היופי בלהיות חריג

לכל אלו שמרגישים שהם לא שייכים: יש יופי בלהיות חריגים. הסופרת לידיה יוקנביץ' חולקת את המסע ההפכפך שלה עם אוסף אינטימי של פסיפס סיפורים אודות אובדן, בושה ותהליך איטי של קבלה עצמית. "גם ברגעי הכישלון שלכם, אתם יפיפיים," היא אומרת. "אתם עדיין לא יודעים זאת, אבל יש בכם יכולת אינסופית להמציא את עצמכם מחדש. זה היופי שבכם."

אני יודעת ש-TED עוסק בהרבה דברים גדולים,

אבל אני רוצה לדבר על משהו קטן מאוד.

ממש קטנטן, מילה אחת.

והמילה היא "חריג".

זאת אחת מהמילים האהובות עלי,
כי היא כל כך מילולית.

זה אדם שחורג ממה שמקובל,

או אדם שלא משתלב.

או: "אדם שמתקשה להסתגל

למצבים חדשים ולסביבות חדשות."

אני חריגה מושבעת.

ואני כאן עבור החריגים האחרים שמסביבנו,

כי אני אף פעם לא החריגה היחידה.

אספר לכם סיפור חריג.

מתישהו בתחילת שנות השלושים שלי,

החלום שלי להיות סופרת
הוגש לי על מגש של כסף.

למעשה, הגיע לתיבת הדואר שלי

מכתב שבישר לי על זכייתי
בפרס ספרותי ענק על סיפור קצר שכתבתי.

הסיפור הקצר עסק בחיים שלי
כשחיינית תחרותית,

ובחיים האומללים שלי בבית,

וקצת על איך צער ואובדן
יכולים לגרום לך לאבד את שפיותך.

הפרס כלל נסיעה לעיר ניו יורק
לפגישה עם עורכים וסוכנים גדולים

ועם סופרים אחרים.

חלומו של כל מי שרוצה להיות סופר, נכון?

יודעים מה עשיתי ביום שבו המכתב הגיע אלי?

מכיוון שאני אני,

הנחתי את המכתב על השולחן במטבח,

מזגתי לעצמי כוס ענקית של וודקה

עם קרח וליים,

וישבתי לי שם בלבנים שלי במשך כל היום,

ופשוט בהיתי במכתב.

חשבתי על כל הדרכים שבהן
כבר הרסתי לעצמי את החיים.

מי אני בכלל שאגיע לניו יורק ואתחזה לסופרת?

מי הייתי בכלל?

אומר לכם מי הייתי.

הייתי חריגה.

כמו המוני ילדים אחרים,

גדלתי בבית מתעלל

ובקושי יצאתי משם בחיים.

כבר היו באמתחתי שני נישואין
שנחלו כישלון חרוץ.

עפתי מהקולג' לא פעם אלא פעמיים

ואולי גם פעם שלישית
שלא ארחיב עליה את הדיבור.

(צחוק)

עברתי גמילה מסמים.

זכיתי להתארח פעמיים בבית הכלא.

אז הגעתי לבמה הנכונה.

(צחוק)

אבל אני חושבת שהסיבה האמיתית לחריגות שלי
היה מותה של הבת שלי ביום שבו היא נולדה,

והקושי שלי למצוא דרך לחיות עם הסיפור הזה.

אחרי מותה של הבת שלי
הייתי גם חסרת בית במשך תקופה ארוכה.

גרתי מתחת לגשר עילי

במצב זומבי של יגון ואובדן

שחלקנו פוגשים בו לאורך הדרך.

ואולי כולנו - אם אנחנו חיים מספיק זמן.

חסרי בית הם בין החריגים ההרואיים ביותר

כי הם התחילו את חייהם כמונו.

כפי שאתם רואים הייתי חריגה
כמעט בכל קטגוריה אפשרית:

בת, רעייה, אמא, תלמידה.

והחלום שלי להיות סופרת

היה כמו אבן קטנה ועצובה
שהייתה תקועה לי בגרון.

הייתי צריכה להלחם בעצמי
כדי לעלות על המטוס ולטוס לניו יורק

אל הסופרים.

חבריי החריגים, אני רואה אתכם,

אני מזהה אתכם בתוך הקהל.

בהתחלה הייתם נהנים שם.

הייתם יכולים לבחור שלושה סופרים מפורסמים,

והיו מארגנים לכם פגישה איתם.

היו משכנים אתכם במלון גרמרסי פארק,

שם הייתם יכולים לשתות סקוץ' מאוחר בלילה

עם אנשים מגניבים, חכמים ויהירים.

והייתם יכולים להעמיד פנים
שגם אתם מגניבים וחכמים ויהירים.

והייתם פוגשים המון עורכים וסופרים וסוכנים

בארוחות ממש ממש מפוארות.

תשאלו אותי כמה מפוארות.

קהל: כמה מפוארות?

לידיה יוקנביץ': אני חייבת להתוודות,
גנבתי שלוש מפיות פשתן--

(צחוק)

משלוש מסעדות שונות.

והגנבתי תפריט למכנסיים שלי.

(צחוק)

רציתי שיהיו לי כמה מזכרות

כדי שאאמין שכל זה באמת קרה
כשאחזור הביתה.

שלוש הסופרות שרציתי לפגוש
היו קרול מסו, לין טילמן ופגי פלאן.

הן לא היו סופרות מפורסמות עם רבי מכר,

אבל עבורי הן היו סופרות ענקיות.

קרול מסו כתבה את הספר
שמאוחר יותר הפך לתנ"ך שלי לאמנות.

לין טילמן העניקה לי רשות להאמין

שיש סיכוי שהסיפורים שלי
יכולים להוות חלק מהעולם.

ופגי פלאן הזכירה לי

שאולי המוח שלי
יכול להיות יותר חשוב מהחזה שלי.

הן לא היו סופרות מהזרם המרכזי,

הן סללו מסלול בתוך הזרם המרכזי

עם סיפורי הגוף שלהן,

כמו שמים חצבו את הגרנד קניון.

כמעט מתתי משמחה

כשנפגשתי עם שלוש הסופרות האלו
בנות החמישים פלוס.

והסיבה שכמעט מתתי משמחה היא

שמעולם לא חוויתי שמחה כזאת.

מעולם לא שהיתי בחדר כזה.

אמא שלי לא למדה בקולג'.

והקריירה היצירתית שלי עד אז

היתה דבר קטן ועצוב שמת בטרם נולד.

בלילות הראשונים שלי בניו יורק
רציתי למות שם.

חשבתי לעצמי "תהרגו אותי עכשיו.
טוב לי. כל כך יפה פה."

חלק מכם יבינו את מה שקרה אחר כך.

הביאו אותי למשרדים של פרר, שטראוס וג'ירו.

הוצאת הספרים פרר, שטראוס וג'ירו
היתה המגה-חלום שלי.

טי אס אליוט ופלאנרי או'קונור
פרסמו שם את הספרים שלהם.

העורך הראשי הושיב אותי
ושוחח איתי שיחה ארוכה.

הוא ניסה לשכנע אותי שיש בתוכי ספר

על החיים שלי כשחיינית.

ספר זכרונות.

ובזמן שהוא דיבר איתי,

ישבתי לי שם וחייכתי והנהנתי כמו אידיוטית

עם ידיים שלובות על החזה

ולא הצלחתי להוציא אף הגה מהפה.

בסופו של דבר הוא טפח לי על השכם,

טפיחה של מאמני שחייה,

ואיחל לי איחולי הצלחה,

ונתן לי במתנה כמה ספרים

והוביל אותי לעבר דלת החדר.

אחר כך לקחו אותי
למשרדים של וו. וו. נורטון.

הייתי בטוחה שיסלקו אותי מהבניין

בגלל נעלי הדוק מרטינס שנעלתי.

אבל זה לא קרה.

במשרדים של נורטון

הרגשתי כאילו אני מרימה את ידי
בשמי הלילה ונוגעת בירח

כשהכוכבים חורטים את השם שלי מעל כל היקום.

זה היה כזה עניין עצום בשבילי.

מבינים?

העורכת הראשית שלהם, קרול הוק סמית,

היישירה לעברי מבט
בעיניה החרוזיות, הבורקות והנוקבות

ואמרה, "אם כך, תשלחי לי משהו, תכף ומייד!"

רוב האנשים, ובעיקר האנשים של TED,

היו רצים לתיבת הדואר, נכון?

לקח לי יותר מעשר שנים אפילו לדמיין

שאני מכניסה משהו למעטפה ומלקקת בול.

בלילה האחרון,

היתה לי הקראה גדולה במועדון השירה הלאומי.

ובסוף ההקראה

קתרין קידי מסוכנות הספרות
קידי, הויט ופיקארד

ניגשה היישר אלי, לחצה את ידי

והציעה לי בו במקום לייצג אותי.

עמדתי שם ונעשתי חרשת.

זה קרה לכם?

וכמעט שהתחלתי לבכות

כי כל האנשים בחדר היו לבושים כל כך יפה,

וכל מה שיצא לי מהפה היה:

"לא יודעת. אני צריכה לחשוב על זה."

והיא אמרה, "אוקי," והלכה.

כל הידיים שהיו מושטות לעברי,
האבן הקטנה והעצובה בגרון שלי...

אתם מבינים, אני מנסה לספר לכם משהו
על אנשים כמוני.

אנשים חריגים -- לא תמיד אנחנו יודעים
איך לקוות או להגיד כן

או לבחור בדבר הגדול,

גם כשהוא מונח ממש לפנינו.

זאת הבושה שאנחנו סוחבים איתנו.

הבושה לרצות משהו טוב.

הבושה להרגיש טוב.

הבושה להאמין באמת שמגיע לנו להיות בחדר

עם האנשים שאנחנו מעריצים.

אם הייתי יכולה,
הייתי חוזרת אחורה ומאמנת את עצמי.

הייתי בדיוק כמו הנשים בנות החמישים פלוס
שעזרו לי.

הייתי מלמדת את עצמי איך לרצות,

איך לקום ולבקש.

הייתי אומרת, "את! כן, את!
גם את שייכת."

קרני האור מקיפות את כולנו,

וכולנו זקוקים זה לזה.

אבל אני טסתי בחזרה לאורגון,

וכשהבטתי בירוקי העד ובגשם
שחזרו והתגלו,

רק שתיתי הרבה בקבוקים קטנים
של רחמים עצמיים.

חשבתי איך, אם הייתי סופרת,
הייתי סופרת חריגה.

למעשה,

טסתי בחזרה לאורגן בלי חוזה לספר,

בלי סוכן,

ורק עם ראש ולב מלאים בזכרונות

על איך ישבתי כל כך קרוב

לסופרים היפיפיים.

זכרונות היו הפרס היחיד שהרשתי לעצמי.

ובכל זאת, כשהייתי בבית בחושך,

שוב בלבנים שלי,

עדיין יכולתי לשמוע את הקולות שלהם.

הם אמרו, "אל תקשיבי לאף אחד
שמנסה לסתום לך את הפה

או לשנות את הסיפור שלך."

הם אמרו, "העניקי קול לסיפור
שרק את יודעת לספר."

הם אמרו, "לפעמים לספר סיפור

הוא הדבר שמציל את החיים שלך."

ועכשיו, כפי שאתם רואים,
אני האשה שמעל גיל חמישים.

ואני סופרת.

ואני אמא.

ואני מורה.

ונחשו מי הם התלמידים החביבים עלי.

ולמרות שזה לא התרחש ביום

שבו מכתב החלומות נחת בתיבת הדואר שלי,

כתבתי ספר זכרונות,

שנקרא : "הכרונולוגיה של המים".

מופיעים בו הסיפורים על כל הפעמים
שהייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש

מההריסות של הבחירות שלי,

הסיפורים איך הכשלונות לכאורה שלי
היו למעשה רק השערים המוזרים ביותר

לדברים יפיפיים.

הייתי רק צריכה להעניק קול לסיפור.

ברוב התרבויות יש מיתוס
שמדבר על ללכת אחרי החלומות.

הוא נקרא "המסע של הגיבור".

אבל אני מעדיפה מיתוס אחר,

שנמצא קצת לצידו של המיתוס הזה
או מתחתיו.

הוא נקרא "המיתוס של החריג".

וכך הוא מסופר:

גם ברגע הכישלון,

גם באותו הרגע עצמו, אתם יפיפיים.

אתם עדיין לא יודעים זאת,

אבל יש בכם יכולת אינסופית
להמציא את עצמכם מחדש.

זה היופי שלכם.

אתם יכולים להיות שיכורים,

אתם יכולים להיות שורדים של התעללות,

אתם יכולים להיות משוחררים מהכלא,

אתם יכולים להיות חסרי בית,

אתם יכולים לאבד את כל כספכם
או את העבודה או את בן או בת הזוג שלכם,

או הגרוע מכל, ילד.

אתם יכולים אפילו לאבד את שפיותכם.

אתם יכולים לעמוד בלב ליבו של הכשלון שלכם,

ועדיין, אני כאן רק כדי לומר לכם,

אתם כל כך יפים.

הסיפור שלכם צריך להשמע,

מכיוון שאתם,
אתם החריגים הנדירים והמיוחדים במינם,

אתם הזנים החדשים,

אתם ורק אתם

יכולים לספר את הסיפור

בדרך היחודית והמיוחדת שלכם.

ואני אקשיב.

תודה.

(מחיאות כפיים)