טקסי המוסיקה הנסתרים של העולם

הקולנוען הצרפתי וינסנט מון נוסע בעולם רק עם תרמיל, מחשב נייד, ומצלמה. הוא צילם את "ארקייד פייר" במעלית ואת "בון איבר" במטבח דירה - וסרט של שוט אחד של טקס סופי בצ'צ'ניה ומסע איאהואסקה בפרו. בהרצאה זו, הוא מסביר כיצד קולנוע ומוסיקה יכולים לעזור לאנשים לראות את התרבויות שלהם בדרך חדשה. שלאחריה הופעה של אייקון הג'אז ננה וסקונסלוס.

וינסנט מון: איך אנו יכולים להשתמש במחשבים,

מצלמות, מיקרופונים כדי לייצג את העולם

בדרך אלטרנטיבית,

ככל האפשר?

כיצד, אולי, ניתן להשתמש באינטרנט

כדי ליצור צורה חדשה של קולנוע?

ולמעשה, מדוע אנו מקליטים?

ובכן, זה עם שאלות פשוטות כאלה בראש

התחלתי לעשות סרטים לפני 10 שנים,

ראשית עם חבר, כריסטוף אבריק.

היה לנו אתר אינטרנט, "הבלוגוטק",

שמוקדש למוסיקה עצמאית.

היינו מטורפים על מוסיקה.

רצינו לייצג מוסיקה בדרך שונה,

להסריט את המוסיקה שהערצנו,
את המוסיקאים שהערצנו

עד כמה שניתן,
רחוק מתעשיית המוסיקה

ורחוק מהקלישאות שקשורות אליה.

התחלנו לפרסם בכל שבוע

מפגשים באינטרנט.

אנחנו יכולים לראות כמה
קטעים עכשיו.

מ"גריזלי בר" במקלחת

לסיגור רוס מנגן בבית קפה פריזאי.

מ"פניקס" מנגן ליד מגדל אייפל

לטום ג'ונס בחדר המלון שלו
בניו יורק.

מ"ארקייד פייר" במעלית

באולימפיאדה

ל"ביירות" יורד מגרם מדרגות
בברוקלין.

מ-אר.אי.אם במכונית

ל"דה נשיונל" סביב שולחן בלילה

בדרום צרפת.

מ"בון איבר" מנגן עם כמה חברים

בדירה במונמרטר

ל"יה-סייר" שמעביר לילה ארוך,

והרבה הרבה הרבה יותר

מלהקות לא מוכרות
עד למפורסמות מאד.

פירסמנו את כל הסרטים האלה

בחינם באינטרנט,

ורצינו לשתף

את כל הסרטים האלה
ולייצג מוסיקה

בדרך שונה.

רצינו ליצור סוג אחר
של אינטימיות

תוך שימוש בכל הטכנולוגיות
החדשות האלו.

באותו הזמן, לפני 10 שנים למעשה,

לא היה פרוייקט כזה באינטרנט,

ואני מניח שזו הסיבה שהפרוייקט
שעשינו, ה"טייק אווי"

ממש הצליח,

והגיע למיליוני צופים.

לאחר זמן מה, -נעשיתי מעט -

אוו, בא לי ללכת למקום אחר.

הרגשתי את הצורך לנסוע
ולגלות איזו מוסיקה אחרת,

לחקור את העולם,

ללכת לפינות אחרות,

ובעצם זה גם היה

הרעיון הזה של קולנוע נודד,
משהו שהיה לי בראש.

איך יוכלו השימוש בטכנולוגיות
חדשות והדרך להתאים יחד?

כיצד אוכל לערוך את הסרטים
שלי באוטובוס

בחציית האנדים?

אז יצאתי למסע של חמש שנים

סביב העולם.

התחלתי אז, בסרט דיגיטלי
ואוסף תקליטי "פטיט פלנטס"

שהיה גם מחווה לקולנוען הצרפתי
כריס מרקר.

אנחנו הולכים לראות עכשיו עוד כמה
קטעים

מסרטים חדשים אלה.

מהטכנו ברגה דיוה של צפון ברזיל
גבי אמרנטוס

לאנסמבל נשי בצ'צ'ניה.

ממוסיקה אלקטרונית נסיונית בסינגפור
עם "וואן מן ניישן"

לאייקון ברזילאי "טום זה" שר על
גג ביתו בסאו פאולו.

מ"דה במביר", להקת הרוק הגדולה
מארמניה

לכמה שירים מסורתיים

במסעדה בטביליסי, גיאורגיה.

מ"ווייט שוז", להקת פופ רטרו גדולה
מג'קרטה, אינדונזיה

ל"דאחה בראחה" הלהקה המהפכנית
מקייב, אוקראינה.

מטומי לבררו

והבנדוניאון שלו וחבריו,
בבואנוס איירס, ארגנטינה,

למקומות רבים אחרים

ומוסיקאים ברחבי העולם.

השתוקקתי לעשות זאת כמו מסע.

לעשות את כל הסרטים האלה,

לא היה ניתן

עם חברה גדולה מאחורי,

עם מבנה או כל דבר אחר

נסעתי לבד עם תרמיל גב

מחשב, מצלמה, מיקרופונים בה.

לבד, למעשה, אבל
רק עם אנשים מקומיים,

לפגוש את הצוות שלי, שבשום
אופן לא היו

אנשים מקצועיים, שם במקום,

הולך ממקום למשנהו,

ולעשות קולנוע כמסע.

אני ממש האמנתי שקולנוע יוכל להיות

דבר מאד פשוט;

אני רוצה לעשות סרט ואתם הולכים לתת
לי מקום ללינת לילה.

אני נותן לכם רגע של קולנוע
ואתם מציעים לי קאיפיריניה

טוב, או משקאות אחרים,

תלוי איפוא אתם נמצאים.

בפרו הם שותים פיסקו סאואר.

טוב, כשהגעתי לפרו, למעשה,

לא היה לי מושג מה אני הולך
לעשות שם.

והיה לי רק מספר טלפון אחד, למעשה,

של אדם אחד.

שלושה חודשים לאחר מכן,

לאחר שנסעתי בכל רחבי המדינה,
הסרטתי 33 סרטים,

רק עם העזרה של אנשים מקומיים,

רק עם עזרת אנשים

ששאלתי כל הזמן את אותה השאלה~

מה חשוב לתעד כאן היום?

כשחיים בצורה כזו.

כשעובדים ללא כל מבנה,

הייתי מסוגל להגיב לרגע

ולהחליט, הו, זה משהו חשוב
לעשות כעת.

זה חשוב להקליט את האדם הזה כולו.

זה חשוב ליצור את ההחלפה הזו.

כשהלכתי לצ'צ'ניה,

האדם הראשון שפגשתי

הסתכל בי והיה כאילו,

"מה אתה עושה כאן?

האם אתה עיתונאי? עמותה? פוליטיקה?

איזה סוג של בעיות אתה הולך ללמוד?"

ובכן, אני הייתי שם כדי לעשות מחקר

על טקסים סופיים בצ'צ'ניה, למעשה -

תרבות סופית מדהימה בצ'צ'ניה,

שלחלוטין אינה מוכרת מחוץ לאזור.

ברגע שהאנשים הבינו

שאתן להם את הסרטים האלה -

שאפרסם אותם באינטרנט בחינם
תחת רשיון "קריאטיב קומונס" (CC)

אבל אני גם באמת, אתן אותם
לאנשים

ואתן להם לעשות עם זה
מה שהם רוצים.

אני רק רוצה לייצג אותם באור יפה.

אני רק רוצה לתאר אותם בדרך

שבה נכדיהם הולכים להסתכל על
הסבא שלהם,

והם הולכים להיות כמו,

"וואו, סבא שלי הוא מגניב
כמו ביונסה (צחוק)

זה באמת דבר חשוב.

(מחיאות כפיים)

זה באמת חשוב,

משום שזו הדרך

שאנשים הולכים להסתכל אחרת
על התרבות שלהם, בארצם שלהם.

הם הולכים לחשוב על זה
בצורה שונה.

זו יכולה להיות הדרך כדי לשמר
גיוון מסויים.

למה מקליטים?

הממ. ישנו ציטוט ממש טוב

מפי הוגה דעות אמריקאי
חכים ביי

שאומר, "כל הקלטה

היא מצבה של הופעה חיה."

זה באמת משפט טוב שכדאי לזכור

כיום, בעידן שרווי בדימויים.

מהו הטעם של כל זה?

לאן אנחנו הולכים עם זה?

חקרתי, ועדיין שמרתי את הרעיון
הזה בראש:

מה הטעם?

אני חקרתי מוסיקה,
כשאני מנסה למשוך

מנסה להתקרב למקור מסוים שלה.

מאיפוא כל זה מגיע?

אני צרפתי. לא היה לי כל מושג

על מה שהייתי מגלה, שזה
דבר מאד פשוט:

הכל היה קדוש בהתחלה,

ומוסיקה היתה ריפוי רוחני.

איך אוכל להשתמש
במצלמה שלי

בכלי הקטן שלי, כדי להתקרב

ואולי לא רק לתפוס את הטראנס

אלא למצוא מקבילה,
סינה-טראנס, אולי

משהו בהרמוניה מושלמת

עם האנשים?

זהו עכשיו המחקר החדש שלי
שאני עושה

על רוחניות, על רוחות חדשות
סביב העולם.

אולי עוד כמה קטעים כעת.

מה"טאנה טוראג'ה" פולחן הלוויה
באינדונזיה

עד לטכס הפסחא בצפון אתיופיה.

מג'טהילן, טכס טראנס פופולרי

באי ג'אווה,

לאומבנדה בצפון ברזיל.

הטקסים הסופיים בצ'צ'ניה

למיסה בכנסייה הקדושה ביותר
של ארמניה.

כמה שירים סופיים ב"הראר",

עיר הקודש של אתיופיה,

לטקס האיאהוסקה

עמוק באמזון של פרו
עם ה"שיפיבו."

אז, לפרוייקט החדש שלי,

זה שאני עושה עכשיו

כאן בברזיל, בשם "היברידוס"

זה מחקר על צורות הרוחניות החדשות
ברחבי המדינה.

זהו המסע שלי, המסע הקטן שלי
של מה שאני מכנה אתנוגרפיה נסיונית,

בנסיון ליצור הכלאה של כל הז'אנרים
השונים האלה,

נסיון לשוב ולקבל מורכבות מסוימת.

למה אנו מקליטים?

הייתי עדיין שם.

אני באמת מאמין שהקולנוע
מלמד אותנו לראות,

הדרך בה אנו מציגים את העולם

הולכת לשנות את הדרך בה אנו
רואים את העולם הזה.

ואנחנו חיים ברגע שבו
התקשורת ההמונית

עושה עבודה איומה ונוראה

בהצגת העולם:

אלימות, קיצוניות,

רק אירועי ראווה,

רק פישוט של חיי היומיום.

אני חושב שאנחנו מקליטים

כדי להשיב מורכבות מסוימת.

להמציא מחדש את החיים היום,

עלינו ליצור צורות חדשות
של תמונות.

וזה פשוט מאד.

"מולטו אובריגדו"
(תודה בפורטוגזית)

(מחיאות כפיים)

ברונו גיוסאני: וינסנט, וינסנט,
וינסנט.

"מרסי" (תודה בצרפתית) אנו
צריכים להתכונן להופעה הבאה,

ויש לי שאלה אליך,
והשאלה היא:

אתה מופיע במקומות כמו אלה
שהראית לנו זה עתה,

ואתה נושא מצלמה

ואני מניח שאתה מתקבל בברכה

אבל אתה לא תמיד מתקבל
בברכה לחלוטין.

אתה נכנס לתוך טקסים
מקודשים,

רגעים פרטיים בכפר, עיר

קבוצת אנשים.

איך אתה פורץ את המחסום

כשאתה מופיע עם עדשה?

ו.מ.: אני חושב שאתה פורץ
אותו עם גופך,

יותר מאשר עם הידע שלך.

זה מה שלימד אותי לנסוע,

לסמוך על הזיכרון של הגוף

יותר מאשר על הזיכרון של המוח.

ההוקרה פוסעת קדימה,

לא פוסעת אחורה,
ואני באמת חושב

שבשיתוף הגוף שלכם,
עם הרגע, בטקס,

במקומות, אנשים מקבלים
אותכם בברכה

ומבינים את האנרגיה שלכם.

ב.ג.: אמרת לי שרוב קטעי הוידאו

שעשית הם למעשה
צילום בשוט אחד.

ללא הרבה עריכה.

אני מתכוון, ערכת את אלה עבורנו

בתחילת המפגשים
בגלל האורך, וכו'

אחרת, אתה פשוט הולך ולוכד

את כל מה שקורה
מול עיניך

בלי הרבה תכנון, האם זה כך?

זה נכון?

ו.מ.: הרעיון שלי הוא
שאני חושב

שכל עוד אנחנו
לא חותכים, איכשהו

כל עוד אנחנו נותנים לצופה
לצפות,

יותר ויותר צופים
הולכים להרגיש קרוב יותר,

הולכים להתקרב לרגע,

לאותו רגע ולאותו מקום.

אני באמת חושב על זה כעל משהו
שמכבד את הצופה,

לא לחתוך כל הזמן
ממקום אחד לשני,

רק לתת לזמן לעבור.

ב.ג.: ספר לי בכמה מילים
על הפרוייקט החדש שלך,

"היברידוס" כאן בברזיל.

ממש לפני שהגעת לTED גלובל

נסעת סביב המדינה לשם כך.

ספר לנו כמה דברים

ו.מ.: "היברידוס" זה
אני באמת מאמין, ברזיל

הרחק מהקלישאות, היא המדינה
הדתית הגדולה ביותר בעולם,

במדינה הגדולה ביותר
במונחים של רוחניות

ובניסויים ברוחניות.

וזה מיזם גדול שאני עושה
במשך השנה הזו,

שהוא לחקור באזורים שונים
של ברזיל,

בצורות רבות ושונות של
פולחנים,

בנסיון להבין כיצד אנשים
חיים יחד

עם רוחניות בימינו.

ב.ג.: האדם שהולך להופיע
על הבמה לרגע,

ווינסנט הולך להציג אותו,

הוא אחד מהנושאים של אחד
הסרטונים הקודמים שלו.

מתי עשית וידאו אתו?

ו.מ.: נראה לי שלפני 4 שנים,

לפני 4 שנים,
בנסיעה הראשונה שלי.

ב.ג.: אז זה היה אחד
מהראשונים שלך בברזיל.

ו.מ.: זה היה בין הראשונים
בברזיל, כן.

צילמתי את הסרט ברסיפה,

במקום שממנו הוא בא.

ב.ג.: אז בוא ונציג אותו. למי
אנו מחכים?

ו.מ.: אני פשוט אעשה זאת בקיצור.

זה כבוד גדול מאד בשבילי,
לקדם בברכה על הבמה

את אחד מגדול המוזיקאים בברזיל
של כל הזמנים,

בבקשה קבלו את ננה וסקונסלוס.

ב.ג.: ננה וסקונסלוס!

(מחיאות כפיים)

(מוסיקה)

ננה וסקונסלוס: בואו ונלך לג'ונגל

מחיאות כפיים