בקשת עזרה היא עוצמה, לא חולשה

כולנו מתמודדים עם אתגרים, את חלקם ניתן לראות, את רובם לא. כך אומרת מישל ל. סאליבן בהרצאה על פרספקטיבה. סאליבן מספרת סיפורים מלאי שנינות ותבונה, ומזכירה לנו שכולנו חלק ממערכות התמיכה זה של זה. "הנעליים היחידות בהן אפשר לצעוד הן שלך" היא אומרת. עם חמלה, אומץ והבנה נוכל לצעוד זה לצד זה.

לכולנו יש נקודות ציון בחיים
שאנחנו זוכרים בבהירות.

הזיכרון הראשון בשבילי
היה כשנכנסתי לגן.

אחי הגדול היה בבית הספר,
וריבונו של עולם, זה היה הזמן שלי!

דהרתי במסדרון

התרגשתי כל כך, כמעט הרטבתי במכנסיים.

והלכתי לדלת

הגננת היתה שם בקבלת פנים חמה,

ליוותה אותי לתוך הגן,

הראתה לי את התא הקטן שלי,

זוכרים את התאים האלה נכון?

שמנו את הדברים שלנו שם.

ואז היא אמרה "לכי לשחק

"ותשחקי עם הילדים
עד שהמפגש יתחיל."

אז הלכתי לשם, ישבתי על הרצפה
כאילו זה המקום של אבא שלי,

ואני משחקת,

ולפתע הילד שלידי,

הוא לבש חולצה לבנה ומכנסיים קצרים כחולים,

אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.

פתאום הוא מפסיק לשחק ואומר:

"למה את כל-כך נמוכה?"

אבל אני רק המשכתי לשחק,
לא חשבתי שהוא מדבר אלי.

(צחוק)

אז בקול חזק יותר הוא אמר:

"הי, למה את כל-כך נמוכה?"

אז הסתכלתי אליו ואמרתי:

"על מה אתה מדבר? בוא נמשיך לשחק. כיף לנו.

"חיכיתי לזה."

אז שיחקנו, ובערך אחרי דקה

הילדה לידו, בחולצה לבנה וחצאית ורודה,

נעמדה, שמה ידיים על המותניים,

ואמרה: "כן, למה את נראית כל-כך שונה?"

ואני אמרתי: "על מה את מדברת?

"אני לא נראית שונה.
אני לא נמוכה, נו בואו כבר נשחק."

באותו הרגע, הסתכלתי מסביבי...

כל הילדים הפסיקו לשחק והסתכלו עלי

ואני חושבת לעצמי --

בשפה של היום: "אומ"ג" או "מה לעזאזל?"

(צחוק)

מה קרה פה?

ואז, כל הביטחון העצמי איתו הגעתי בבוקר

הלך והתפוגג לו במשך היום.

והשאלות המשיכו והמשיכו.

בסוף היום, לפני שהלכתי הביתה,

הגננת כינסה אותנו למעגל

ואני מצאתי את עצמי מחוץ למעגל.

לא יכולתי להסתכל על אף אחד.

לא הבנתי מה קרה כאן.

במשך השנים הבאות,

שנאתי להיות במקומות ציבוריים
עם הרבה אנשים,

הרגשתי כל מבט שננעץ, כל ציחקוק

כל אצבע שהצביעה עלי

לא האצבע עצמה,

אלא ההצבעה עלי.

ושנאתי את זה.

הסתתרתי מאחורי הרגליים של הורי,
כאילו שלא יוכלו לראות אותי.

כילדה,

את לא יכולה להבין את הסקרנות
של ילדים אחרים,

גם לא את הבורות של המבוגרים.

נהיה לי ברור מאוד
שהעולם האמיתי לא ממש בנוי

למישהי במידות שלי,
באופן מושאל וגם מילולי.

אין לי אנונימיות, כפי שאתם רואים,

ולמרות שרואים את המידה שלי,

כולנו עוברים אתגרים רבים בחיינו.

את חלקם אפשר לראות, כמו את שלי.

את רובם לא רואים.

אי אפשר לזהות
אם אדם מתמודד עם בעיה נפשית,

או אולי נאבקים עם הזהות המגדרית שלהם,

אולי הם מטפלים בהורה מזדקן,

או חווים קשיים כלכליים.

אי אפשר לראות דברים כאלה.

אז למרות שאתם יכולים לראות

שאחד האתגרים שלי הוא הגודל שלי,

זה לא אומר שאתם מבינים

מה זה אומר באמת להיות אני
באופן יומיומי, מה אני עוברת.

אז אני כאן כדי להפריך מיתוס,

אני לא מאמינה שאפשר לשים
עצמך במקומו של אדם אחר,

ובגלל זה אנחנו צריכים לאמץ
דרך חדשה של נתינה של עצמנו.

בפשטות, לעולם לא אדע מה זה אומר להיות את,

ואת לעולם לא תדעי מה זה להיות אני.

איני יכולה להתמודד עם פחדיך
או לרדוף אחר חלומותיך,

ואת לא יכולה לעשות זאת עבורי,

אבל אנחנו יכולים לתמוך אחד בשני,

במקום לנסות לדמיין איך זה להיות מישהו אחר.

אנחנו צריכים לאמץ דרך חדשה לתת תמיכה.

למדתי בגיל צעיר

שישנם דברים שאני צריכה לעשות
אחרת מרוב האנשים.

אבל למדתי גם שישנם דברים
בהם אני שווה לגמרי,

ואחד מהם היה לימודים.

חה, חה, חה, הייתי שווה.

למען האמת אני הצטיינתי בלימודים.

וזה ממש חשוב, גיליתי, ככל שגדלתי,

והבנתי שלא אהיה מסוגלת לבצע עבודה פיזית.

הבנתי שאני צריכה השכלה.

אז המשכתי ללמוד וקיבלתי תואר ראשון,

אבל חשבתי שכדי שאהיה צעד אחד לפני כולם,
כדי שיעסיקו אותי,

אני צריכה תואר אקדמי מתקדם,,

אז עשיתי זאת.

עכשיו הייתי מוכנה לראיונות עבודה.

זוכרים את ראיון העבודה הראשון שלכם?
מה ללבוש?

מה ישאלו אותי?

ולא לשכוח לחיצת יד חזקה.

הייתי באותו מקום כמוכם.

אז 24 שעות לפני הראיון,

אחת החברות שלי, חברה שהכרתי כל חיי,

התקשרה ואמרה: "מישל, יש מדרגות
בבנין שאת הולכת אליו."

היא ידעה שאני לא יכולה לעלות במדרגות.

לפתע, התחלתי לדאוג.

בנעליים שלי דאגתי איך אגיע לשם?

אז הלכתי מוקדם ומצאתי מתקן העמסה,
נכנסתי והיה לי ראיון נהדר.

לא היה להם מושג מה עברתי באותו יום,
וזה בסדר.

אתם בטח חושבים שהאתגר הכי גדול שלי
באותו יום היה הראיון,

או להכנס לבניין.

במציאות, האתגר הכי גדול שלי באותו יום

היה לעבור בין המשאיות הפורקות
בכניסת המטענים מבלי להידרס.

אני מאוד פגיעה, בנסיבות מסויימות:

שדות תעופה, מסדרונות, מגרשי חניה,

כניסות מטען אחוריות.

אז אני צריכה להיזהר.

אני צריכה לחשוב קדימה ולהיות גמישה,

ולפעמים לנוע מהר ככל יכולתי.

אז קיבלתי את העבודה,

ובתפקיד הנוכחי, אני הרבה בנסיעות.

ונסיעה היא אתגר לכולנו בימים אלה.

אתם בטח מגיעים לשדה, רצים דרך האבטחה
כדי להגיע לשער העליה.

קיבלתי את המקום שלי ליד החלון או במעבר?
קיבלתי את השדרוג שלי?

אני, קודם כל, אני לא רצה דרך שום דבר.

(צחוק)

בייחוד, אני לא רצה דרך האבטחה,

כי אני צריכה לעבור את הבדיקה הגופנית.

לא אדבר על זה.

אז אני עושה את דרכי לשער העלייה,

ובעזרת מתנת הפטפוט שלי,
שהורי אומרים שנולדתי איתה,

אני מדברת עם הנציג בשער, ואני אומרת:
"אגב, הקלנועית שוקלת כך וכך,

"יש בה מצברים יבשים,

"ואני יכולה לנסוע בה ממש עד הכניסה למטוס."

יום קודם אני גם מתקשרת לעיר אליה אני טסה,

ומבררת איפה אפשר לשכור קלנועית,
למקרה ששלי תתקלקל בדרך.

אז במקרה שלי, זה קצת שונה.

כשאני עולה על המטוס

אני מתשתמשת במתנת הפטפוט כדי לבקש מהגברת
להרים לי את התיק, והן עושות זאת באדיבות.

אני מנסה לא לאכול או לשתות על המטוס

כדי שלא אצטרך לקום מהכסא במטוס וללכת,

אבל לטבע יש את לוח הזמנים שלו,

ולא מזמן, הטבע קרא ואני נעניתי.

אז הלכתי לקדמת המטוס

פטפטתי עם הדייל,

ואמרתי: "אתה מוכן לשמור על הדלת?
אני לא מגיעה למנעול."

אז אני עושה את מה שעושים, והדלת נפתחת,

ועומד שם איש,

על פניו מבט של אימה.

בטח לי היה אותו המבט.

כשיצאתי, גיליתי שהוא יושב ממש מולי,

והוא ממש נבוך.

אז ניגשתי אליו ואמרתי בשקט:

"אתה תזכור את זה לעד, כמוני?"

(צחוק)

והוא אומר: "נראה לי."

(צחוק)

טוב, הוא בטח לא מדבר על זה בפומבי, אני כן.

(צחוק)

אבל דיברנו עד סוף הטיסה,

על המשפחות שלנו, ספורט, עבודה,

וכשנחתנו הוא אמר:

"מישל, שמתי לב ששמו את התיק שלך גבוה.
אפשר להוריד לך אותו?"

ואני אמרתי: "בטח! תודה".

ונפרדנו לשלום,

והדבר הכי משמעותי באותו היום

היה שהוא לא נפרד ממני עם אותה מבוכה,

אותה חווית מבוכה.

הוא לא ישכח, וגם אני לא,

אבל נראה לי שהוא יזכור יותר

את השיחה ביננו, ונקודות המבט השונות שלנו.

כשנוסעים לחו"ל

זה אפילו יותר מאתגר במובנים מסויימים.

לפני כמה שנים, הייתי בזנזיבר,

ואני נכנסת לשדה, בקלנועית שלי,

תחשבו על זה,

אישה לבנה, נמוכה, בלונדינית, בקלנועית.

זה לא מראה שרואים כל יום.

אז אני מתחילה לפטפט עם הסוכן,

בידידותית, ואני שואלת על התרבות שלהם,

אני שמה לב שאין גשר עליה למטוס,

אז אני אומרת:

"תצטרכו להרים אותי עם הכסא

"ואני אצטרך גם עזרה במדרגות."

יצא לנו לבלות בערך שעה ביחד
כשחיכינו לטיסה,

וזו היתה שעה נהדרת.

הפרספקטיבה של שנינו השתנתה באותו היום.

כשעלינו על המטוס

הוא טפח לי על הגב ובירך אותי לשלום,

ואני כל-כך הודיתי לו.

ושוב, אני חושבת
שהוא יזכור את השיחה שלנו

יותר מאשר את הרושם הראשוני שלי,
שגרם לו קצת להסס.

אז כפי שאתם רואים, אני מקבלת הרבה עזרה.

לא הייתי במקום בו אני היום

בלי העזרה של המשפחה שלי,
החברים, חברים לעבודה,

והרבה זרים,

שעוזרים לי כל יום.

וזה חשוב שלכולנו תהיה מערכת תמיכה.

בקשת עזרה היא עוצמה,

לא חולשה.

(מחיאות כפיים)

כולנו נזקקים לעזרה במהלך חיינו,

אבל זה חשוב באותה מידה,

להיות חלק ממערכת התמיכה של אנשים אחרים.

אנחנו חייבים לאמץ את המנהג לתת חזרה.

לכולנו יש תפקיד בהצלחה של עצמנו,

אבל חישבו על החלק שלנו בהצלחות של אחרים,

כמו שאנשים עוזרים לי כל יום ויום.

זה מאוד חשוב שנעזור אחד לשני,

כי החברה של היום מקטלגת אנשים

על סמך הטיות ואידאולוגיות.

אנחנו צריכים להביט מעבר לחיצוניות

ולהתמודד עם העובדה

שאף אחד מאיתנו הוא לא מה שרואים מבחוץ.

יש בנו הרבה מעבר לזה.

וכולנו מתמודדים עם בעיות שלא רואים.

אז לחיות חיים ללא שיפוטיות

מאפשר לכולנו לחלוק את ההתנסויות האלה,

ושיהיו לנו פרספקטיבות שונות לחלוטין,

בדיוק כמו האנשים שסיפרתי עליהם קודם.

אז זכרו,

הנעליים היחידות שאפשר
לצעוד בהן, הן הנעליים שלכם.

אני לא יכולה לצעוד בנעליים שלכם.

בטוח שלא תוכלו
לצעוד בנעליים שלי במידה 16 --

(צחוק)

אבל אתם יכולים לנסות.

אבל אפשר לעשות משהו יותר טוב.

בעזרת חמלה, אומץ, והבנה,

אפשר ללכת צד בצד

ולתמוך אחד בשני,

תחשבו איך החברה יכולה להשתנות

אם כולנו נפעל כך.

במקום לשפוט אחרים רק לפי מראית עין.

תודה.

(מחיאות כפיים)

תודה.