בואו נציל את היבשת הטהורה האחרונה

2041 תהיה שנת מפנה לכוכב שלנו. השנה הזו תסמן את הסיום של הסכם בן 50 שנה לשמור על אנטארקטיקה, היבשת הטהורה האחרונה, נקיה מניצול. החוקר רוברט סוואן -- האדם הראשון שהלך לשני הקטבים גם הצפוני וגם הדרומי -- נמצא במשימה להבטיח את הארכת ההסכם הזה. עם תשוקה ומרץ, הוא במקש מאיתנו לבחור את השימור של יבשת אנטארקטיקה למען הקיום שלנו.

בואו נלך דרומה.

כולכם למעשה הולכים דרומה.

זה הכיוון דרום, לשם,

ואם תלכו 8,000 קילומטר מאחורי החדר הזה,

אתם תגיעו הכי דרומה
שאתם יכולים בכדור הארץ,

הקוטב הדרומי עצמו.

עכשיו אני לא חוקר.

אני לא משמר סביבה.

אני למעשה רק שורד,

והתמונות האלו שאני מראה לכם פה הן מסוכנות.

הן המסת הקרח של הקוטב הדרומי והצפוני.

וגבירותי ורבותי,

אנחנו צריכים להקשיב
למה שהמקומות האלו מספרים לנו,

ואם לא, נגיע למצב השרדותי משלנו

פה על כדור הארץ.

עמדתי בפני המקומות האלו,

וללכת ברחבי קרח אוקיינוס נמס

זה בלי ספק הדבר הכי מפחיד

שקרה לי אי פעם.

אנטארקטיקה היא מקום כל כך מלא תקווה.

הוא מוגן על ידי אמנת אנטארקטיקה,
שנחתמה ב 1959.

ב 1991, הסכם ,
למשך 50 שנה נכנס לתוקפו,

שמונע כל ניצול של אנטארקטיקה,

וההסכם הזה יכול להיות משונה,

מעודכן, או אפילו ננטש

החל מ 2041.

גבירותי ורבותי,

אנשים כבר בצפון הרחוק פה בארקטי

כבר מנצלים

את המסת הקרחונים,

לוקחים המשאבים
מאזורים שכוסו עלי ידי קרח

במשך 10, 20, 30,000

100,000 שנה.

האם הם לא יכולים לחבר את הנקודות

ולחשוב, "למה הקרח נמס למעשה?"

זה מקום כל כך מדהים,

האנטארקטי, ועבדתי קשה

במשך 23 השנים האחרונות במשימה

לדאוג שמה שקורה עכשיו בצפון

לא יקרה לעולם, לא יכול לקרות בדרום.

איפה כל זה התחיל?

זה התחיל בשבילי בגיל 11,

תראו את התספורת הזו. היא מעט מוזרה. (צחוק)

ובגיל 11, קיבלתי השראה מהחוקרים האמיתיים

לרצות לנסות להיות הראשון ללכת לשני הקטבים.

מצאתי את זה מעורר השראה

שהרעיון של להפוך למטייל בקטבים

התקבל כל כך טוב אצל הבנות
במסיבות כשהייתי באוניברסיטה.

זה היה מעט יותר מעורר השראה.

ואחרי שנים, שבע שנים של גיוס מימון,

שבע שנים שאמרו לי לא,

שבע שנים שאמרו לי במשפחה ללכת ליעוץ

וטיפול פסיכיאטרי,

לבסוף שלושה מאיתנו מצאנו את עצמנו
צועדים לקוטב הדרומי הגאוגרפי

בצעדה הלא מסוייעת
הארוכה ביותר בהסטוריה האנושית.

בתמונה הזו, עמדנו באזור

בגודל של ארצות הברית,

והיינו לבד.

אין לנו תקשורת רדיו, אין גיבוי.

מתחת לרגלינו, 90 אחוז מכל הקרח בעולם,

70 אחוז מכל המים המתוקים בעולם.

עמדנו על זה.

זה הכוח של אנטארקטיקה.

במסע הזה, עמדנו בפני הסכנה של בקיעים,

קור קיצוני,

כל כך קר שזיעה נהפכת לקרח
בתוך הבגדים שלכם.

השיניים שלכם יכולות להסדק,

מים יכולים לקפוא בעיניים.

בואו רק נגיד שהיה מעט קריר. (צחקו)

ואחרי 70 ימים נואשים, הגענו לקוטב הדרומי.

עשינו את זה.

אבל משהו קרה לי במסע בן 70 הימים הזה ב 1986

שהביא אותי לפה, וזה כאב.

העיניים שלי שינו צבע ב 70 ימים בגלל נזק.

הפנים שלנו התמלו שלפוחיות.

העור נקרע ותהינו למה.

וכשהגעו הביתה, נאסא אמרו לנו

שהחור באוזון התגלה

מעל הקוטב הדרומי,

והלכנו מתחתיו באותה שנה בה התגלה.

קרניים אולטרה סגולות,
פגעו בקרח, חזרו, וטיגנו את עיניינו,

קרעו את פנינו.

זה היה שוק קטן -- (צחוק)

וזה גרם לי להתחיל לחשוב.

ב 1989, פנינו עכשיו צפונה.

שישה ימים, כל צעד הרחק מהבטחון של היבשה

על פני אוקיינוס קפוא.

זה היה קפוא עד יאוש שוב.

הנה אני מגיע מלהתרחץ
ערום ב 60- מעלות צלסיוס.

ואם מישהו אי פעם יגיד לכם,
"קר לי" -- (צחוק) --

אם הם נראים ככה, קר להם, בהחלט.

(מחיאות כפיים)

ובמרחק 1,000 קילומטר מהביטחון של היבשה,

אסון קורה.

האוקיינוס הארקטי נמס מתחת לרגלינו
ארבעה חודשים לפני הזמן שעשה זאת אי פעם,

ואנחנו 1,000 קילומטר מביטחון.

הקרח מתרסק סביבנו, נטחן,
אני חושב, "האם אנחנו נמות?"

אבל משהו נדלק בראש שלי באותו יום,

כשהבנתי שאנחנו, כעולם,
נמצאים במצב השרדותי,

והתחושה הזו לא נעלמה מעולם במשך 25 שנה.

אבל אז, היינו חייבים לצעוד או למות.

לא היינו תוכנית השרדות בטלויזיה.

כשדברים השתבשו בשבילנו, זה חיים או מוות,

והאפרו אמריקאי הגיבור שלנו דריל,

שהפך להיות האמריקאי
הראשון שצעד לקוטב הצפוני,

העקב שלו נשר מכווית קור 200 קליקים מהמטרה.

הוא חייב להמשיך, הוא ממשיך,

ואחרי 60 יום על הקרח, עמדנו בקוטב הצפוני.

עשינו את זה.

כן, הפכתי לאדם הראשון בהסטוריה
שהיה טיפש מספיק ללכת לשני הקטבים,

אבל זו היתה ההצלחה שלנו.

ולמרבה הצער, בחזרה הביתה,

זה לא היה הכל כיף.

הפכתי למאוד מדוכא.

להצליח במשהו זה הרבה פעמים
קשה יותר מלגרום לזה לקרות.

הייתי ריק, בודד, הרוס כלכלית.

הייתי ללא תקווה,

אבל התקווה באה אלי
בצורה של זאק קוסטו הדגול,

והוא נתן לי השראה לקחת את משימת 2041.

וכמו ז'אק הוא נתן לי הוראות ברורות:

ערב את המנהיגים העולמיים,
דבר עם התעשייה והעסקים,

ומעל הכל, רוב, תן השראה לאנשים צעירים,

מפני שהם יבחרו את העתיד
של השימור של אנטארקטיקה.

למנהיגי העולם, היינו בכל פסגה עולמית,

כל השלוש, עם היאכטה האמיצה שלנו, 2041,

פעמיים בריו, פעם ב 92, ופעם ב 2012,

ול"פסגת כדור הארץ" ביוהנסבורג,

עשינו את המסע היבשתי הארוך ביותר עם יאכטה,

13,000 קילומטר מסביב לכל דרום אפריקה

עשינו את מיטבינו לתת השראה
ליותר ממליון צעירים אישית

על 2041 ועל הסביבה שלהם.

במשך 11 השנים האחרונות,
לקחנו יותר מ 1,000 אנשים,

אנשים מהתעשיה ועסקים, נשים וגברים מחברות,

סטודנטים מכל העולם, למטה לאנטארקטיקה,

ובמהלך המשימות האלו, הצלחנו להוציא

יותר מ 1,500 טונות של מתכת מעוותת
שנשארו באנטארקטיקה.

זה לקח שמונה שנים, ואני כל כך גאה בזה

מפני שמחזרנו את כולה בדרום אמריקה.

קיבלתי השראה מאז שיכולתי ללכת

למחזר מאימי.

הנה היא, ואימי --

(מחיאות כפיים) --

אימי עדיין ממחזרת,

והיא בשנת ה 100 שלה, זה לא פנטסטי?

(מחיאות כפיים)

וכש -- אני אוהב את אמא שלי.

(צחוק)

אבל כשאימי נולדה,

האוכלוסיה של הפלנטה
היתה רק 1.8 מיליארד אנשים,

ודיבור במונחים של מיליארדים,

לקחנו אנשים צעירים מהתעשיה והעסקים

מהודו, סין,

אלה אומות משנות משחק, ויהיו מאוד חשובות

בהחלטה על השימור של אנטארקטיקה.

לא יאמן, ערבנו ונתנו השראה
לנשים מהמזרח התיכון,

הרבה פעמים בפעם הראשונה
הם יצגו את מדינתן באנטרארקטיקה.

אנשים נפלאים, כל כך מעוררי השראה.

לשמור על אנטארקטיקה,

אתם צריכים לחבר אנשים קודם
עם המקום יוצא הדופן הזה,

ליצור יחסים, ליצור קשר,

ליצור קצת אהבה.

זו כזו זכות להגיע לאנטארקטיקה,

אני לא יכול לספר לכם.

אני מרגיש כל כך בר מזל,

והייתי שם 35 פעמים בחיי,

וכל האנשים האלה שבאים איתנו
חוזרים הביתה כמגינים גדולים,

לא רק עבור אנטרארקטיקה,

אלא לנושאים מקומיים באומות שלהם.

בואו נחזור למקום ממנו התחלנו:
הקרח הנמס של הקוטב הדרומי והצפוני.

וזה לא חדשות טובות.

נאסא הודיע לנו לפני שישה חודשים

שמדף הקרח המערב אנטארקטי מתפורר עכשיו.

אזורים עצומים של קרח --

תראו כמה אנטארקטיקה גדולה
אפילו יחסית לפה --

אזורים עצומים של קרח נשברים מאנטארקטיקה,

בגוודל של מדינות קטנות.

ונאסא חישבו שפני הים יעלו,

זה וודאי,

במטר אחד במאה השנים הבאות,

אותו זמן בו אימי היתה על כדור הארץ.

זה יקרה,

והבנתי שהשימור של אנטארקטיקה

וההשרדות שלנו פה על כדור הארץ קשורים.

ויש פיתרון מאוד פשוט.

אם נשתמש ביותר אנרגיה מתחדשת בעולם האמיתי

אם נהיה יותר יעילים עם האנרגיה פה,

ונפעיל את ערוב האנרגיה שלנו
בדרך נקיה יותר,

לא יהיו סיבות כלכליות
ללכת ולנצל את אנטארקטיקה.

זה לא יעשה הגיון כלכלי,

ואם ננהל את האנרגיה שלנו טוב יותר,
אולי נהיה מסוגלים גם להאט,

אולי אפילו לעצור,

את המסת הקרח הגדולה הזו שמאיימת עלינו.

זה אתגר גדול, ומה התגובה שלנו לזה?

אנחנו חייבים לחזור פעם אחרונה,

ובסוף השנה הבאה,

נחזור לקוטב הדרומי הגאוגרפי,

לשם הגענו ברגל לפני 30 שנה,

ונחזור על 1,600 הקילומטרים האלו,

אבל הפעם בשימוש רק
באנרגיה מתחדשת כדי לשרוד.

נלך לרוחב כיפות הקרח האלו,
שהרחק למטה נמסות,

ובתקווה ניתן השראה לכמה פתרונות למצב.

זה בני, ברני,

הוא בא איתי.

הוא מחוייב ללכת ליד אביו,

ומה שהוא יעשה זה לתרגם את המסרים האלה

ולתת השראה למסרים האלה
לראשים של מנהיגים צעירים עתידיים.

אני ממש גאה בו.

מעולה לך, ברני.

גבירותי ורבותי, שורד -- ואני בסדר --

שורד רואה את הבעיה ולא אומר, "לא משנה."

שורד רואה בעיה ומתמודד עם הבעיה

לפני שהיא הופכת לאיום.

יש לנו 27 שנים לשמר את אנטארקטיקה.

היא בבעלות כולנו.

לכולנו יש אחריות.

העובדה שהיא לא בבעלות אף אחד
אולי אומרת שאנחנו יכולים להצליח.

אנטארקטיקה היא קו המורלי בשלג,

ומצד אחד אנחנו צריכים להלחם,

להלחם חזק עבור המקום היפיפה
הטהור הזה שנשאר לבד על כדור הארץ.

אני יודע שזה אפשרי.

אנחנו הולכים לעשות את זה.

ואני אשאיר אתכם עם המילים האלה מגתה.

ניסיתי לחיות לפיהן.

"אם אתם יכולים לעשות, או לחלום אתם יכולים,

התחילו עם זה עכשיו,

מפני שלעזות יש גאוניות, כוח וקסם בתוכה."

בהצלחה לכולכם.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)