Return to Video

טרייסי שבלייה: למצוא את הסיפור שמאחורי הציור

  • 0:01 - 0:05
    אספר לכם על בעיה
    שאני סובלת ממנה,
  • 0:05 - 0:07
    ויש לי תחושה מוזרה
    שגם רבים מכם
  • 0:07 - 0:09
    סובלים ממנה.
  • 0:09 - 0:11
    כשאני מסתובבת בגלריות--
  • 0:11 - 0:13
    המון חדרים מלאים בציורים,
  • 0:13 - 0:18
    אחרי כ-15-20 דקות,
  • 0:18 - 0:20
    אני קולטת
    שאני כבר לא חושבת על הציורים.
  • 0:20 - 0:21
    אני כבר לא מתחברת אליהם.
  • 0:21 - 0:24
    אני חושבת על כוס הקפה
  • 0:24 - 0:27
    שאני נורא זקוקה לה
    כדי להתעורר.
  • 0:27 - 0:30
    אני סובלת מ"תשישות גלריות".
  • 0:30 - 0:32
    כמה מכם סובלים גם מ--
  • 0:32 - 0:34
    כן! חה-חה!
  • 0:34 - 0:36
    לפעמים תחזיקו מעמד
  • 0:36 - 0:39
    יותר מ-20 דקות,
    ואולי פחות,
  • 0:39 - 0:41
    אבל נראה לי
    שכולנו סובלים מזה.
  • 0:41 - 0:43
    האם אתם חשים גם
    את האשמה המתלווה לכך?
  • 0:43 - 0:46
    אני, בכל אופן,
    מביטה בציורים שעל הקיר
  • 0:46 - 0:49
    וחושבת: מישהו החליט
    לתלות אותם שם,
  • 0:49 - 0:51
    במחשבה שהם מספיק טובים
    כדי להיות תלויים על הקיר,
  • 0:51 - 0:53
    אך לא תמיד
    אני רואה את זה.
  • 0:53 - 0:55
    בעצם, אני לא רואה את זה
    רוב הזמן.
  • 0:55 - 0:59
    ואני יוצאת ממש עצובה.
  • 0:59 - 1:03
    אני מרגישה אשמה
    ולא שלמה עם עצמי,
  • 1:03 - 1:05
    במקום לחשוב
    שמשהו לא בסדר בציור עצמו,
  • 1:05 - 1:06
    אני חושבת
    שמשהו לא בסדר אצלי.
  • 1:06 - 1:09
    ולצאת ככה מגלריה,
    זאת לא חוויה טובה.
  • 1:09 - 1:10
    [צחוק]
  • 1:10 - 1:13
    העניין הוא שלדעתי
    עלינו לוותר קצת לעצמנו.
  • 1:13 - 1:15
    למשל, כשאתם הולכים למסעדה,
  • 1:15 - 1:19
    ומביטים בתפריט.
    האם מצפים מכם
  • 1:19 - 1:21
    להזמין את כל מה שבתפריט?
  • 1:21 - 1:23
    לא! אתם בוחרים.
  • 1:23 - 1:26
    אם אתם נכנסים לחנות כלבו
    כדי לקנות חולצה,
  • 1:26 - 1:29
    האם תמדדו כל חולצה וחולצה
  • 1:29 - 1:30
    ותרצו לקנות את כולן?
  • 1:30 - 1:34
    ברור שלא. אתם יכולים להיות בררניים.
    זו הציפייה מכם.
  • 1:34 - 1:37
    אז מדוע אין ציפיה כזו
  • 1:37 - 1:40
    להיות בררניים,
    כשהולכים לגלריה לאמנות?
  • 1:40 - 1:43
    מדוע אנו אמורים לחוש חיבור
    לכל ציור וציור?
  • 1:43 - 1:46
    אז אני מנסה גישה שונה,
  • 1:46 - 1:47
    ועושה שני דברים:
  • 1:47 - 1:52
    כשאני נכנסת לגלריה,
    קודם כל אני הולכת מהר מאד,
  • 1:52 - 1:56
    מסתכלת על הכל,
    ומציינת לעצמי את היצירות
  • 1:56 - 1:59
    שגורמות לי משום-מה להאט.
  • 1:59 - 2:02
    אינני יודעת מדוע
    הן גורמות לי להאט, אבל משהו
  • 2:02 - 2:04
    מושך אותי כמו במגנט.
  • 2:04 - 2:07
    ואז אני מתעלמת מכל היתר,
    ופשוט ניגשת אל אותו ציור.
  • 2:07 - 2:10
    זה הדבר הראשון שאני עושה.
    אני אוצרת אוסף משלי.
  • 2:10 - 2:13
    אני בוחרת ציור מסוים.
    זה עשוי להיות ציור אחד מתוך 50.
  • 2:13 - 2:17
    והדבר השני שאני עושה,
    אני עומדת מול הציור,
  • 2:17 - 2:20
    ומספרת לעצמי סיפור עליו.
  • 2:20 - 2:23
    מדוע סיפור?
    כי נראה לי שכך אנו מחווטים,
  • 2:23 - 2:27
    ושהדנ"א שלנו אומר לנו
    לספר סיפורים.
  • 2:27 - 2:29
    אנו טווים כל הזמן סיפורים
    בקשר לכל דבר,
  • 2:29 - 2:35
    ולדעתי אנו עושים זאת
    כי העולם הוא מקום מטורף וכאוטי,
  • 2:35 - 2:39
    ודרך הסיפורים אנו מנסים
    להקנות לו איזו משמעות,
  • 2:39 - 2:41
    לעשות בו קצת סדר.
  • 2:41 - 2:45
    מדוע לא ליישם את זה
    לדרך בה אנו מתבוננים בציורים?
  • 2:45 - 2:48
    אז כעת יש לי
    מעין תפריט-מסעדה
  • 2:48 - 2:52
    של ביקור בגלריות.
  • 2:52 - 2:55
    יש שלושה ציורים
    שאציג לכם כעת
  • 2:55 - 2:58
    ציורים שגרמו לי לעצור על מקומי
  • 2:58 - 3:00
    ולרצות לטוות סיפורים
    על אודותיהם.
  • 3:00 - 3:04
    הראשון זקוק להקדמה קטנה--
  • 3:04 - 3:07
    "נערה עם עגיל פנינה"
    מאת יוהנס ורמיר,
  • 3:07 - 3:09
    צייר הולנדי בן המאה ה-17.
  • 3:09 - 3:12
    זהו הציור הנפלא ביותר.
  • 3:12 - 3:14
    ראיתי אותו לראשונה
    כשהייתי בת 19,
  • 3:14 - 3:16
    ומיד רצתי וקניתי פוסטר שלו,
  • 3:16 - 3:20
    ובעצם הוא עוד ישנו אצלי.
    אחרי 30 שנה הוא עוד תלוי אצלי בבית.
  • 3:20 - 3:23
    הוא ליווה אותי לכל אורך הדרך,
  • 3:23 - 3:26
    מעולם לא שבעתי מלהביט בו.
  • 3:26 - 3:30
    הדבר הראשון אצלה,
    שגרם לי לעצור על מקומי
  • 3:30 - 3:32
    היה פשוט הצבעים הנהדרים
    בהם הוא משתמש
  • 3:32 - 3:34
    והאור שנופל על פניה.
  • 3:34 - 3:37
    אך נראה לי
    שהדבר שהחזיר אותי לציור
  • 3:37 - 3:40
    שנה אחרי שנה,
    הוא משהו אחר,
  • 3:40 - 3:44
    וזה המבט שבפניה,
    הקונפליקט שמשתקף בפניה.
  • 3:44 - 3:46
    אני לא יכולה לקבוע
    אם היא שמחה או עצובה,
  • 3:46 - 3:49
    ואני כל הזמן
    משנה את דעתי בקשר לכך.
  • 3:49 - 3:53
    וזה מה שמחזיר אותי
    כל הזמן לציור.
  • 3:53 - 3:57
    יום אחד, 16 שנה אחרי שתליתי
    את הפוסטר הזה על הקיר שלי,
  • 3:57 - 3:59
    שכבתי במיטה והתבוננתי בה,
  • 3:59 - 4:02
    ולפתע שאלתי את עצמי,
    מעניין מה הצייר
  • 4:02 - 4:06
    עשה לה, שגרם לה
    להיראות כך.
  • 4:06 - 4:09
    וזו היתה הפעם הראשונה
    בה חשבתי
  • 4:09 - 4:11
    שההבעה שעל פניה
    בעצם משקפת
  • 4:11 - 4:14
    את מה שהיא מרגישה כלפיו.
  • 4:14 - 4:17
    לפני-כן תמיד ראיתי בו
    דיוקן של נערה.
  • 4:17 - 4:22
    וכעת התחלתי לחשוב על הציור
    כעל דיוקן של מערכת-יחסים.
  • 4:22 - 4:24
    חשבתי לעצמי: אם כן,
    מה היתה אותה מערכת יחסים?
  • 4:24 - 4:28
    אז התחלתי לחקור, וגיליתי,
  • 4:28 - 4:30
    שאין לנו מושג מי היא.
  • 4:30 - 4:32
    למעשה איננו יודעים
    מי היו המודלים
  • 4:32 - 4:35
    בכל ציוריו של ורמיר,
  • 4:35 - 4:37
    וידוע לנו מעט מאד
    על ורמיר עצמו.
  • 4:37 - 4:40
    וזה גרם לי לקרוא: "יש!"
  • 4:40 - 4:44
    אני יכולה לעשות כרצוני,
    אני יכולה להמציא איזה סיפור שבא לי.
  • 4:44 - 4:47
    אז ככה המצאתי את הסיפור הזה.
  • 4:47 - 4:49
    חשבתי שקודם כל
  • 4:49 - 4:51
    אני צריכה למקם אותה בבית.
  • 4:51 - 4:53
    איך ורמיר מכיר אותה?
  • 4:53 - 4:55
    הועלו כבר השערות
  • 4:55 - 4:59
    שזו בתו בת ה-12.
  • 4:59 - 5:01
    בתו היתה בת 12
    כשהוא צייר את הציור.
  • 5:01 - 5:04
    חשבתי לעצמי, לא.
    זהו מבט מאד אינטימי.
  • 5:04 - 5:06
    זה לא מבט שבת
    נותנת באביה.
  • 5:06 - 5:08
    למשל, בציור ההולנדי של אז,
  • 5:08 - 5:12
    אם פיה של אישה היה פתוח,
    זה הראה על זמינות מינית.
  • 5:12 - 5:14
    לא היה מכובד שוורמיר
  • 5:14 - 5:16
    יצייר כך את בתו.
  • 5:16 - 5:17
    כלומר, זאת לא בתו,
    אבל מישהי קרובה אליו,
  • 5:17 - 5:20
    קרובה אליו פיזית.
  • 5:20 - 5:22
    מי עוד היה בבית?
  • 5:22 - 5:25
    משרתת, משרתת יפה.
  • 5:25 - 5:27
    אם כן, מיקמתי אותה בבית.
  • 5:27 - 5:30
    איך נמקם אותה בסטודיו שלו?
  • 5:30 - 5:32
    אנו לא יודעים הרבה על ורמיר,
  • 5:32 - 5:34
    אך מהמעט שאנו יודעים,
    דבר אחד ברור:
  • 5:34 - 5:37
    הוא התחתן עם אישה קתולית,
    הם גרו יחד עם אימה
  • 5:37 - 5:39
    בבית שבו היה לו חדר משלו
  • 5:39 - 5:43
    שבו-- הסטודיו שלו.
    היו לו גם 11 ילדים.
  • 5:43 - 5:46
    זה היה ודאי
    בית כאוטי ורעשני.
  • 5:46 - 5:49
    ואם כבר הזדמן לכם לראות
    את ציוריו של ורמיר,
  • 5:49 - 5:53
    אתם יודעים שהם
    רגועים ושקטים להפליא.
  • 5:53 - 5:57
    איך צייר מצליח לצייר ציורים
    כה שקטים ורגועים כשסביבו 11 ילדים?
  • 5:57 - 5:59
    ובכן, הוא מידר את חייו.
  • 5:59 - 6:03
    הוא נכנס לסטודיו שלו, ואומר,
    "שאיש לא ייכנס לכאן.
  • 6:03 - 6:08
    לא האישה. לא הילדים.
    טוב, העוזרת יכולה להיכנס כדי לנקות."
  • 6:08 - 6:15
    היא בסטודיו. הוא הכניס אותה לסטודיו
    והם ביחד.
  • 6:15 - 6:17
    והוא מחליט לצייר אותה.
  • 6:17 - 6:19
    הוא מוודא שהיא לובשת
    בגדים פשוטים מאד.
  • 6:19 - 6:23
    וכל הנשים, או רובן,
    ביתר ציוריו של ורמיר
  • 6:23 - 6:29
    לבשו קטיפה, משי, פרווה,
    חומרים מפוארים מאד.
  • 6:29 - 6:31
    זה מאד פשוט.
    הדבר היחיד שאיננו פשוט
  • 6:31 - 6:33
    הוא עגיל הפנינה שלה,
  • 6:33 - 6:37
    ואם היא משרתת,
    אין סיכוי שהיא יכלה לקנות
  • 6:37 - 6:39
    זוג עגילי פנינה.
  • 6:39 - 6:42
    כך שהם לא שלה.
    של מי הם?
  • 6:42 - 6:47
    אנו במקרה יודעים. יש רשימה
    של בגדיה של קתרינה, אשתו,
  • 6:47 - 6:51
    וביניהם מעיל צהוב
    עם פרווה לבנה,
  • 6:51 - 6:52
    לסוטה בשחור-לבן,
  • 6:52 - 6:56
    והבגדים האלה מופיעים
    ברבים מציוריו,
  • 6:56 - 6:59
    על נשים שונות
    בציוריו של ורמיר.
  • 6:59 - 7:04
    אז ברור שבגדיה הושאלו
    לנשים שונות.
  • 7:04 - 7:06
    מכאן כבר לא כל כך
    קשה להסיק
  • 7:06 - 7:10
    שעגיל הפנינה שייך בעצם לאשתו.
  • 7:10 - 7:13
    אז יש לנו
    כל הרכיבים עבור הסיפור שלנו.
  • 7:13 - 7:15
    היא נמצאת איתו בסטודיו
    זמן ממושך.
  • 7:15 - 7:17
    נדרש זמן רב
    לצייר את הציורים האלה.
  • 7:17 - 7:20
    הם ודאי בילו ביחד,
    רק שניהם, כל הזמן הזה.
  • 7:20 - 7:22
    היא עונדת את עגיל הפנינה
    של אשתו.
  • 7:22 - 7:25
    היא יפהפיה. ברור שהיא מאוהבת בו.
    היא בבעיה.
  • 7:25 - 7:28
    האם האישה יודעת?
    אולי לא.
  • 7:28 - 7:31
    ואם לא, ובכן--
  • 7:31 - 7:33
    זה כל הסיפור.
  • 7:33 - 7:35
    [צחוק]
  • 7:35 - 7:38
    הציור הבא שעליו
    ברצוני לדבר
  • 7:38 - 7:41
    קרוי "נער בונה בית-קלפים"
    מאת שרדן,
  • 7:41 - 7:46
    צייר בן המאה ה-18 שמוכר בעיקר
    בשל ציורי הטבע הדומם שלו,
  • 7:46 - 7:48
    אך מידי פעם הוא
    צייר בני-אדם.
  • 7:48 - 7:52
    למעשה הוא צייר
    ארבע גירסאות של הציור הזה,
  • 7:52 - 7:56
    נערים שונים שבונים בתי-קלפים,
    כולם מרוכזים מאד.
  • 7:56 - 8:00
    אני הכי אוהבת את הגירסה הזו,
    כי כמה מהנערים
  • 8:00 - 8:03
    בוגרים יותר וכמה צעירים יותר,
    וזה בעיני,
  • 8:03 - 8:06
    כמו הדייסה של זהבה,
    הוא בדיוק נכון.
  • 8:06 - 8:10
    לא לגמרי ילד,
    ולא לגמרי גבר.
  • 8:10 - 8:15
    יש בו איזון מוחלט
    בין תמימות לנסיון,
  • 8:15 - 8:19
    וזה מה שגרם לי
    לעצור לפני הציור הזה.
  • 8:19 - 8:23
    הבטתי בפניו.
    זה דומה קצת לציור של ורמיר.
  • 8:23 - 8:26
    האור נופל משמאל,
    פניו טובלים
  • 8:26 - 8:28
    באור הזוהר הזה.
    הם בדיוק במרכז התמונה,
  • 8:28 - 8:31
    וכשהבטתי בו, גיליתי,
  • 8:31 - 8:32
    שאני עומדת שם ומבקשת,
  • 8:32 - 8:35
    "תביט אלי.
    בבקשה, תביט אלי."
  • 8:35 - 8:38
    והוא לא הביט אלי.
    הוא המשיך להביט בקלפים שלו,
  • 8:38 - 8:40
    וזה אחד המרכיבים המושכים
    בציור הזה,
  • 8:40 - 8:45
    שהוא כה ממוקד במעשיו,
    עד שאיננו מסתכל בכיווננו.
  • 8:45 - 8:49
    ובעיני זה סימן
    ליצירת-מופת,
  • 8:49 - 8:53
    לציור שמכיל העדר פתרון.
  • 8:53 - 8:54
    הוא לעולם לא יביט בי.
  • 8:54 - 8:56
    אז חשבתי על סיפור:
  • 8:56 - 8:59
    אם אני במצב הזה,
    מי היה האדם שהביט בו?
  • 8:59 - 9:01
    לא הצייר. אינני רוצה
    לחשוב על הצייר.
  • 9:01 - 9:04
    אני חושבת על גירסה
    מבוגרת יותר שלו-עצמו.
  • 9:04 - 9:10
    גבר, משרת מבוגר יותר
    שמתבונן במשרת הצעיר הזה,
  • 9:10 - 9:12
    ואומר, "הבט אלי.
    אני רוצה להזהיר אותך
  • 9:12 - 9:15
    לגבי מה שעומד לקרות לך.
    בבקשה הבט אלי."
  • 9:15 - 9:16
    והוא בשום אופן לא מביט.
  • 9:16 - 9:20
    והעדר זה של פתרון, העדר הפתרון
    ב"נערה עם עגיל פנינה"--
  • 9:20 - 9:22
    איננו יודעים אם היא
    שמחה או עצובה.
  • 9:22 - 9:24
    כתבתי עליה רומן שלם,
  • 9:24 - 9:26
    ואני טרם יודעת
    אם היא שמחה או עצובה.
  • 9:26 - 9:28
    שוב ושוב,
    אני חוזרת אל הציור,
  • 9:28 - 9:33
    מחפשת את התשובה,
    את הסיפור שימלא את החסר.
  • 9:33 - 9:36
    אנו יכולים להמציא סיפור
    וזמנית להיות מרוצים ממנו,
  • 9:36 - 9:42
    אבל לא לגמרי,
    לכן אנו חוזרים שוב ושוב.
  • 9:42 - 9:44
    הציור האחרון עליו אדבר
  • 9:44 - 9:49
    נקרא "אלמוני", מאת אלמוני.
    [צחוק]
  • 9:49 - 9:52
    זהו דיוקן של אדם מבית טיודור
    שנרכש ע"י גלריית הדיוקנאות הלאומית.
  • 9:52 - 9:55
    הם חשבו שמדובר בגבר
    בשם סר תומס אוברברי,
  • 9:55 - 9:58
    ואחר גילו שלא,
  • 9:58 - 9:59
    ואין להם מושג מי האיש.
  • 9:59 - 10:01
    בגלריית הדיוקנאות הלאומית,
  • 10:01 - 10:03
    אם ההיסטוריה של הציור
    אינה ידועה,
  • 10:03 - 10:05
    אין בו תועלת.
  • 10:05 - 10:07
    הם לא יכולים לתלות אותו,
    כי אינם יודעים מי זה.
  • 10:07 - 10:12
    אז לרוע המזל, היתום הזה
    בילה את רוב זמנו במחסן,
  • 10:12 - 10:14
    לצד די הרבה יתומים נוספים,
  • 10:14 - 10:17
    חלקם ציורים יפהפיים.
  • 10:17 - 10:22
    ציור זה גרם לי לעצור
    משלוש סיבות:
  • 10:22 - 10:25
    אחת, חוסר הקשר
    בין פיו המחייך
  • 10:25 - 10:27
    לבין עיניו העגומות.
  • 10:27 - 10:30
    הוא לא שמח, ומדוע?
  • 10:30 - 10:34
    שנית, מה שבאמת משך אותי
  • 10:34 - 10:36
    היו לחייו האדומות הבוהקות.
  • 10:36 - 10:39
    הוא מסמיק.
    הוא מדגמן הסמקה!
  • 10:39 - 10:42
    הבחור הזה
    ודאי הסמיק כל הזמן.
  • 10:42 - 10:44
    מה עובר לו בראש
    שגורם לו להסמיק?
  • 10:44 - 10:48
    הדבר השלישי שגרם לי לעצור
  • 10:48 - 10:51
    הוא בגד הגוף הנהדר שלו.
  • 10:51 - 10:55
    משי, גווני אפור,
    הכפתורים היפים האלה.
  • 10:55 - 10:56
    אתם יודעים
    מה זה הזכיר לי?
  • 10:56 - 11:01
    זה נוח ומרופד;
    כמו שמיכת נוצות שפרושה על מיטה.
  • 11:01 - 11:04
    חשבתי כל הזמן
    על מיטות ולחיים סמוקות,
  • 11:04 - 11:06
    וכמובן שתמיד כשהבטתי בו,
    חשבתי על מין.
  • 11:06 - 11:09
    ושאלתי את עצמי,
    האם על זה הוא חושב?
  • 11:09 - 11:11
    חשבתי שאם אטווה סיפור,
  • 11:11 - 11:13
    מה הדבר האחרון שיהיה בו?
  • 11:13 - 11:17
    ובכן, מה מעסיק את דעתו
    של אדון מבית טיודור?
  • 11:17 - 11:19
    חשבתי על הנרי ה-8, נכון.
  • 11:19 - 11:23
    הוא חושב כל הזמן
    על מורשתו, על היורש שלו.
  • 11:23 - 11:27
    מי יירש את שמו
    ואת הונו?
  • 11:27 - 11:31
    צרפו הכל יחד,
    והרי לכם סיפור
  • 11:31 - 11:34
    שימלא את החסר
    שבגללו אתם חוזרים אל הציור.
  • 11:34 - 11:39
    אז הנה הסיפור.
  • 11:39 - 11:42
    הוא קצר.
  • 11:42 - 11:44
    "אדמוני"
  • 11:44 - 11:48
    אני עדיין לובש את בגד הגוף הלבן
    והרקום זהב, שקיבלתי מקרולין.
  • 11:48 - 11:53
    יש לו צווארון גבוה,
    שרוולים נתיקים
  • 11:53 - 11:56
    וכפתורים מסובכים
    עשויי חוט משי מפותל,
  • 11:56 - 11:59
    התפורים בצפיפות,
    להתאמה נוחה וצמודה.
  • 11:59 - 12:02
    בגד הגוף גורם לי לחשוב
    על כיסוי-מיטה רחב.
  • 12:02 - 12:06
    אולי זו היתה הכוונה.
  • 12:06 - 12:11
    לבשתי אותו לראשונה
    בסעודה יוקרתית שהוריה אירגנו לכבודנו.
  • 12:11 - 12:13
    ידעתי עוד לפני שנעמדתי
    כדי לנאום,
  • 12:13 - 12:15
    שהלחיים שלי בוערות.
  • 12:15 - 12:19
    תמיד הסמקתי בקלות
    אם ממאמץ גופני,
  • 12:19 - 12:21
    בגלל יין, מהתרגשות.
  • 12:21 - 12:26
    כנער, אחיותי והילדים בביה"ס
    הקניטו אותי,
  • 12:26 - 12:28
    אבל לא ג'ורג'.
  • 12:28 - 12:31
    רק לג'ורג' הסכמתי
    לכנות אותי "אדמוני".
  • 12:31 - 12:34
    ולא לאיש זולתו.
  • 12:34 - 12:38
    הוא הצליח לגרום לכינוי
    להישמע עדין.
  • 12:38 - 12:41
    כשהשמעתי את הצהרתי,
  • 12:41 - 12:44
    ג'ורג' לא הסמיק,
    אלא החוויר כמו בגד הגוף שלי.
  • 12:44 - 12:46
    הוא לא היה צריך
    להיות מופתע.
  • 12:46 - 12:47
    זה מכבר רווחה ההנחה
  • 12:47 - 12:51
    שאנשא לדודניתו.
  • 12:51 - 12:54
    ובכל זאת, קשה לשמוע
    את המלים נאמרות בקול.
  • 12:54 - 12:57
    אני יודע זאת:
    התקשיתי לומר אותן.
  • 12:57 - 13:01
    אחר כך מצאתי את ג'ורג
    על המרפסת המשקיפה לגינת המטבח.
  • 13:01 - 13:07
    למרות שהוא שתה ללא הרף
    כל הערב, הוא נותר חיוור.
  • 13:07 - 13:11
    עמדנו יחד והבטנו
    במשרתות שקצרו את החסה.
  • 13:11 - 13:13
    "מה דעתך
    על בגד הגוף שלי?" שאלתי.
  • 13:13 - 13:19
    הוא בהה בי.
    "נראה שהצווארון חונק אותך".
  • 13:19 - 13:21
    "נוכל להמשיך ולהיפגש,"
    התעקשתי.
  • 13:21 - 13:24
    "נוכל לצאת לציד, לשחק קלפים,
    לבקר בבית המשפט,
  • 13:24 - 13:26
    דבר לא צריך להשתנות."
  • 13:26 - 13:29
    ג'ורג' לא אמר מילה.
  • 13:29 - 13:33
    "אני בן 23.
    הגיע הזמן שאתחתן
  • 13:33 - 13:37
    ואעמיד לי יורש.
    זו הציפייה ממני."
  • 13:37 - 13:40
    ג'ורג' רוקן כוס נוספת של יין קלארט,
    ונפנה אלי:
  • 13:40 - 13:44
    "איחולי על כלולותיך
    הממשמשים וקרבים, ג'יימס.
  • 13:44 - 13:49
    "אין לי ספק שתהיו
    מרוצים ביחד."
  • 13:49 - 13:53
    ומאז הוא לעולם לא שב להגות
    את הכינוי שלי.
  • 13:53 - 13:54
    תודה רבה.
  • 13:54 - 13:58
    [מחיאות כפיים]
  • 13:58 - 13:59
    תודה רבה.
  • 13:59 - 14:01
    [מחיאות כפיים]
Title:
טרייסי שבלייה: למצוא את הסיפור שמאחורי הציור
Speaker:
Tracy Chevalier
Description:

כשטרייסי שבלייה מתבוננת בציורים, היא מדמיינת את הסיפורים שמאחוריהם: כיצד פגש הצייר במודל שלו? מה עשוי להסביר את המבט שבעיניה? מדוע הגבר הזה... מסמיק? היא מספרת שלושה סיפורים בהשראת דיוקנאות, כולל זה שהוביל לרב-מכר שלה, "נערה עם עגיל פנינה".
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
14:21

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.