Return to Video

איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב אמנות "חסרת תועלת"

  • 0:00 - 0:03
    לפני שנתיים, אני חייב לומר שלא היתה אף בעיה.
  • 0:03 - 0:08
    לפני שנתיים ידעתי בדיוק איך אייקון נראה.
  • 0:08 - 0:10
    זה נראה כך.
  • 0:10 - 0:13
    האייקון של כולם, אבל גם נקודת ברירת המחדל
  • 0:13 - 0:17
    של אוצר של ציורי רנסאנס איטלקי, שהייתי אז.
  • 0:17 - 0:20
    ובמובן כלשהו, זוהי עוד בחירת ברירת מחדל.
  • 0:20 - 0:25
    התמונה מלאת הנשמה של לאונרדו דה-וינצ'י
  • 0:25 - 0:26
    של "גברת עם הרמין".
  • 0:26 - 0:29
    ואני משתמש במונח הזה, מלאת נשמה, בכוונה.
  • 0:29 - 0:31
    ואז יש את זה, או בעצם אלו:
  • 0:31 - 0:34
    שתי הגירסאות של "בתולת הסלעים" של לאונרדו
  • 0:34 - 0:38
    שעמדו להתאחד בלונדון בפעם הראשונה בהחלט,
  • 0:38 - 0:42
    בתערוכה שהייתי אז בעיצומו של מאבק מלא ייסורים לאירגונה.
  • 0:42 - 0:46
    הייתי מילולית עד הצוואר עם לאונרדו,
  • 0:46 - 0:47
    וזה נמשך כבר שלוש שנים.
  • 0:47 - 0:52
    אז, הוא תפס כל חלק במוח שלי.
  • 0:52 - 0:55
    לאונרדו לימד אותי, במהלך אותן שלוש שנים,
  • 0:55 - 0:56
    על מה שתמונה יכולה לעשות.
  • 0:56 - 1:02
    על לקחת אותך מתוך העולם החומרי שלך
    לתוך עולם רוחני.
  • 1:02 - 1:05
    הוא אמר, למעשה, שהוא מאמין שעבודתו של הצייר
  • 1:05 - 1:09
    היא לצייר כל דבר שנראה לעין ושאינו נראה לעין ביקום.
  • 1:09 - 1:13
    זאת משימה עצומה.
    ועם זאת, איכשהו הוא הצליח בה.
  • 1:13 - 1:16
    הוא מראה לנו, לדעתי, את הנשמה האנושית.
  • 1:16 - 1:20
    הוא מראה לנו את היכולת של עצמנו
  • 1:20 - 1:24
    לעבור אל ממלכה רוחנית.
  • 1:24 - 1:28
    לראות חיזיון של היקום שיותר מושלם מזה שלנו.
  • 1:28 - 1:32
    לראות את התוכנית של אלוהים בעצמו, במובן מסויים.
  • 1:32 - 1:36
    אז זה, באופן מסויים, היה באמת מה שהאמנתי שהוא אייקון.
  • 1:36 - 1:40
    בערך באותה תקופה, התחלתי לדבר עם טום קמפבל,
  • 1:40 - 1:42
    מנהל מוזיאון המטרופוליטן שכאן,
  • 1:42 - 1:46
    על מה עשוי להיות הצעד הבא שלי.
  • 1:46 - 1:48
    המעבר, למעשה, בחזרה לחיים מוקדמים יותר,
  • 1:48 - 1:50
    אלו שהתחלתי במוזיאון הבריטי,
  • 1:50 - 1:53
    בחזרה לעולם של שלושה מימדים--
  • 1:53 - 1:55
    של פסלים ושל אומנות דקורטיבית--
  • 1:55 - 1:59
    להיות אחראי על המחלקה לפיסול אירופאי ואומנות דקורטיבית, כאן במטרופוליטן.
  • 1:59 - 2:01
    אך זאת הייתה תקופה עמוסה באופן בלתי יאמן.
  • 2:01 - 2:04
    כל השיחות נערכו בזמנים מאוד משונים במהלך היום--
  • 2:04 - 2:07
    בטלפון.
  • 2:07 - 2:09
    בסוף, הסכמתי להצעת העבודה
  • 2:09 - 2:11
    בלי שבאמת הייתי כאן.
  • 2:11 - 2:13
    שוב, הייתי שם כשנתיים לפני כן,
  • 2:13 - 2:16
    אך בביקור הספציפי הזה.
  • 2:16 - 2:20
    אז, זה היה בדיוק לפני הזמן שבו
    התערוכה של לאונרדו היתה אמורה להיפתח
  • 2:20 - 2:24
    כאשר סוף-סוף הגעתי שוב אל המטרופוליטן, לניו יורק,
  • 2:24 - 2:25
    לראות את המרחב החדש שלי.
  • 2:25 - 2:29
    לראות איך פיסול אירופאי ואמנות דקורטיבית נראים,
  • 2:29 - 2:34
    מעבר לאוספי הרנסאנס שכבר הכרתי כל כך טוב.
  • 2:34 - 2:37
    וחשבתי לעצמי, באותו יום ראשון, כדאי שאסייר בגלריות.
  • 2:37 - 2:38
    חמישים ושבע מאותן גלריות--
  • 2:38 - 2:43
    כמו 57 סוגים של שעועית אפויה, אני מאמין.
  • 2:43 - 2:49
    הלכתי דרכן והתחלתי באזור הנוחות שלי, ברנסאנס האיטלקי.
  • 2:49 - 2:51
    ואז המשכתי הלאה בהדרגה,
  • 2:51 - 2:54
    מרגיש מעט אבוד לפעמים.
  • 2:54 - 2:57
    הראש שלי, עדיין מלא בתערוכה של לאונרדו
  • 2:57 - 3:01
    שעמדה להיפתח, והגעתי לזה.
  • 3:01 - 3:09
    וחשבתי לעצמי: מה לעזאזל עשיתי?
  • 3:09 - 3:13
    בראש שלי לא היה אף חיבור
  • 3:13 - 3:16
    בכלל, ולמעשה, אם היה רגש כלשהו שהתחולל,
  • 3:16 - 3:18
    זה היה סוג של דחייה.
  • 3:18 - 3:21
    האובייקט הזה הרגיש לחלוטין זר.
  • 3:21 - 3:27
    שטותי ברמה שעדיין לא הבנתי ששטותיות יכולה להיות.
  • 3:27 - 3:29
    ואז זה נהיה גרוע יותר--
  • 3:29 - 3:31
    היו שניים כאלה.
  • 3:31 - 3:34
    (צחוק)
  • 3:34 - 3:37
    אז, התחלתי לחשוב למה בעצם
  • 3:37 - 3:40
    שנאתי את האובייקט הזה כל כך.
  • 3:40 - 3:43
    מה הייתה האנטומיה של חוסר החיבה שלי?
  • 3:43 - 3:47
    ובכן, כל כך הרבה זהב, כל כך וולגרי.
  • 3:47 - 3:51
    אתם יודעים, כל כך נובו ריש, בכנות.
  • 3:51 - 3:54
    לאונרדו עצמו הטיף כנגד השימוש בזהב,
  • 3:54 - 3:57
    אז זה היה לחלוטין מנודה באותו רגע.
  • 3:57 - 4:02
    ואז יש גבעולים של פרחים קטנים ויפים בכל מקום.
    (צחוק)
  • 4:02 - 4:06
    ולבסוף, הורוד הזה. הורוד המקולל הזה.
  • 4:06 - 4:09
    זה צבע מדהים במלאכותיותו.
  • 4:09 - 4:12
    כלומר, זהו צבע שאני לא יכול לחשוב על שום דבר שנמצא בטבע,
  • 4:12 - 4:15
    שנראה כמו הגוון הזה.
  • 4:15 - 4:19
    לאובייקט הזה אפילו יש חצאית טוטו משלו.
    (צחוק)
  • 4:19 - 4:22
    החלק דמוי האמרה, הנוצץ, התחתון הזה
  • 4:22 - 4:24
    שיושב בתחתית הואזה.
  • 4:24 - 4:26
    זה הזכיר לי, באופן מוזר,
  • 4:26 - 4:28
    את יום ההולדת החמישי של האחיינית שלי.
  • 4:28 - 4:33
    כאשר כל הילדות הקטנות באו לבושות או כנסיכות או פיות.
  • 4:33 - 4:34
    הייתה אחת שהתלבשה כפיה נסיכה.
  • 4:34 - 4:37
    הייתם צריכים לראות את המבטים.
  • 4:37 - 4:39
    (צחוק)
  • 4:39 - 4:42
    והבנתי שהאובייקט הזה, במוחי,
  • 4:42 - 4:45
    נולד מאותו מוח, מאותו רחם,
  • 4:45 - 4:50
    למעשה, כמו ברבי בלרינה.
    (צחוק)
  • 4:50 - 4:54
    ואז יש את הפילים.
    (צחוק)
  • 4:54 - 4:56
    אותם פילים יוצאי דופן
  • 4:56 - 4:58
    עם אותן הבעות מוזרות, מאיימות
  • 4:58 - 5:04
    וריסים כמו של גרטה גארבו, עם חטים מוזהבים וכן הלאה.
  • 5:04 - 5:06
    הבנתי שזה היה פיל שלא היה לו
  • 5:06 - 5:11
    שום קשר לצעדה מלכותית לאורך הסרנגטי.
  • 5:11 - 5:17
    זה היה סיוט של דמבו.
    (צחוק)
  • 5:17 - 5:20
    אבל משהו יותר עמוק התרחש בנוסף.
  • 5:20 - 5:21
    האובייקטים האלה, כך נדמה היה לי,
  • 5:21 - 5:25
    היו תמצית הסוג שאני וחברי מהשמאל הליברלי בלונדון
  • 5:25 - 5:28
    תמיד ראינו כמסכמים
  • 5:28 - 5:31
    משהו מגונה באריסטוקרטיה הצרפתית
  • 5:31 - 5:33
    במאה ה-18.
  • 5:33 - 5:36
    התווית אמרה לי שהיצירות הללו נוצרו
  • 5:36 - 5:38
    על ידי מפעל סוור,
  • 5:38 - 5:42
    מפורצלן בשלהי שנות ה- 1750,
  • 5:42 - 5:45
    ועוצבו על ידי מעצב בשם ז'אן-קלוד דופלסי
  • 5:45 - 5:47
    למעשה אדם בעל ייחוס יוצא דופן
  • 5:47 - 5:49
    לפי מה שהתברר לי מאוחר יותר.
  • 5:49 - 5:54
    אך עבורי, הם סיכמו סוג של,
  • 5:54 - 5:58
    אותה חוסר תועלת צרופה של האריסטוקרטיה
  • 5:58 - 6:01
    במאה ה-18.
  • 6:01 - 6:04
    אני ועמיתי תמיד חשבנו
  • 6:04 - 6:07
    שאובייקטים אלו, במובן כלשהו, סיכמו את הרעיון של
  • 6:07 - 6:09
    אתם יודעים-- לא פלא שהייתה מהפיכה.
  • 6:09 - 6:13
    או, למעשה, תודה לאל שהייתה מהפיכה.
  • 6:13 - 6:15
    היה סוג של רעיון, למעשה,
  • 6:15 - 6:18
    שאם היתה בבעלותך ואזה שכזאת,
  • 6:18 - 6:22
    אזי היה למען האמת רק גורל אפשרי אחד.
  • 6:22 - 6:26
    (צחוק)
  • 6:26 - 6:30
    אז, שם הייתי-- בסוג של התקף של אימה.
  • 6:30 - 6:34
    אבל לקחתי את העבודה והמשכתי להתבונן בואזות האלו.
  • 6:34 - 6:38
    הייתי בעצם מוכרח כיוון שהן על המסלול במטרופוליטן.
  • 6:38 - 6:40
    אז, כמעט בכל מקום שאליו הלכתי, שם הן היו.
  • 6:40 - 6:43
    היה בהן סוג מוזר של ריתוק,
  • 6:43 - 6:46
    כמו תאונת דרכים.
  • 6:46 - 6:49
    שלא יכולתי להפסיק להסתכל.
  • 6:49 - 6:51
    ובעודי עושה זאת, התחלתי לחשוב:
  • 6:51 - 6:56
    ובכן, על מה בעצם אנחנו מסתכלים כאן?
  • 6:56 - 6:59
    ומה שהתחלתי בו היה להבין את זה
  • 6:59 - 7:03
    כפיסה באמת עילאית של עיצוב.
  • 7:03 - 7:04
    זה לקח לי קצת זמן.
  • 7:04 - 7:05
    אבל, אותה חצאית טוטו לדוגמה--
  • 7:05 - 7:08
    למעשה, זוהי יצירה שרוקדת בדרכה שלה.
  • 7:08 - 7:10
    יש בה קלילות יוצאת דופן
  • 7:10 - 7:12
    ועם זאת, היא עדיין מאוזנת באופן מפליא.
  • 7:12 - 7:16
    יש בה סוג של מרכיבים פיסוליים.
  • 7:16 - 7:18
    ואז המשחק שבין--
  • 7:18 - 7:22
    למעשה צבע וציפוי זהב שהושמו בתשומת לב רבה,
    ופני השטח הפיסוליים,
  • 7:22 - 7:24
    הוא באמת מרשים ביותר.
  • 7:24 - 7:27
    ואז הבנתי שהיצירה הזאת הוכנסה אל הכבשן
  • 7:27 - 7:31
    ארבע פעמים, לפחות ארבע פעמים, על מנת להגיע לכך.
  • 7:31 - 7:34
    על כמה רגעים מועדים לתאונות אתם יכולים לחשוב
  • 7:34 - 7:35
    שהיו יכולים לקרות ליצירה הזאת?
  • 7:35 - 7:38
    ואז זכרו, לא רק אחד, אלא שניים.
  • 7:38 - 7:42
    אז הוא חייב להגיע לשתי ואזות
  • 7:42 - 7:45
    תואמות לחלוטין מהסוג הזה.
  • 7:45 - 7:46
    ואז הסוגיה הזו של חוסר התועלת.
  • 7:46 - 7:51
    ובכן למעשה, הקצוות של החדק היו במקור פמוטים.
  • 7:51 - 7:55
    אז מה שהיה לנו היה נרות בכל צד.
  • 7:55 - 7:57
    דמיינו את האפקט של אור נרות על המשטח הזה.
  • 7:57 - 8:00
    על הורוד המעט לא שווה, על הזהב היפהפה.
  • 8:00 - 8:03
    זה היה נוצץ בחלל,
  • 8:03 - 8:06
    קצת כמו זיקוק קטן.
  • 8:06 - 8:09
    ובאותו רגע, למעשה, זיקוק התפוצץ במוחי.
  • 8:09 - 8:12
    מישהו הזכיר לי שהמילה "מגונדר" באנגלית--
  • 8:12 - 8:15
    שבמובן מסויים עבורי, עטפה את כל האובייקט הזה--
  • 8:15 - 8:19
    בעצם באה מאותו מקור כמו המילה "פנטזיה".
  • 8:19 - 8:22
    וזה בדיוק מה שהאובייקט הזה היה במובן כלשהו,
  • 8:22 - 8:24
    בדרכו שלו, כמו שציור של לאונרדו דה-וינצ'י
  • 8:24 - 8:27
    הוא שער למקום אחר,
  • 8:27 - 8:31
    זהו אובייקט של הדמיון.
  • 8:31 - 8:38
    אם תחשבו על האופרות המטורפות של המאה ה-18-- שממוקמות במזרח
  • 8:38 - 8:44
    אם תחשבו על דיוואנים ואפילו אולי חזיונות אופיוטיים של פילים ורודים,
  • 8:44 - 8:48
    אז באותו רגע, האובייקט הזה מתחיל להיות הגיוני.
  • 8:48 - 8:52
    זהו אובייקט שהוא כולו על אסקפיזם.
  • 8:52 - 8:55
    זה על אסקפיזם שקורה--
  • 8:55 - 8:57
    שהאריסטוקרטיה בצרפת חיפשה
  • 8:57 - 8:59
    באופן מאוד מכוון
  • 8:59 - 9:03
    על מנת להבדיל את עצמם מאנשים רגילים.
  • 9:03 - 9:05
    זה לא אסקפיזם
  • 9:05 - 9:09
    שאנחנו מרגישים שמחים במיוחד איתו בימינו עם זאת,
  • 9:09 - 9:12
    ושוב, כשהמשכתי לחשוב על כך,
  • 9:12 - 9:15
    הבנתי שבמובן מסויים כולנו קורבנות
  • 9:15 - 9:17
    של סוג מסויים של עריצות
  • 9:17 - 9:19
    של נצחון המודרניזם
  • 9:19 - 9:22
    כאשר צורה ותפקוד באובייקט
  • 9:22 - 9:25
    חייבים לעקוב אחד אחרי השני, או שגורלם לעשות כן.
  • 9:25 - 9:28
    והקישוט שאין בו צורך נראה באמת,
  • 9:28 - 9:31
    באופן מהותי, כפשע.
  • 9:31 - 9:34
    זהו ניצחון, במובן מסוייים, של ערכים בורגניים יותר מאשר ערכים אריסטוקרטיים.
  • 9:34 - 9:36
    וזה נראה בסדר.
  • 9:36 - 9:44
    מלבד העובדה שזה נהיה מעין הפקעה של הדמיון.
  • 9:44 - 9:46
    אז בדיוק כמו שבמאה ה-20, לכל כך הרבה אנשים
  • 9:46 - 9:48
    היתה את התחושה שהאמונה שלהם
  • 9:48 - 9:51
    מתרחשת ביום שבת,
  • 9:51 - 9:52
    ושאר חייהם--
  • 9:52 - 9:56
    חייהם של מכונות כביסה ואורתודונטיה--
  • 9:56 - 9:58
    התרחשו ביום אחר.
  • 9:58 - 10:02
    אז, לדעתי, התחלנו לעשות את אותו הדבר.
  • 10:02 - 10:06
    הרשינו לעצמנו
  • 10:06 - 10:08
    לנהל את חיי הפנטזיות שלנו אל מול מסכים.
  • 10:08 - 10:12
    בחשכת הקולנוע, עם הטלויזיה בפינת החדר.
  • 10:12 - 10:16
    חיסלנו, במובן כלשהו, את הקבוע הזה
  • 10:16 - 10:21
    של הדמיון שהואזות האלה ייצגו בחייהם של אנשים.
  • 10:21 - 10:25
    אז אולי הגיע הזמן שנקבל את זה בחזרה מעט.
  • 10:25 - 10:27
    אני חושב שזה מתחיל לקרות.
  • 10:27 - 10:29
    בלונדון, לדוגמה,
  • 10:29 - 10:31
    עם הבניינים יוצאי הדופן הללו
  • 10:31 - 10:34
    שמופיעים בשנים האחרונות.
  • 10:34 - 10:36
    אפופים, במובן כלשהו, בניחוח של מדע בדיוני,
  • 10:36 - 10:38
    והופכים את לונדון לסוג של מגרש משחקים פנטסטי.
  • 10:38 - 10:43
    בעצם זה מדהים להסתכל החוצה ממגדל גבוה בימינו שם.
  • 10:43 - 10:45
    אך אפילו אז, יש התנגדות.
  • 10:45 - 10:49
    לונדון קראה לבניינים האלו המלפפון החמוץ, הרסיס, הווקי טוקי--
  • 10:49 - 10:52
    ממוטטים את הבניינים הממריאים הללו אל הקרקע.
  • 10:52 - 10:57
    יש תחושה שאנחנו לא רוצים
  • 10:57 - 11:01
    שהמסעות המסעירים, מלאי דמיון האלה יקרו לנו בחיינו היום-יומיים.
  • 11:01 - 11:05
    אני מרגיש בר מזל במובן מסויים,
  • 11:05 - 11:07
    שפגשתי באובייקט הזה.
  • 11:07 - 11:10
    (צחוק)
  • 11:10 - 11:13
    מצאתי אותו באינטרנט כשבדקתי הפניה.
  • 11:13 - 11:16
    ושם הוא היה.
  • 11:16 - 11:19
    ושלא כמו ואזת הפיל הורודה,
  • 11:19 - 11:21
    זאת היתה סוג של אהבה ממבט ראשון.
  • 11:21 - 11:24
    למעשה, קורא, התחתנתי איתו. קניתי אותו.
  • 11:24 - 11:28
    ועכשיו הוא מקשט את המשרד שלי.
  • 11:28 - 11:31
    הוא דמות סטאפורדשייר שיוצרה באמצע המאה ה-19.
  • 11:31 - 11:36
    הוא מייצג שחקן, אדמונד קין, שמשחק את ריצ'רד השלישי של שייקספיר.
  • 11:36 - 11:39
    והוא מונח, למעשה, על חתיכה מורמת יותר של פורצלן.
  • 11:39 - 11:41
    אז אהבתי, ברמה של היסטוריה של אומנות,
  • 11:41 - 11:46
    אהבתי את האיכות המשוכבת הזאת שיש לו.
  • 11:46 - 11:48
    אך יותר מכך, אהבתי אותו.
  • 11:48 - 11:50
    במובן כלשהו אני חושב שזה לא היה אפשרי
  • 11:50 - 11:52
    אילולא הואזה הורודה של סוור בימי לאונרדו שלי.
  • 11:52 - 11:56
    אני אוהב את המכנסיים הכתומים והורודים שלו.
  • 11:56 - 11:58
    אני אוהב את העובדה שנראה שהוא עומד ללכת למלחמה,
  • 11:58 - 12:03
    מיד אחרי שהוא סיים להתנקות.
    (צחוק)
  • 12:03 - 12:05
    גם נראה שהוא שכח את החרב שלו.
  • 12:05 - 12:08
    אני אוהב את הלחיים הקטנות והורודות שלו, את האנרגיה המאנצ'קינית שלו.
  • 12:08 - 12:11
    במובן כלשהו, הוא הפך לסוג של אלטר-אגו עבורי.
  • 12:11 - 12:13
    הוא, אני מקווה, קצת מכובד,
  • 12:13 - 12:18
    אבל בעיקר מאוד וולגרי.
    (צחוק)
  • 12:18 - 12:22
    ואנרגטי, אני מקווה, גם.
  • 12:22 - 12:27
    הכנסתי אותו לתוך חיי בגלל שהואזה הורודה של סוור איפשרה לי לעשות כן.
  • 12:27 - 12:28
    ולפני כן לאונרדו,
  • 12:28 - 12:34
    הבנתי שהאובייקט הזה יכול להפוך לחלק ממסע עבורי בכל יום.
  • 12:34 - 12:36
    כשהוא יושב במשרדי.
  • 12:36 - 12:39
    אני מאוד מקווה שאחרים, כולכם,
  • 12:39 - 12:41
    מבקרים אובייקטים במוזיאון,
  • 12:41 - 12:43
    ולוקחים אותם הביתה ומוצאים אותם בעצמכם,
  • 12:43 - 12:48
    תתנו לאובייקטים האלו לשגשג בחייכם מלאי הדמיון.
  • 12:48 - 12:49
    תודה רבה.
  • 12:49 - 12:53
    (מחיאות כפיים)
Title:
איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב אמנות "חסרת תועלת"
Speaker:
לוק סיסון
Description:

לוק סיסון היה אוצר של אמנות רנסאנס, של ציורים נשגבים של קדושים וגברות איטלקיות רציניות-- אמנות רצינית. ואז הוא החליף עבודה, וירש את אוסף הקרמיקה של מוזיאון המטרופוליטן -- פמוטים וואזות יפים, מקושטים ו"חסרי תועלת". הוא לא אהב את זה. הוא לא הבין את זה. עד שיום אחד... (צולם בTEDxMet)

more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
13:11

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.