ההלם המאוחר המצמרר של מפגש עם המוות

באפריל 2003, ממש כשחיילים אמריקאים החלו להיכנס לבגדד, פגז התפוצץ לתוך בניין שהסופר והעיתונאי ז'אן פול מארי דיווח מתוכו. שם הוא חווה מפגש פנים אל פנים עם המוות. החל את היכרותו עם רוח רפאים שרודפת את אלה שסיכנו את חייהם בשדות הקרב מאז ימי קדם. "מהו הדבר שיכול להרוג אותך מבלי להשאיר צלקות נראות לעין?" מארי שואל. אנו מכירים את זה כסינדרום חרדה של פוסט טראומה -- או כפי שמארי מתאר זאת "חוויה עם האינות של המוות בהרצאה מעמיקה זו הוא מחפש אחר תשובות לשאלות האנושיות כמו תמותה, ופסיכוזה בעקבות חוויות אימה וטראומה.

זה היה ב-8 באפריל 2003

והייתי בבגדד מסקר את
המלחמה בעירק.

וזה היה הזמן שבו האמריקאים
נכנסו עם הטנקים שלהם לבגדד,

והיינו כמה עיתונאים במלון פלסטין,

וכפי שקורה במלחמה,
הלחימה כבר התקדמה לעברנו

מתחתינו, מחוץ לחלונות שלנו.

בגדד הייתה מלאה בעשן שחור של דלק,

זה הצחין, לא יכולנו לראות כלום,
אבל ידענו מה קורה,

ואני, הצטרכתי לכתוב מאמר, כמובן.

זה תמיד היום שבו זה קורה
שאתה צריך לכתוב מאמר.

אז הייתי אז בחדרי שבקומה ה-16,

במהלך כתיבה, ומפעם לפעם הלכתי אל החלון

כדי לראות מה קורה.

ואז ברגע מסוים היה הלם אלים מאוד

מזה שלושה שבועות שמפציצים

בטילים ובפצצות של חצי טון,

אבל שם, ההלם, הרגשתי אותו בתוכי,

ואמרתי לעצמי, זה מאוד קרוב מאוד,
מאוד קרוב!

וכך ירדתי לראות מה קורה,

ירדתי לקומה 15, כדי לראות,

וראיתי אנשים צורחים במסדרונות, עיתונאים,

ונכנסתי לחדר

והבנתי שחדר זה נפגע מטיל.

היה מישהו פצוע,

קרוב יותר לחלון היה אדם

שהיה צלם, שמו היה טאראס פרוטסויק,

ששכב על בטנו.

הייתה תקופה שעבדתי בבית חולים,
כל שיכולתי לעזור.

אז הפכתי אותו; וכאשר הפכתי אותו,

הוא היה פתוח מעצם החזה עד לעצם הבושת
אבל לא ראיתי כלום, כלום.

ראיתי כתם לבן , מבריק, שסנוור אותי

ולא הבנתי.

ואז הכתם התפוגג וראיתי את הפציעה
שהייתה מאוד קשה.

בעזרת חברים עטפנו אותו בסדין,

הורידו אותו במעלית שעצרה בכל קומה,
15 קומות,

הכניסו אותו למכונית
שהסיעה אותו לבית חולים;

הוא מת בדרך לבית החולים,
והצלם הספרדי חוזה קוזו,

שבעצמו היה בקומה 14 שנפגע גם כן

משום שהפגזים פגעו בשתי הקומות --

מת על שולחן הניתוחים, כשחזרתי,

אחרי שהמכונית עזבה היה לי מאמר לכתוב ,

שהייתי צריך לכתוב, וכך, הצגתי את עצמי...

חזרתי ללובי של המלון, עם זרוע מלאה בדם,

ושם היה גברתן עיראקי שעצר אותי

כדי לדרוש ממני לשלם מסים שלא שילמתי
באיחור של 10 ימים

אז שלחתי אותו לכל הרוחות ואמרתי לעצמי:

"מעל לכל שים את זה בצד. שים את זה בצד!

אם אתה רוצה לכתוב, שים את זה בצד."

זה מה שעשיתי, עליתי, כתבתי מאמר,

ששלחתי. אבל אחר כך

מחוץ להשפעה של אובדן עמיתים,

היה משהו שהטריד אותי:

שבתי וראיתי שוב את הכתם הזה, המבריק,

ולא הבנתי מה זה רוצה לומר.

ואז, המלחמה עברה

מאוחר יותר, אמרתי לעצמי, זה לא יתכן,

איני יכול לא לדעת מה קרה.

כי זו לא הייתה הפעם הראשונה,

זה לא פשוט רק אצלי,

ראיתי אצל האחרים דברים כאלה

ב-20 או 35 שנה של דיווח עיתונאי.

ראיתי דברים שהשפיעו עלי גם, אבל למשל,

בלבנון, היכרתי אדם,

יוצא צבא, הוא היה בן 25, 5 שנים של מלחמה,

אז זה היה חייל ותיק, שהלכו אחריו לכל מקום!

זה היה מישהו שזחל בלילה בביטחון,

היה חייל מעולה,
חייל אמיתי! אז הלכו בעקבותיו

כי ידעו שאיתו זה היה בטוח,

יום אחד, סיפרו לי, וראיתי אותו שוב,

הוא שיחק קלפים בקסרקטין,

וכשמישהו נכנס שפלט יריה,

כשהיריה נורתה , ירי פשוט,

גרם לו להשליך עצמו מתחת לשולחן, כמו ילד!

הוא רעד, הוא היה מבוהל,
וכאילו מעולם לא יכול היה

לקום ולהילחם. והוא סיים,
מצאתי אותו במקום אחר,

קרופייה בקזינו בביירות
משום שהוא לא יכל יותר לישון,

אז זו הייתה עבודה לגמרי מתאימה

אז אמרתי לעצמי, מה זה הדבר הזה

שיכול להרוג אותך ללא פגיעה לכאורה?
מה קורה?

מה זה הדבר המוזר הזה?

וזה היה נפוץ מכדי שזה יהיה משהו

שהוא מקרי, ולכן, התחלתי לחקור,

זה כל מה שאני יכול לעשות. התחלתי לחקור

ולחפש בספרים, אצל פסיכיאטרים,
במוזיאונים, ספריות, וכו'.

ואז, גיליתי שהיו אנשים שהיכרתי,

לעתים קרובות פסיכיאטרים צבאיים,
שמה שהיה בפנינו

הוא משהו ... שקוראים לו טראומה,

האמריקאים קוראים לזה הפרעת דחק
פוסט טראומטית, טראומה, נוירוזה טראומטית,

שהיה משהו שהיה קיים,
אשר מעולם לא דיברנו עליו.

וטראומה זו, מהי?

ובכן, זה מפגש עם המוות.

אינני יודע אם ראיתם אי פעם מוות
אני לא מדבר על גופות,

אני לא מדבר על גוף של סבא
על מיטת בית חולים, לא!

או על מישהו שהתהפך על הכביש.

אני מדבר על המפגש עם האינות של המוות.

ואת זה אין לנו הרשות לראות

הקדמונים אמרו: לא ניתן להביט
לא בשמש ולא במוות

האדם לא אמור לצפות באינות של המוות.

וכשזה קורה זה יכול להישאר
בלתי נראה לזמן מה,

ימים, שבועות, חודשים, שנים לפעמים.

ואז פתאום זה מתפוצץ, כי זה משהו

שחדר למוח, סוג של חלון כזה,

בין דימוי למוח שלו, שהתמקם בתוך המוח,

שנשאר ושייקח את כל השטח במוחנו,

ואז, יש לכם אנשים, גברים, נשים,

שפתאום לא ישנים יותר,

חווים התקפי חרדה ופאניקה נוראה!

פאניקה, לא פחדים קטנים.

שפתאום לא רוצים לישון, כי כשהם ישנים,

יש להם כל לילה, כל לילה, אותו סיוט,

כל לילה אותה תמונה,
מהי התמונה? ובכן, התמונה,

זה למשל לוחם

שנכנס לבניין,

ומוצא את עצמו פנים אל פנים
מול לוחם אחר שמחפש אותו,

הוא רואה את הרובה , העין של הרובה.

והרובה לפתע גדל לממדים עצומים, מתעוות,

מתנפח, בולע הכל, ואז, הוא אומר...

לאחר מכן הוא יאמר: "ראיתי את המתים,
ראיתי את עצמי מת, אני מת."

ומאותו רגע, הוא יודע שהוא מת.

זו אינה תחושה, והוא משוכנע שהוא מת.

והרובה הזה, באותו רגע, מישהו מגיע,
ואחר הולך.

לא יורה, לא משנה מה,
הוא מת באותו רגע.

זה גם יכול להיות צחנה של גופות.

ראיתי הרבה ברואנדה.

זה יכול להיות קול של חבר שקורא,

תוך כדי שנרצח, ושלא ניתן
לעשות עבורו שום דבר.

שומעים את הקול הזה. וכך,
כל לילה במשך שבועות,

חודשים, האיש יתעורר.

בטראנס, פאניקה, אימה, כמו ילד קטן,

ראיתי אנשים בוכים, אבל כמו ילדים,

בראותם את אותה תמונה במוחם

תמונה זו של אימה,

של אינות המוות,

שזה משהו שקוראים לו אנלוגיה,

כלומר, תמונה שמסתירה משהו,

תשתלט על הכל.

הוא כבר לא יכול לעשות כלום. שום דבר בכלל.

הוא כבר לא יכול לעבוד, הוא לא יכול לאהוב.

הוא הולך הביתה, הוא לא מזהה
אף אחד. הוא אינו מכיר את עצמו.

הוא מסתתר, הוא נשאר בבית, הוא ננעל,
נהיה חולה. הכרתי כאלה שהניחו

קופסאות שימורים קטנות בחוץ

עם מטבעות כסף למקרה שמישהו יעבור, יגיע.

ופתאום, הוא רוצה למות , הוא רוצה להרוג.

הוא רוצה להסתתר, הוא רוצה לברוח,

הוא רוצה שיאהבו אותו, הוא שונא גברים,

ומשהו משתלט עליו מבוקר עד ערב,

והוא סובל יסורים.

והאחרים אינם מבינים!

האחרים אומרים לו:
"אבל אין לך כלום! אתה בסדר,

אין לך פציעות, יצאת למלחמה,
חזרת, אין לך כלום."

והאנשים האלה סובלים כמרטירים
ואחדים מתאבדים:

אחרי הכל, להתאבד זה לשים את על השולחן
את סדר היום שלו עד כה,

מפני שאני כבר מת,

אם אני מתאבד, טוב. ובנוסף אין יותר כאב

אחדים מתאבדים.

אחדים מסיימים מתחת לגשר,

מתמכרים לשתייה...

לכולכם יש בזיכרונות שלכם
הסיפור של הסבא הזה, של הדוד הזה,

של השכן ששתה, ולא אמר דבר,

שהיה רגזן, שהיכה את אשתו

ושחייו הסתיימו בהתמכרות לשתייה או במוות.

והם לא מדברים, למה? לא מדברים על זה, למה?

כי זה טאבו! אי אפשר לדבר,

לאדם אין מילים כדי לדבר
על האינות של המוות.

אבל האחרים לא יכולים לשמוע!

אני, כשחזרתי לאחר סיום הכתבה,

לראשונה שנאמר לי"אה! הוא חזר לדווח! "

הייתה ארוחת ערב, מפה לבנה יפה,

נרות, מוזמנים,

"טוב, ספר לנו, סיפרתי.

לאחר 20 דקות כולם הביטו בי בעיניים עקומות,

המארחת ישבה עם האף במאפרה

בסופו של דבר זה היה סיוט,

והבנתי שהרסתי את הערב.

אז כעת, אני לא מספר יותר, אבל אנחנו
לא מוכנים לשמוע את זה,

אומרים, "אה תפסיקI"

האם זה במקרים מסוימים? לא. זה מאוד נפוץ!

שליש מהחיילים מתים בעיראק...
אה, מתו, סילחו על המעידה

שליש מהחיילים עיראקים,
אמריקנים בעיראק, סובלים מPTSD.

בשנת 1939, היו עדיין בבתי
חולים פסיכיאטריים אנגלים

200,000 חיילים ממלחמת העולם הראשונה.

בווייטנאם, היו 54000 מקרי מוות. אמריקאים.

בשנת 87, ממשלת ארה"ב
ספרו 102,000 - פי שניים.

102,000 התאבדויות של יוצאי צבא ותיקים.

פי שניים מתים מאלה שנלחמו בוויטנאם.

אז אתם מבינים שמדובר במשהו שמכסה הכל!

לא רק המלחמות המודרניות, המלחמות הישנות,

מוצאים אותם בטקסטים עתיקים,
מספרים עליהם, זה נאמר,

למה אנחנו לא מדברים?

למה אנחנו לא מדברים? מכיוון שהבעיה,

היא שאם האיש הזה לא מדבר, זה מוביל לאסון.

עכשיו, הדרך היחידה לרפא,

כי החדשות הטובות הן שהדבר ניתן לטיפול:

הצעקה של מונק, גויה, וכו '
כן, היא ניתנת לטיפול!

הדרך היחידה לרפא את הטראומה הזאת,

המפגש הזה עם המוות,
שמדהים אתכם, שמקפיא , שהורג אותכם,

זה להגיע לדבר על זה.

מישהו אמר, הקדמונים אמרו"

"השפה היא הדבר שמחזיק את כולנו ביחד"

בלי שפה אנחנו שום דבר

הודות לכך אנחנו אנושיים.

אל מול תמונה זו של זוועה,

שאין לה מילים,

כי זה דימוי של אינות, שמטריד אותנו,

הדרך היחידה לצאת מזה,

היא לתת לזה מילים אנושיות .

כי אנשים אלה מרגישים מחוץ
לאנושות: לא רוצים יותר לראותם

והם, הם לא רוצים יותר לראות אף אחד.

הם מרגישים מלוכלכים, טמאים, מבוישים.

מישהו אמר: "אני, אתה יודע, רופא,

לא נוסע יותר ברכבת התחתית

כי אני פוחד שהאנשים רואים
את כל הזוועה שיש לי בתוכי

בעיניים שלי."

אחר אמר... --

היתה לו מחלת עור נוראה, הוא
בילה 6 חודשים במחלקה דרמטולוגית

העבירו אותו מרופא לרופא
ולבסוף יום אחד אמרו:

"שהוא צריך לראות פסיכיאטר."

והוא אמר לפסיכיאטר בפגישה השנייה

(הייתה לו מחלת עור נוראה מכף רגל ועד ראש)

הוא אמר: " אבל למה אתה במצב כזה?"

והאיש ענה,"בגלל שאני מת אני נרקב."

אז אתם רואים, זה משהו שיש לו
השפעה קשה מאוד על אנשים.

כדי לרפא, צריך לדבר על זה.
צריך לתאר את הזוועה במילים,

מילים אנושיות שיעזרו לשקם, לדבר על זה

צריך להסתכל למוות בפנים.

ואם מצליחים לעשות זאת,
אם מדברים על הדברים האלה,

באותו זמן, טיפין טיפין עם עבודה מילולית,

נוכל לשקם את חלקנו באנושות שלנו.

וזה חשוב! השתיקה הורגת אותנו!

מה זה אומר? זה אומר שאם אחר כך,

אה, כמובן, איבדנו את
הקלות הבלתי נסבלת שלנו להיות,

איבדנו את תחושת הנצח שלנו
שמחזיקה אותנו כאן

אם אתם נמצאים שם , זה כי אתם מרגישים

משוכנעים שאתם נצחיים! אתם לא

אחרת לא הייתם שם, אומרים לעצמכם
מה הטעם בכל זה?

והם איבדו את תחושת הנצחיות.

הם איבדו את העליזות שלהם,
אבל הם מצאו משהו אחר!

זה אומר שאם אנחנו
יכולים להסתכל למוות בפנים,

ולהתעמת אתו במקום לשתוק ולהסתתר,

יש גברים ונשים שאני מכיר -- מיכאל מרואנדה,

קרול מעיראק, פיליפ מקונגו,
כל האנשים האלה שהיכרתי,

סורג' צ'אלנדון, שהו סופר גדול עכשיו

ושעזב את העיתונות לאחר הטראומה.

יש לי 4 או 5 חברים שהתאבדו,

שלא שרדו לאחר הטראומה.

ובכן, אם נוכל להתייצב אל מול פני המוות,

אם אנו בני אדם, בני תמותה

יודעים איפוא אנחנו אנושיים ובני תמותה,
בני תמותה ואנושיים,

אם נצליח להתעמת ולשים עליה את הדבר הזה

שהוא הארץ הכי לא נודעת מבין
הארצות הלא נודעות,

כי אף אחד לא ראה אותה מעולם.

אם נוכל להשיב לה את הדברים האלה,

כן, אנו יכולים למות, לשרוד ולשוב לחיות.

אבל חזקים יותר, חזקים יותר מקודם,
הרבה יותר חזקים.

תודה.

(תשואות)