אם אנחנו יכולים להכשיר מיילדות בסומלילנד - כולם יכולים: עדנה אדן אסמאעיל | TEDxRC2

בהרצאת TEDxRC² שלה, עדנה אדן אסמאעיל, אחות, מיילדת, דיפלומטית של האו"ם, כלת אות לגיון הכבוד הצרפתי ושרת החוץ לשעבר של סומלילנד מראה איך בתי חולים כמו שלה (שהיא העזה לבנות על אתר של שדה קטל ובית קברות) נמצאים בחוד החנית של הכשרת אנשי מקצוע בתחום הרפואה, על מנת לעמוד באתגרי הבריאות המקומיים.

תודה.

שמי עדנה אדן, ואני מיילדת,

וכמיילדת, באתי כדי לדבר אתכם

על הבריאות של נשים וילדים.

המדינה שלי, סומלילנד, היא מדינה

עם אחד משיעורי תמותת האמהות
הגבוהים בעולם.

מדינה שידעה מלחמת אזרחים
בין השנים 1982-1991,

שבמהלכה אבדו רבע מיליון מבני עמנו,

ו-95% מהערים שלנו נהרסו.

זה היה, כמובן מצב

שיצר שתי ברירות: או להפנות עורף

ולומר: "לא אכפת לי,
אני לא מרגיש, אני לא יודע,

אני פשוט איעלם באופק ואלך
להתיישב היכנשהו",

באחת המדינות הנהדרות שלכם,

או לעמוד איתן ולנסות לעשות משהו בנדון.

65% מבני עמנו הם נוודים.

אני יודעת עד כמה קשה
לספק שירותי בריאות

לאנשים שהם יושבי קבע.

אבל כשהם נוודים,
זה עוד יותר קשה.

כשהם עניים,
כשהמדינה היא כל כך רחבה,

זה קשה מאד.

ישנם גם קשיים שמתעוררים

מפני ששירותים שהיו קיימים לפני המלחמה

נהרסו.

רבות מהעצמות שאתם רואים על המסך

הם אולי עצמות או שרידים
של עובדי בריאות.

אם יש לך עבר ונולדת

עם כפית זהב בפה,

הדבר היחיד שיכולתי לעשות,

היה לנסות לעמוד איתן,

ולתת בחזרה לעם

את מה שהעולם נתן לי.

זו הסיבה שכשפרשתי ב-1997,

בגיל 60,

מארגון הבריאות העולמי (WHO),

חזרתי הביתה וניסיתי לממש

את מה שהטפתי לו לאורך כל הקריירה שלי

כמשרתת ציבור בארגון הבריאות העולמי.

האתר שעליו נבנה בית החולים

היה פעם בית קברות,

מגרש של מצעדים צבאיים,

אזור הוצאות להורג,

ולבסוף מזבלה.

באזור הרגייסה,
עיר הבירה של סומלילנד,

במקום שבו מעולם
לא נבנה לפני כן בית חולים.

בניית בית החולים נמשכה ארבע שנים.

אלו היו ארבע שנים במדינה שבה כח עבודה

ואנשי בניה מיומנים הם מעטים מאד.

אבל נרתמנו לעבודה ולבסוף,

בית החולים נולד ב-2002.

בית החולים היום

הוא כזה שבו נולדו
כמעט 12,000 ילדים.

הילד הזה שאתם רואים בזרועותי

הוא הראשון שנולד בבית החולים הזה.

בערך 10 שעות אחרי שבית החולים נפתח.

מבין ה-12,000, הרוב היו אנשים

שהופנו אלינו,

או נשים שגילו בעיה כלשהי
עם ההריון שלהן,

מפני שנשים שחושבות שיש להן הריון רגיל

יולדות בבית.

לכן 12,000 הילדים שיילדנו בבית החולים

נולדו בעיקר מפני שהופנו אלינו,

בגלל סיבוך - או של ההריון,

או של האמא, או מה שלא יהיה.

נשארנו בית חולים ליולדות

למשך קצת יותר מיום או שניים.

מפני שבמדינות שלכם,

יש לכם את המותרות שיהיו
בתי חולים מתמחים.

אם יש לך בעיה בעין,
אתה הולך לרופא עיניים.

אם שברת את הזרוע,
אתה הולך למנתח אורתופד.

אבל באפריקה, במדינה שלי,

אם אתה חולה,
אתה פשוט הולך לבית חולים.

כך שלא יכולנו לומר:
"אנחנו בית חולים ליולדות,

לך וטפל בהתקף הלב שלך במקום אחר.

לך ובדוק את התרדמת הסוכרתית שלך
במקום אחר".

אם זה בית חולים -
אז זה בית חולים!

מטפלים בגברים, בנשים, בילדים, בכולם.

יש לנו גם מתקן שבו אנחנו יכולים
לבצע התערבות כירורגית.

החל מה-1 בינואר השנה,

ניתחנו למעלה מ-500 מקרים.

רק 185 מהם היו ניתוחים קיסריים.

האחרים - צירים, שפתיים שסועות,
פיסטולה מיילדותית,

בלוטת התריס, ובאתר הזה,
שהיה פעם מזבלה,

אנחנו יכולים גם לנתח ילדים
שיש להם הידרוצפלוס.

אנחנו יכולים גם לעשות...
לא ניתוחי מוח,

אבל אנחנו מתעסקים,
אנחנו נוגעים במוחות של ילדים

טיפלנו ביותר מ-27 מקרים, ותודה לאל,

כולם חוץ מאחד הצליחו.

והאחד שמת, מת משלשול והקאות,

שבועיים לאחר הניתוח.

אז הסיפור הוא:
במקום שבו יש רצון,

תמיד ישנה דרך.

אנחנו גם בית חולים מלמד.

מפני שלא הלבנים והטיח,

לא המכשירים והמתקן

הם שידאגו לאנשים החולים.

אלא הכישורים, הידע והיכולות,

היעילות של האנשים שעובדים
במתקנים האלו.

ואם אין לך רופאים, אחיות ומיילדות

שיודעים מה הם עושים,

שמטפלים בחמלה,

שדואגים ומעריכים את הכבוד
של בני אנוש,

אתה לא יכול לעשות דבר.

הכשרנו יותר מ-200 אחיות.

הכשרנו יותר מ-150 מיילדות.

והשאיפה שלי היא להכפיל

את הנשים הללו שאתם רואים
עם הגלימות האדומות,

להכפיל אותן פי אלף.

ומדוע אני אומרת זאת?
מפני שהנשים הצעירות הללו

שמוכשרות תוך שנתיים בלבד,

ושחוזרות למחוזות ולאיזורים
שמהם גייסנו אותן,

הן אלו שעושות את ההבדל.

בסומלילנד יש את אחד משיעורי
תמותת האמהות הגבוהים בעולם.

אבל בין 12,000 הנשים והילדים

שאנחנו יילדנו,

התברכנו בכך שיכולנו

להפחית את שיעור תמותת האמהות

לרבע מהממוצע הארצי,

לא בגלל שיש לנו שרביט קסמים,

אלא מפני שיש לנו מוכנות לחירום.

אנחנו יכולים להתמודד עם דימום
מיד כשאשה מתקבלת,

יש לנו חדר ניתוח שפועל

24 שעות ביממה.

המיילדות הן שעושות את ההבדל.

רופאים? כן! אנחנו צריכים רופאים.

אבל לוקח שמונה-תשע שנים להכשיר אותם,

ובשם אלוהים, מהיכן אביא רופאים

שיעבדו בסומלילנד,

מדינה שנמצאת בצד האפל של הירח?

כן! אנחנו זקוקים לאחיות מוסמכות ולמיילדות.

אבל אין לנו אותן,

ואין לנו ארבע או חמש שנים

כדי להכשיר מיילדת.

לכן אנו מסתמכים על המיילדות
שהוכשרו במשך שנתיים.

הן בגדר עזרה ראשונה,
הן מחזירות את ההשקעה,

הן יעילות, הן מסורות,
ולא גונבים אותן

לעבוד במוסדות בריאות אחרים,

מפני שהן מוכשרות כמיילדות

והן נותרות מיילדות.

ואם אפריקה ומדינות כמו שלי

לא יכפילו את ההכשרה
של המיילדות הללו,

אנחנו נמשיך לאבד נשים

בשל סיבות שאתם התמחיתם במניעתן
ובמניעת תמותת נשים:

אנחנו נגן עליהן מפני אקלמפסיה,

אנחנו נגן עליהן מפני זיהום,

אנחנו נגן עליהן מפני קרע ברחם!

אף אשה לא מתה במדינות שלכם
מקרע ברחם!

לא יאפשרו לה להכנס ללידה

מפני שמישהו כבר יראה

שיש לה אגן מכווץ,

או שיש חוסר פרופורציה

בין גודל התינוק לבין גודל האגן.

אף אשה לא תמות במדינה שלכם מזיהום.

יש לכם מים, יש לכם סבון,

יש לכם ציוד סטרילי

שהוכן לשימוש בטוח.

אבל הנשים שלנו מתות מהסיבות האלו.

הנשים שלנו מתות מסיבות
ששום אישה בעידן הזה,

שבו בני אדם הגיעו לירח,

אף אשה לא צריכה למות מהן.

אבל אין לנו את הכישורים,

אין לנו את המתקנים.

במדינות שלנו,

לאשה יש סיכוי של 1 ל-10 למות

מסיבה שקשורה להריון.

במדינות שלכם היחס הוא 1 ל-4,000.

הנשים שלכם מטופלות על ידי
רופאים ואחיות,

לאורך כל ההריון שלהן.

רק ל-10% מהנשים שלנו יש גישה
למוסד רפואי.

ולכן אנחנו חייבים יותר מיילדות

שיכולות ללכת לאיזורים,
שיכולות ללכת למחוזות,

שיכולות להיות היכן שהנשים נמצאות,
לעזור להן, למיין אותן,

לזהות את אלו שיש להן הריון רגיל,

וצפויות כנראה ללידה נורמלית,

או להפנות את הנשים האלו
לסיוע טוב יותר.

התקווה שלי, השאיפה שלי,
היא שיום אחד

יהיו לנו 1,000 כאלו.

ומדוע לא במדינות אחרות?

אם סומלילנד יכולה לעשות זאת,
כולם יכולים לעשות זאת.

אם סומלילנד, עם משאביה המוגבלים,

עם העבר שלה,
של מלחמת אזרחים והרס

יכולה להפחית את שיעור תמותת האמהות

לרבע מהממוצע הארצי

בזכות הכשרת המיילדות,

למה לא במדינות אחרות?

למה לא בפפואה גינאה החדשה?

למה לא באתיופיה?

למה לא באריתריאה?
למה לא בסומליה השכנה?

למה לא בלסוטו ובכל המדינות הללו

שיש בהן שיעור תמותת אמהות גבוה מאד?

אם זה יכול להתבצע בסומלילנד,

זה יכול להתבצע בכל מקום.

המסר שלי,

המסר שלי הוא לממשלות:

המסר שלי לממשלות הוא
להקצות יותר כספים,

במקום לבזבז כסף על טנקים,
רובים ומטולי בזוקה

ואני לא יודעת, ציוד צבאי.

השקיעו עוד כספים בבריאות, בחינוך,

בתשתיות, במים, בסניטציה.

אז זה דבר אחד:

חינוך.

הדבר השני הוא: תנו חינוך לנשים,
חינוך לילדות.

כשאתם נותנים חינוך לנשים,
היא יכולה לדאוג לעצמה.

אני לא יכולה לדמיין היכן הייתי

אילו לא היתה לי גישה לחינוך ולהכשרה

שעזרו לי לעזור לאחרים.

וכמובן, חנכו את הקהילה!

אם לקהילה לא יהיה את הבטחון

לעשות שימוש בכל מוסד רפואי אפשרי,

אנחנו נמשיך להפסיד בקרב.

אחד הדברים שעשו את ההבדל

בהערכה שלי כלפי ההתמדה האנושית,

ועוצמתן של נשים במדינות מתפתחות,

הוא כשאני רואה נשים שמגיעות
להכשרה שלנו,

שהן כל כך נחבאות אל הכלים,
כל כך תלויות באחרים,

עוברות שינוי שנותן להן בטחון

לחשוב, לענות, לייעץ,

להדריך
ולעזור לנשים אחרות.

חינוך הוא אחת המתנות העוצמתיות ביותר
שאנחנו יכולים לתת

לבני אדם, ובמיוחד לאישה האפריקנית.

הצעת הפרידה האחרונה שלי היא:

לעולם אל תמעיטו בהערכה

של יכולתו של אדם

שנחוש לעשות משהו.

אם אני, בגיל 60,
לפני 14 שנים,

יכולתי לבנות בית חולים,

כל אחד, כל אחד ואחת מכם
יכולים לעשות זאת.

אני מודה לכולכם על תשומת הלב,

ותודה על ההזדמנות

להיות כאן אתכם היום.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)