איך כללים רבים מדי בעבודה מונעים מכם לבצע דברים.

עבודה מודרנית - ממלצרות, לעיבוד מספרים, לחלומות על מוצרים חדשים - היא אודות פתרון בעיות חדשות לגמרי מדי יום, בגמישות, בדרכים חדשות לגמרי, אבל כמו שאיב מורייה מציג בשיחה מלאת תובנה זו, לעתים קרובות מדי, עומס יתר של תהליכים וחתימות ומדידות פנימיות, מונע מאיתנו לעשות כמיטב יכולתנו. הוא מציע דרך חדשה לחשוב על עבודה - כשיתוף פעולה, לא כתחרות.

פול קרוגמן, זוכה פרס נובל בכלכלה
כתב פעם:

"פרודוקטיביות זה לא הכל,
אבל בטווח הארוך,

זה כמעט הכל."

אז זה רציני.

אין הרבה דברים על פני האדמה שהם
"כמעט הכל."

פרודוקטיביות היא הנהג העיקרי
של שגשוגה של חברה.

אז יש לנו בעיה.

בכלכלות הגדולות ביותר באירופה,

פרודוקטיביות נהגה לצמוח
5 אחוז לשנה

בשנות ה-50, ה- 60,
ותחילת שנות ה-70.

החל משנת 73 ל-83, 3 אחוזים לשנה.

מ-83 ל-95: 2 אחוזים לשנה.

מאז שנת 1995, פחות מאחוז אחד לשנה.

אותו פרופיל ביפן.

אותו פרופיל בארה"ב,

למרות התאוששות רגעית לפני 15 שנים,

ולמרות כל החידושים הטכנולוגיים

סביבנו: האינטרנט, המידע,

המידע החדש
וטכנולוגיות התקשורת.

כאשר הפרודוקטיביות גדלה
ב-3 אחוזים לשנה,

אתם מכפילים את רמת החיים
בכל דור.

כל דור אמיד פי שניים מזה של הוריו.

כשהיא גדלה באחוז אחד לשנה,

זה לוקח 3 דורות להכפיל את
רמת החיים.

ובתהליך הזה, רבים יהיו
פחות אמידים מהוריהם.

יהיה להם פחות מכל דבר:

בתים קטנים יותר, או שום בית בכלל,

פחות גישה לחינוך, לוויטמינים,
לאנטיביוטיקה, לחיסונים --

לכל דבר.

חישבו על כל הבעיות
שעומדות בפנינו כרגע.

הכל.

רוב הסיכויים שהן מושרשות במשבר
הפרודוקטיביות.

למה המשבר הזה?

בגלל העקרונות הבסיסיים
של יעילות --

יעילות בארגונים,
בניהול --

הפכו בלתי מועילים למאמצים
האנושיים.

בכל מקום בשירותים ציבוריים --
בחברות, בדרך בה אנו עובדים,

הדרך בה אנו מחדשים, משקיעים --
מנסים ללמוד לעבוד טוב יותר.

קחו את השילוש הקדוש של יעילות:

בהירות, מדידה, ונשיאה באחריות.

הם משבשים מאמצים אנושיים.

ישנן שתי דרכים
להסתכל על זה, להוכיח את זה.

אחת, האחת שאני מעדיף,

היא קפדנית, אלגנטית, יפה - מתמטיקה.

אבל גרסת המתמטיקה המלאה
לוקחת קצת זמן,

כך שיש עוד אחת.

זה להתבונן במירוץ שליחים.

זה מה שנעשה היום.

זה קצת יותר דינמי, יותר חזותי
וגם מהיר יותר - זה מירוץ.

יש לקוות, שזה יותר מהר.

(צחוק)

גמר אליפות העולם - נשים

8 צוותים בגמר.

הנבחרת האמריקאית היא
הכי מהירה.

יש להם את הנשים המהירות
ביותר על פני האדמה.

הם הקבוצה המועדפת לנצח.

יש לציין, שאם משווים אותן
לנבחרת ממוצעת

למשל, הנבחרת הצרפתית,

(צחוק)

בהתבסס על הביצועים הטובים ביותר
שלהן במירוץ 100 המטר,

אם מוסיפים את הזמנים האישיים
של הרצות האמריקאיות,

הן מגיעות לקו הסיום 3.2 מטר
לפני הצוות הצרפתי,

והשנה, נבחרת ארה"ב
היא בכושר מצוין.

בהתבסס על הביצועים הטובים ביותר
שלהן השנה,

הן מגיעות 6.4 מטר
לפני הצוות הצרפתי,

בהתבסס על הנתונים.

אנו הולכים להסתכל על המירוץ.

בשלב מסוים אתם תראו,
לקראת הסוף,

שטורי אדוארדס, האצנית
האמריקאית הרביעית, היא בראש

לא מפתיע - השנה היא זכתה במדליית
זהב במירוץ 100 המטר.

ודרך אגב, כריסטי גיינס,
הרצה השנייה בנבחרת ארה"ב,

היא האישה המהירה ביותר בעולם.

אז, יש 3.5 מיליארד נשים בעולם.

איפה שתי המהירות ביותר?
בנבחרת ארה"ב.

ושתי הרצות האחרות בנבחרת
ארה"ב אינן גרועות, גם כן.

(צחוק)

אז ברור, נבחרת ארה"ב זכתה
במלחמה על הכישרונות.

אבל מאחור, הצוות הממוצע
מנסה להדביק את הפער.

בואו ונתבונן במירוץ.

(וידאו: שדרי ספורט צרפתים מדווחים על
המירוץ)

(וידאו: קריינות המירוץ מסתיימת)

איב מורייה: אז מה קרה?

הצוות המהיר ביותר לא זכה;
האיטי יותר זכה.

אגב, אני מקווה שאתם מעריכים

את המחקר ההיסטורי העמוק שעשיתי
כדי לגרום לצרפתיות להיראות טוב.

(צחוק)

אבל בואו לא נגזים -
זה גם לא ארכאולוגיה.

(צחוק)

אבל למה?

בגלל שיתוף הפעולה.

כשאתם שומעים את המשפט הזה:

"הודות לשיתוף פעולה, השלם
שווה יותר מסכום חלקיו. "

זו אינה שירה:
זו אינה פילוסופיה.

זוהי מתמטיקה.

אלה שנושאים את המקל
הם איטיים יותר,

אבל המקל שלהם מהיר יותר.

נס של שיתוף פעולה:

זה מכפיל את אנרגיית האינטליגנציה
במאמצי אנוש.

זו המהות של מאמצים אנושיים:

איך אנחנו עובדים יחד, איך כל מאמץ
תורם למאמציהם של אחרים.

עם שיתוף פעולה,
אנחנו יכולים לעשות יותר עם פחות.

עכשיו, מה קורה לשיתוף פעולה
כאשר הגביע הקדוש -

השילוש הקדוש, אפילו -

של בהירות, מדידה ואחריות --

מופיע?

בהירות.

דיווחי מנהלים מלאים תלונות על
חוסר בהירות.

ביקורת תאימות, אבחון של יועצים,

אנו צריכים יותר בהירות, אנו צריכים
להבהיר את התפקידים, התהליכים.

זה כאילו שהרצים בצוות היו אומרים,

בואו נבהיר איפה התפקיד שלי מתחיל ונגמר

האם אני אמור לרוץ 95 מטרים, או 96 או 97...?

זה חשוב בואו נהיה ברורים.

אם אתם אומרים 97, אחרי 97 מטרים,

אנשים יפילו את המקל, בין אם מישהו יקח אותו או לא.

אחריות.

אנחנו כל הזמן מנסים להטיל אחריות

על מישהו אחר.

מי אחראי לתהליך הזה?

אנו זקוקים למישהו אחראי למען התהליך הזה

אז במרוץ השליחים,
מאחר והעברת המקל היא כל כך חשובה,

אז צריכים מישהו שאחראי בבירור
להעברת המקל.

אז בין כל רץ,

יהיה לנו כעת ספורטאי חדש
שדבק במטרה,

שמוקדש בבירור ללקיחת המקל
מאצן אחד,

והעברתו לאצן הבא

ויהיו לנו לפחות שניים כאלה.

ובכן, האם נצליח במקרה כזה
לנצח במירוץ?

את זה אינני יודע, אבל לבטח,

יהיה לנו ממשק ברור,

קו ברור של אחריות.

נדע את מי להאשים.

אבל לעולם לא ננצח במירוץ,

אם תחשבו על זה, אנחנו
שמים יותר לב

לידיעה את מי להאשים
במקרה שניכשל,

מאשר ליצירת תנאים להצלחה.

כל האינטליגנציה האנושית
שמושקעת בעיצוב ארגון -

מבנים עירוניים, מערכות לעיבוד -

מהי המטרה האמתית?

שיהיה את מי להאשים במקרה של כישלון.

אנו יוצרים ארגונים שיכולים להיכשל,

אך באופן תואם,

עם מישהו שבבירור אחראי במקרה
שניכשל.

ואנחנו די יעילים בכך --להיכשל.

מדידה.

מה שנמדד מתבצע.

תראו, כדי להעביר את המקל יש לעשות
זאת בזמן הנכון,

ביד הנכונה, במהירות הנכונה.

אבל כדי לעשות זאת, צריכים להטעין
את הזרוע באנרגיה.

אנרגיה זו שהיא בזרוע שלכם
לא תהיה ברגליים שלכם.

זה יבוא על חשבון
מהירות המדידה שלכם.

תצטרכו לצעוק מספיק מוקדם לאצן הבא

כשתעבירו את המקל, כדי לאותת
שאתם מגיעים,

כך שהאצן הבא יוכל להתכונן,
יוכל לצפות.

ואתם צריכים לצעוק בקול רם.

אבל הדם, האנרגיה
שיהיו בגרון שלכם

לא יהיו ברגליים שלכם.

כי כמו שידוע לכם, ישנם שמונה אנשים
שצועקים באותו הזמן.

אז עליכם לזהות את קולו של
החבר שלכם.

אתם לא יכולים לשאול, "האם זה אתה?"

מאוחר מידי!

(צחוק)

עכשיו, בואו נסתכל על המירוץ
בהילוך איטי,

והתרכזו ברצה השלישית.

הביטו היכן היא משקיעה את מאמציה,

האנרגיה שלה, את תשומת הלב שלה.

לא הכל ברגליה - מה שהייה יכול
להיות נהדר עבור המהירות שלה -

אבל בגם בגרון, בזרוע, בעיניים, במוח.

ברגליים של מי זה עושה הבדל?

ברגליים של הרצה הבאה.

אבל כאשר הרצה הבאה רצה
סופר-מהר,

האם זה משום שהיא עשתה
סופר-מאמץ?

או בגלל האופן שבו הרצה השלישית
העבירה את המקל?

אין מדד על פני כדור הארץ
שייתן לנו את התשובה.

ואם אנחנו מתגמלים אנשים על בסיס
הביצועים המדידים שלהם,

הם ישקיעו את האנרגיה שלהם,
את תשומת הלב שלהם, את דמם

במה שהוא בר-מדידה - ברגליים שלהם.

והמקל יפול ויאט,

שיתוף פעולה אינו מאמץ-על,

זה כיצד אתם מחלקים את המאמץ שלכם.

זה לקחת סיכון,

כי אתם מקריבים את
ההגנה האולטימטיבית

שניתנת על ידי מדידה אובייקטיבית
אישית.

כדי לעשות הבדל עצום
בביצועים של אחרים,

שמשווים אותנו איתם.

אז צריך להיות טיפש כדי לשתף פעולה

ואנשים לא טיפשים;
הם לא משתפים פעולה

אתה יודעים, בהירות, אחריות,
מדידה היו בסדר

כשהעולם היה פשוט יותר.

אבל עסקים הפכו להיות
הרבה יותר מורכבים.

עם הצוותים שלי, מדדנו

את האבולוציה של מורכבות בעסקים.

היום זה הרבה יותר תובעני
למשוך ולשמר לקוחות,

לבנות יתרון בקנה מידה עולמי,

ליצור ערך.

וככל שעסקים נעשים מורכבים,

יותר, בשמן של בהירות, אחריות, ומדידה

אנו מכפילים מבנים ארגוניים,
תהליכים, מערכות.

אתה יודעים, דחף זה לבהירות
ואחריות מעוררת

הכפלה הרסנית של ממשקים,
יוצרת תפקידי תיווך,

מוסיפה אנשי תיאום שלא רק
מניעים אנשים ומשאבים,

אלא גם מוסיפים מכשולים.

וככל שארגון מסובך יותר,

קשה יותר להבין מה באמת קורה

אז אנחנו צריכים סיכומים,
מיופי כוח, דיווחים,

אינדיקטורים מרכזיים לביצועים, מדדים.

כך שאנשים משקיעים את האנרגיה שלהם
במה שהוא בר-מדידה

על חשבון שיתוף הפעולה.

וכשביצועים מתדרדרים,

אנו מוסיפים אפילו יותר מבנה,
תהליך, מערכות.

אנשים מבלים את זמנם בישיבות,

בכתיבת דוחות שעליהם
לעשות, לבטל ולבצע מחדש

בהתבסס על הניתוח שלנו,
צוותים בארגונים אלה

מבלים בין 40 ל 80 אחוזים
מזמנם בבזבוז זמן,

אבל עובדים יותר ויותר קשה,
יותר ויותר שעות,

בפחות ופחות פעילות של ייסוף-ערך.

זה מה שהורג את הפרודוקטיביות,

זה גורם לאנשים לסבול בעבודה.

הארגונים שלנו מבזבזים
אינטליגנציה אנושית.

הם פנו נגד מאמצים אנושיים.

כשאנשים לא משתפים פעולה,

אל תאשימו את הלכי הרוח שלהם,
המנטליות שלהם, האישיות שלהם --

הסתכלו על תנאי העבודה.

האם זה באמת עניינם האישי
לשתף פעולה או לא,

אם, כאשר הם משתפים פעולה,
הם באופן אישי במצב גרוע יותר?

למה שישתפו פעולה?

כאשר אנו מאשימים את האישיות

במקום את הבהירות,
האחריות, המדידה,

אנו מוסיפים עוול לחוסר היעילות.

אנחנו צריכים ליצור ארגונים

שבהם לאנשים מועיל באופן אישי
לשתף פעולה.

הסירו את הממשקים,
את תפקידי התיווך-

את כל מבני התיאום המסובכים

אל תחפשו בהירות; לכו על אי-בהירות.

אי-בהירות חופפת.

הסירו את רוב המדדים הכמותיים
כדי להעריך ביצועים.

האיצו את "מה."

הסתכלו בשיתוף פעולה, ה"איך".

איך העברתם את המקל?

האם זרקתם אותו,
או שהעברתם אותו בצורה יעילה?

האם אני משקיע את האנרגיה שלי
במה שניתן למדידה --

הרגליים שלי, המהירות שלי -
או בהעברת המקל?

אתם, כמנהיגים, כמנהלים,

האם אתם גורמים לאנשים לחוש ששיתוף פעולה
שימושי עבורם באופן אישי?

העתיד של הארגונים שלנו

החברות שלנו, החברה שלנו, התאגידים שלנו

תלויים בתשובה שלכם לשאלות אלו.

תודה.

(מחיאות כפיים)