי,

אבל ביקשתי מאבי אם הוא יהיה
מוכן לעשות קצת אמנות איתי,

אם הוא יוכל לדמין סוג של שום חומר

כמשהו מאוד מיוחד.

ועל ידי העלאת החומר ויכולותיו של אבי,

האם נוכל להתחיל לחשוב על זפת
ממש כמו חימר, בדרך חדשה,

לעצב אותו בצורה שונה,
לעזור לנו לדמיין מה אפשרי?

אחרי חימר, הייתי סוג של
דלוק על סוגים שונים של חומרים,

והסטודיו שלי גדל מאוד בגלל שחשבתי, ובכן,

זה לא באמת נוגע לחומר,
זה נוגע ליכולת לעצב דברים.

הפכתי יותר ויותר מתעניין ברעיונות

ויותר ויותר דברים שקרו ממש מחוץ לסטודיו.

רק כדי לתת לכם מעט הקשר, אני חי בשיקגו.

אני חי בדרום עכשיו. אני מהמערב.

לאלה מכם שלא משיקגו, זה לא יגיד הרבה,

אבל אם לא הייתי מזכיר שאני מהצד המערבי,

היו הרבה אנשים בעיר שהיו מאוד עצבניים.

השכונה שאני גר בה היא גראנד קרוסינג.

זו שכונה שראתה ימים טובים יותר.

זו ממש לא קהילה מגודרת.

ישנה הרבה עזובה בשכונה שלי,

ובעוד הייתי סוג של עסוק
בלהכין כדים ועסוק בלעשות אמנות

ושתהיה לי קריירת אמנות טובה,

היה את כל הדברים האלה שקורים

ממש מחוץ לסטודיו שלי.

כולנו יודעים על שוק הבתים הקורס

והאתגרים של הרס,

ואני מרגיש כאילו אנחנו מדברים על זה
על כמה מהערים שלנו יותר מאחרות,

אבל אני חושב שהרבה
מערים האמריקאיות שלנו ומעבר

מתמודדות עם האתגר של ההרס,

בניינים עזובים שאנשים לא יודעים
יותר מה לעשות איתם.

וכך חשבתי, האם יש דרך
שאני אוכל להתחיל לחשוב

על הבניינים האלה כהגדלות
או הרחבות של העשייה האומנותית שלי?

ושאם הייתי חושב יחד
עם אנשים יצירתיים אחרים --

ארכיטקטים, מהנדסים, אנשי נדל"ן ופיננסים --

שכולנו יחד אולי נהיה מסוגלים סוג של לחשוב

בדרכים יותר מורכבות על עיצוב העיר מחדש.

וכך קניתי בניין.

הבניין היה ממש זול.

סידרנו אותו.

עשינו אותו יפה ככל שיכולנו
כדי לנסות רק לגרום לקצת פעילות לקרות

בבלוק שלי.

ברגע שקניתי את הבניין
עבור בערך 18,000 דולר,

לא נשאר לי כסף.

אז התחלתי לטאטא
את הבניין בתור סוג של הופעה.

זו הופעת אומנות, והאנשים היו באים,

והייתי מתחיל לטאטא.

מפני שהמטאטא היה חופשי והטאטוא היה חופשי.

זה עבד.

(צחוק)

אבל היינו משתמשים בבניין, אז,
כדי להציג תערוכות, ארוחות קטנות,

וגילינו שהבניין בבלוק שלי, דורצ'סטר --

אנחנו עכשיו מתייחסים
לבלוק כפרוייקטי דורצ'סטר --

שבצורה מסויימת הבניין ההוא
הפך לסוג של אתר התכנסות

להרבה סוגים של פעילויות.

הפכנו את הבניין
למה שקראנו לו עכשיו בית הארכיב.

בית הארכיב היה עושה
את כל הדברים המדהימים האלה.

אנשים מאוד משמעותיים בעיר ומעבר

היו מוצאים את עצמם באמצע השכונה.

ואז הרגשתי כאילו

אולי היה יחס בין ההסטוריה שלי עם חמר

והדבר החדש הזה שהתחיל להתפתח,

שלאט לאט התחלנו

לעצב מחדש איך אנשים מדמיינים
את הצד הדרומי של העיר.

בית אחד הפך לכמה בתים,

ותמיד ניסינו להציע

שלא רק ליצור כלי יפה זה חשוב,

אלא התוכן של מה שקורה
בבניינים האלה גם מאוד חשוב.

אז לא רק חשבנו על פיתוח,

אלא חשבנו על התוכנית,

חשבנו על סוג החיבורים שיכולים לקרות

בין בית אחד ואחר, בין שכונה אחת ואחרת.

הבניין הזה הפך למה שאנחנו
קוראים בין ההאזנה,

ויש לו אוסף של ספרים שהושלכו

מחברת ההוצאה לאור ג'ונסון,

וספרים אחרים מחנות ספרים ישנה
שפשטה את הרגל.

למעשה רק רציתי להפעיל
את הבניינים האלה ככל שיכולתי

עם מה או מי שיצטרף אלי.

בשיקגו, יש סטוק בניינים מדהים.

הבניין הזה היה בית קראק לשעבר בשכונה,

וכשהבניין ננטש,

הוא הפך להזדמנות באמת לדמיין
מה עוד יכול לקרות פה.

אז את המרחב הזה המרנו
למה שאנחנו קוראים לו בית הקולנוע השחור.

בית הקולנוע השחור היה
הזדמנות בשכונה להקרין סרטים

שהיו חשובים ורלוונטיים לאנשים שחיו סביבי,

שאם רצינו להראות סרט ישן
של מלווין ון פיבלס, יכולנו.

אם רצינו להראות את "קאר ווש" יכולנו.

זה יהיה נפלא.

הבניין שבמהרה נהיה לנו קטן,

והיינו חייבים לעבור לחלל גדול יותר.

בית הקונוע השחור,
שנוצר רק מפיסת חימר קטנה,

גדל לפיסת חימר גדולה בהרבה,
שעכשיו הוא הסטודיו שלי.

מה שהבנתי היה שלאלה מכם
שהם מכורים לתוכניות בינוי,

שכמה מהדברים שעשיתי

בבניינים האלה שנשארו מאחור,

הם לא היו השימושים להם הבניינים נבנו,

ושיש מדיניות עירונית שאומרת,

"היי, בית שהוא למגורים
חייב להשאר למגורים."

אבל מה תעשו עם שכונה
כשאף אחד לא מעוניין לגור בה?

שהאנשים שיש להם את האמצעים לעזוב כבר עזבו?

מה אתם עושים עם הבניינים העזובים האלה?

וכך ניסיתי להעיר אותם בשימוש בתרבות.

גילינו שזה היה כל כך מרגש לאנשים,

ואנשים הגיבו כל כך לעבודה,
שהיינו צריכים למצוא בניינים גדולים יותר.

ועד שמצאנו בניינים גדולים יותר,

היו, חלקית, את המשאבים
לחשוב על הדברים האלה.

בבנק הזה שאנחנו קוראים לו בנק האמנות,
הוא היה במצב די קשה.

היו בערך שני מטר של מים עומדים.

זה היה פרוייקט קשה למימון,

מפני שבנקים לא היו מעוניינים בשכונה

מפני שאנשים לא היו מעוניינים בשכונה

מפני ששום דבר לא קרה שם.

זה היה עפר, זה היה כלום. זה היה בשום מקום.

וכך פשוט התחלנו לדמיין,
מה עוד יכול לקרות בתוך הבניינים האלה?

(מחיאות כפיים)

וכך עכשיו כשהשמועה של הבלוק שלי התפשטה,

והרבה אנשים מתחילים לבקר,

מצאנו שהבנק יכול להיות מרכז

לתערוכות, ארכיב, הופעות מוזיקליות,

ושיש אנשים שמתעניינים עכשיו

בלהיות קרובים לבניינים האלה
מפני שהבאנו קצת חום,

שסוג של הצתנו אש.

אחד הארכיונים שיהיו לנו שם
הוא תאגיד ההוצאה לאור ג'ונסון.

התחלנו גם לאסוף מזכרות
מההסטוריה האמריקאית,

מאנשים שחיים או חיו בשכונה.

כמה מהתמונות האלו הן תמונות
משפילות של אנשים שחורים,

סוג של הסטוריה עם תוכן מאוד מאתגר,

ואנחנו טובים יותר משכונה

עם אנשים צעירים שכל הזמן
שואלים את עצמם בנוגע לזהות שלהם

כדי לדבר על כמה מהמורכבויות

של גזע ומעמד?

בכמה דרכים, הבנק מייצג מרכז,

שאנחנו מנסים ליצור שלוחה
די הארד קור של פעילות תרבותית,

ושאם נוכל להתחיל ליצור מרכזים מרובים

ולחבר קצת ירוק מסביב לזה,

שהבניינים שרכשנו ושיקמנו,

שזה עכשיו בסביבות 60,70 יחידות,

שאם נוכל ליצור מיני וורסאי על זה,

ולחבר את הבניניים האלה
על ידי רצועה ירוקה יפיפיה --

(מחיאות כפיים) --

שהמקום הזה בו אנשים לא רצו להיות

יהפוך ליעד חשוב

לאנשים מכל המדינה והעולם.

בכמה דרכים, זה מרגיש מאוד כאילו אני כדר,

שאנחנו מתמודדים עם הדברים שעל הגלגל שלנו,

אנחנו מנסים עם הכשרון שיש לנו

לחשוב על הקערה הבאה שאנחנו רוצים ליצור.

וזה עבר מקערה לבית יחיד לבלוק לשכונה

למחוז תרבותי ללחשוב על העיר,

ובכל נקודה, היו דברים
שלא ידעתי שהייתי צריך ללמוד.

מעולם לא למדתי כל כך הרבה
על חוקי תכנון בניה בחיי.

מעולם לא חשבתי שאני אצטרך.

אבל כתוצאה מכך, אני מוצא שאין רק מקום

לעיסוקים האומנותיים שלי,

יש מקום להרבה עיסוקים אמנותיים אחרים.

אז אנשים התחילו לשאול אותנו,

"ובכן, ת'יאסטר, איך אתה מתכוון לגדול?"

ו,"מה תוכנית הקיימות שלך?"

(צחוק)(מחיאות כפיים)

ומה שגיליתי היה שלא יכולתי לייצא את עצמי,

שמה שנראה הכרחי בערים כמו אקרון אוהיו,

ודטרוייט מישיגן, וגארי, אינדיאנה,

זה שיהיו אנשים במקומות האלו
שכבר מאמינים במקומות האלו,

שכבר מתים לעשות את המקומות האלה יפים,

ושהרבה פעמים, האנשים האלה
שיש להם תשוקה בנוגע למקום

מנותקים מהמשאבים שדרושים
לגרום לדברים מגניבים לקרות.

או מנותקים מהתלות באנשים

שיכולים לעזור לדברים לקרות.

אז עכשיו, אנחנו מתחילים
לתת עצות מסביב למדינה

לאיך להתחיל עם מה שיש לכם,

איך להתחיל עם הדברים שמולכם,

איך לעשות משהו משום דבר,

איך לעצב מחדש את העולם שלכם
בגלגל או בבלוק שלכם

או בקנה המידה של העיר.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)

ג'ון כהן: תודה לך. אני אני חושבת
שהרבה אנשים שצופים בזה

ישאלו את עצמם את השאלה שהעלת בסוף:

איך הם יכולים לעשות את זה בעיר שלהם?

אתה לא יכול לייצא את עצמך.

תן לנו כמה דפים מספר המשחק שלך
בנוגע למה מישהו שקיבל השראה

בנוגע לעיר שלהם יכול לעשות
כדי להתמודד עם פרוייקט כמו שלך?

ת'יאסטר גייטס:
אחד הדברים שגיליתי שבאמת חשוב

זה להתחשב לא רק בסוג
של הפרוייקטים הבודדים,

כמ בניין ישן,

אלא למה היחסים בין בית ישן,

בית ספר מקומי, חנות קטנה,

והאם יש סוג כלשהו
של סינרגיה בין הדברים האלה?

האם אתם יכולים לגרום לאנשים האלה לדבר?

גיליתי שבמקרים בהם שכונות כשלו,

הרבה פעמים עדיין יש להן דופק.

איך אתם מזהים את הדופק במקום,
את האנשים עם התשוקה,

ואז איך אתם מחדירים לאנשים שנלחמו,

דישדשו במשך 20 שנה
אנרגיה מחודשת למקום בו הם גרים?

ומישהו צריך לעשות את העבודה.

אם הייתי מפתח מסורתי,
הייתי מדבר על הבניינים לבדם,

ואז לשים שלט "להשכרה" בחלון.

אני חושב שאתם למעשה צריכים לאצור יותר מזה,

שיש דרך בה אתם צריכים להיות מודעים לה,

מה העסקים שאני רוצה שיגדלו שם?

ואז, האם יש אנשים שחיים במקום הזה

שרוצים לגדל את העסקים האלה איתי?

מפני שאני חושב שזה לא רק
מרחב תרבותי או מגורים;

חייבת להיות יצירה של ליבה כלכלית.

אז לחשוב על הדברים האלה יחד מרגיש נכון.

ג.כ: זה קשה לגרום לאנשים
ליצר את הניצוץ שוב

כשאנשים דישדשו 20 שנה.

האם יש שיטות שמצאת שעזרו לפרוץ דרך?

ת.ג: כן, אני חושב שעכשיו יש הרבה דוגמאות

של אנשים שעושים עבודה מדהימה,

אבל השיטות האלו לפעמים כמו,
כשהמדיה כל הזמן אומרת

שרק דברים אלימים קורים במקום,

אז בהתבסס על היכולות שלכם וההקשר המסויים,

מהם הדברים שאתם
יכולים לעשות בשכונה שלכם

לסוג של להלחם בזה?

אז גיליתי שאם אתם אדם של תאטרון,

יש לכם פסטיבלי תאטרון רחוב חיצוני.

בכמה מקרים, אין לנו משאבים
בשכונות מסויימות

לעשות דברים שהם סוג של זוהרים,

אבל אם נוכל למצוא דרכים לדאוג שהאנשים

המקומיים באזור,

ואנשים שיכולים לתמוך בדברים
שמתרחשים מקומית

כשהאנשים האלה מתחברים,

אני חושב שדברים באמת מדהימים יכולים לקרות.

ג.כ: כל כך מעניין.

ואיך אפשר לדאוג שהפרוייקטים שאתם יוצרים

הם למעשה למוחלשים

ולא רק לקהל הצמחונים שרואים סרטי אינדי

שאולי יעברו כדי להנות מהם.

ת.ג: נכון, אז אני חושב שפה
זה מתחיל להכנס בעובי הקורה.

ג.כ: בא נלך לשם.
ת.ג: כרגע, גראנד קרוסינג

היא 99 אחוז שחורה, או לפחות אנשים חיים.

ואנחנו יודעים שאולי בעלי הנכסים באזור

הם שונים ממי שהולך ברחובות כל יום.

אז זה הגיוני להגיד שגראנד קרוסינג היא כבר

בתהליך של להפוך למשהו שונה משהיא היום.

אבל האם יש דרכים לחשוב
על קרנות דיור או קרנות קרקע

או פיתוח מבוסס מטרה

שמתחיל להגן על חלק מהחללים שמתרחשים,

מפני שכשיש לכם 7,500 מגרשים ריקים בעיר,

אתם רוצים שמשהו יקרה שם,

אבל אתם צריכים ישויות שלא רק
מתעניינות בחלק הפיתוחי,

אלא בישויות שמתעניינות בחלק הייצובי,

ואני מרגיש שהרבה פעמים
החלק הפיתוחי מלא מוטיבציה,

אבל העבודה האחרת של סוג של מודעות שכונתית,

החלק הזה לא חי יותר.

אז איך מתחילים לגדל שומרי סף חשובים

שמבטיחים שהמשאבים שזמינים

לאנשים החדשים שמגיעים

מחולקים גם לאנשים שחיו במקום הרבה זמן.

ג.כ: זה כל כך הגיוני. עוד שאלה אחת:

אתה טוען טיעון כל כך משכנע
ליופי והחשיבות של יופי ואמנות.

יהיו אחרים שיטענו שכספים ישמשו טוב יותר

לשרותים בסיסיים לחסרי היכולת.

איך אתה נלחם בנקודת המבט הזו, או מתנגד לה?

ת.ג: אני מאמין שיופי הוא שרות בסיסי.

(מחיאות כפיים)

הרבה פעמים גיליתי שכשיש משאבים

שלא נעשו זמינים לכמה ערים נטולות משאבים

או שכונות או קהילות,

שלפעמים תרבות היא הדבר שעוזר להצית,

ושאני לא יכול לעשות הכל,

אבל אני חושב שיש דרך בה
אם אתם יכולים להתחיל עם תרבות

ולגרום לאנשים סוג של
להשקיע מחדש במקום שלהם,

סוגים אחרים של שרותים
סמוכים מתחילים לגדול,

ואז אנשים יכולים לטעון שזו דרישה פואטית,

והדרישות הפוליטיות שנחוצות
כדי להעיר את הערים,

הן גם הופכות למאוד פואטיות.

ג.כ: זה הגיוני לי לגמרי.

ת'יאסטר, תודה רבה לך שהיית פה היום.

תודה לך. ת'יאסטר גייטס.

(מחיאות כפיים)