אוולין גלני מראה לנו איך להקשיב

בהדגמה הממריאה הזו, נגנית כלי ההקשה החירשת אוולין גלני מתארת איך הקשבה למוזיקה היא הרבה מעבר לצליל הפוגע בעור התוף שלכם.

אני לא ממש בטוחה
שאני באמת רוצה לראות

תוף סנר כבר ב-9 בבוקר.

ובכל זאת, פשוט נהדר לראות
אולם מלא כל כך

וכמובן שעלי להודות להרבי הנקוק

ולחבריו, על ההצגה הנהדרת
[מחיאות כפיים]

אחד הדברים המעניינים, כמובן,

הוא השילוב בין היד האנושית
על כלי הנגינה

לבין הטכנולוגיה, וכמובן, מה שהוא אמר
על הקשבה לדור הצעיר.

כמובן, המקצוע שלי
עוסק כולו בהקשבה,

ומטרתי בעצם היא
ללמד את העולם להקשיב.

זוהי למעשה המטרה האמיתית
היחידה בחיי.

זה נשמע פשוט למדי,
אך האמת היא שזו משימה כבדה למדי.

כי כשמסתכלים על יצירה מוזיקלית -
לדוגמה,

אפתח את תיק הגב הקטן שלי -
יש לנו כאן, אני מקווה,

יצירה מוזיקלית, דף נייר מלא
בהמון נקודות שחורות קטנות.

ואנו פותחים את זה
ואני קוראת את המוזיקה.

טכנית, אני יכולה ממש
לקרוא את זה.

אעקוב אחר ההוראות,
סימני הקצב, הדינמיקה.

אעשה בדיוק מה שכתוב.

וכיוון שהזמן קצר,

אולי אנגן רק את שתי השורות הראשונות
כפי שהן. זה מאוד פשוט.

אין משהו קשה מדי
בקטע הזה.

אבל כאן נאמר לי
שהקטע המוזיקלי הזה מהיר מאוד.

נאמר לי באיזה מקום על התוף
עלי לנגן.

נאמר לי באיזה חלק של המקל
עלי להשתמש.

ונאמר לי מהי הדינמיקה.

כמו כן נאמר לי
שעלי לשחרר את קפיצי התוף.

עם הקפיצים, בלי הקפיצים.

אז אם אתרגם את הקטע המוזיקלי הזה,
נקבל משהו כזה. [מוזיקה]

וכן הלאה. הקריירה שלי
תימשך כנראה כחמש שנים.

אבל כמוזיקאית, עלי לבצע
גם את כל מה שלא נכתב.

את כל אותם דברים
שלא מספיקים ללמוד מהמורה,

או אפילו לשוחח עליהם עם המורה.

אך הדברים שאת רואה
כשכלי הנגינה שלך איננו איתך,

הם בעצם נעשים כה מעניינים,
עד שרוצים לחקור אותם

בפני השטח הקטנטנים האלה
של התוף.

אם כן, חווינו את התרגום, וכעת נחווה את הפרשנות.
[מוזיקה] [מחיאות כפיים]

עכשיו לקריירה שלי
יש סיכוי יותר טוב.

אך במובן מסוים,
זה כאילו שאני מביטה בך

ורואה גברת צעירה ונחמדה
שלובשת חולצה ורודה.

אני רואה שאת מחבקת דובי,
וכן הלאה,

ואני רוכשת מושג כללי עליך,
מה את אוהבת,

מה המקצוע שלך, וכן הלאה.

אבל זהו רק רושם ראשוני
שאולי כולנו מקבלים

כשאנו ממש מסתכלים,
ומנסים לפרש,

אבל האמת היא
שזה מאוד שטחי.

כך גם אני מסתכלת על המוזיקה,
אני מקבלת מושג כללי,

אני תוהה מה יהיה קשה מבחינה טכנית,
או מה ברצוני לעשות.

רק את התחושה הכללית.

אבל זה פשוט לא מספיק.

ולדעתי מה שהרבי אמר -
אנא הקשיבו, הקשיבו.

עלינו להקשיב קודם כל לעצמנו.

אם אנגן, לדוגמה, תוך אחיזת המקל
כשאני בכלל לא מרפה ממנו -

ותרגישו רטט עז למדי
העולה דרך הזרוע.

ומרגישים באמת, תאמינו או לא,

מנותקים מהכלי ומהמקל,

למרות שבעצם אני אוחזת
במקל חזק למדי.

כשאני אוחזת במקל בחוזקה,
באופן משונה אני מרגישה מנותקת יותר.

אם פשוט ארפה ואאפשר לידי ולזרועי
להיות מעין מערכת תמיכה,

תהיה לי פתאום יותר דינמיקה
עם פחות מאמץ. הרבה יותר.

וסוף-סוף אני מתאחדת
עם המקל ועם התוף,

ואני עושה הרבה הרבה פחות.

ובדיוק כפי שעלי
להקדיש זמן לכלי הנגינה,

עלי להקדיש זמן לאנשים
כדי לפרש אותם.

לא סתם לתרגם אותם,
אלא לפרש אותם.

אם, למשל, אני מנגנת כמה תיבות
מתוך קטע מוזיקלי

כשאני מתייחסת לעצמי כמו אל טכנאית -

כלומר, מישהי שהיא עקרונית
נגנית כלי הקשה... [מוזיקה]

וכן הלאה. אבל אם אני רואה בעצמי
מוסיקאית.... [מוזיקה]

וכן הלאה. יש הבדל קטן
שראוי - [מחיאות כפיים]

- לחשוב עליו.

אני זוכרת כשהייתי בת 12,

והתחלתי לנגן בטימפני
ובכלי הקשה, והמורה שלי אמר,

"איך נעשה את זה? את יודעת,
מוזיקה היא עניין של הקשבה."

עניתי, "כן, אני מסכימה איתך.
אז מה הבעיה?"

הוא אמר, "איך את מתכוונת
לשמוע את זה או את זה?"

עניתי, "איך אתה שומע את זה?"

הוא ענה, "אני חושב
שאני שומע את זה דרך כאן."

אמרתי, "נראה לי שגם אני,
אבל אני שומעת גם דרך הידיים,

דרך הזרועות, עצמות הלחיים,
הגולגולת, הבטן, החזה, הרגליים וכולי."

אז התחלנו תמיד את השיעור
בכיוונון התופים -

במיוחד את תופי הדוד,
או הטימפני -

לטווח צר כל כך של גובה צליל,
כך שמשהו כמו...

מבחינת ההבדל.
ובהדרגה... ובהדרגה...

ומדהים שכשבאמת
פותחים את הגוף,

ופורשים את כף היד
כדי לאפשר לרטט לעבור,

אז את ההבדל הכי זעיר...

אפשר להרגיש
בחלק הכי זעיר של האצבע, כאן.

אז הייתי מניחה
את כפות הידיים על הקיר

של חדר המוזיקה,
והיינו "מקשיבים" יחד לצלילי הכלים,

ובאמת מנסים
להתחבר לצלילים האלה

בצורה רחבה בהרבה
מאשר רק באמצעות האוזן.

כי האוזן, כמובן,
תלויה בכל מיני דברים.

החדר שבו אנו נמצאים,
ההגברה, איכות הכלי,

סוג המקלות, וכן הלאה.

כולם שונים.

אותו לחץ,
אבל גווני צליל שונים.

וזה בעצם מה שאנו.
אנחנו רק בני-אדם,

אך יש לנו כאילו
גווני צליל קטנים משלנו,

שמרכיבים את האישיות הייחודית
של כל אחד

ואת האופי
ותחומי העניין והכל.

כשהתבגרתי, נבחנתי
לאקדמיה המלכותית למוסיקה של לונדון,

והםא אמרו, "לא נקבל אותך,
כי אין לנו מושג

בדבר עתידם של מה שנקרא
מוסיקאים 'חירשים'."

ופשוט לא יכולתי לקבל את זה.

אז אמרתי להם,
"תראו, אם תסרבו -

אם תסרבו לקבל אותי
מהסיבות האלה,

ולא בשל היכולת שלי
לבצע, להבין ולאהוב

את אמנות יצירת הצליל -

אז צריך לחשוב טוב טוב
על מי האנשים שאתם כן מקבלים."

ועקב כך - אחרי שהתגברנו
על מכשול קטן, ונאלצתי להיבחן פעמיים -

הם קיבלו אותי,
ולא רק זה -

מה שקרה, זה שזה שינה
את כל התפקיד שממלאים

מוסדות המוסיקה בכל בריטניה.

נאסר עליהם בתוקף לדחות
מישהו על בסיס נכות כלשהי,

למשל אם למועמד אין
ידיים או רגליים -

אולי הוא עדיין יכול לנגן
בכלי נשיפה שניצב על מעמד.

אין שום נסיבות שיכולות לשמש
עילה לדחייה.

ויש להקשיב לכל מועמד,
לחוות אותו, ואז,

על יסוד כישוריו המוסיקליים,
אותו אדם יכול להתקבל או לא.

וזה הביא לכניסתם
של הרבה סטודנטים

מעניינים ביותר
למוסדות המוסיקה השונים.

ועלי לומר שכיום רבים מהם

הם נגנים מקצועיים בתזמורות
בכל רחבי העולם.

אך מה שמעניין בכל זה -

[מחיאות כפיים]

הוא פשוט מאוד:
לא רק שאנשים התחברו לצליל -

שזה בעצם כולנו, וכולנו יודעים היטב
שמוסיקה היא התרופה היומית שלנו.

אני אומרת "מוסיקה",
אך מתכוונת ל"צליל".

כי כמה מהדברים הכי מדהימים
שחוויתי כמוסיקאית,

כשניצב מולכם נער בן 15,

וניצבים בפניו אתגרים
קשים ביותר,

נער שאולי לא יכול
לשלוט בתנועותיו,

אולי הוא חירש,
או עיוור, וכן הלאה -

לפתע, אם הצעיר הזה
מתיישב קרוב לכלי הזה,

או אולי אפילו נח מתחת למרימבה,

ואני מנגנת משהו
שמזכיר להפליא עוגב, כמעט -

אין לי מקלות מתאימים, אולי -

אבל משהו כזה. אני אחליף.
[מוסיקה]

משהו פשוט להדהים -

אבל הוא יחווה משהו
שאני לא יכולה לחוות,

כי אני מעל לצליל.

הצליל מגיע אלי כך.

אליו הצליל יגיע דרך
מגבירי התהודה.

אם לא היו כאן מגבירי תהודה,
היינו... [מוסיקה]

אז תהיה לו מלאות צליל
שהיושבים בשורות הראשונות

לא יכולים לחוות,
וגם לא בכמה מהשורות האחרונות.

כל אחד מאיתנו,
בהתאם למקום הישיבה שלו,

יחווה את הצליל הזה
אחרת לגמרי.

וכמובן, לקחת חלק בצליל.

זה מתחיל מהרעיון
איזה מין צליל אני רוצה להפיק -

למשל, הצליל הזה.

שומעים משהו?

בדיוק. כי אני
אפילו לא נוגעת בזה.

ובכל זאת יש לנו תחושה
שמשהו קורה.

ממש כמו כשאני רואה
עצים מתנועעים,

ומדמיינת שהם משמיעים אוושה.

אתם מבינים למה אני מתכוונת?

כשהעין רואה משהו,
תמיד מתרחש איזשהו צליל.

אז תמיד יש, תמיד יש את המגוון העצום -

אני מתכוונת, קליידוסקופ של הדברים לשאוב ממנו.

אז כל ההופעות שלי מבוססות אך ורק על מה שאני חווה,

ולא על ידי למידת יצירה מוזיקלית,
הפרשנות שלה על ידי מישהו אחר,

קניית כל התקליטורים האפשריים
של היצירה המסוימת הזו וכן הלאה.

מפני שזה לא נותן לי מספיק
משהו כל כך נא ובסיסי,

ומשהו שאני יכולה לחוות לגמרי את המסע שלו.

אז יכול להיות שבאולמות מסוימים,
הדינמיקה הזו יכולה להצליח. (מוזיקה)

יכול להיות שבאולמות אחרים
פשוט לא יחוו את זה בכלל

ולכן, רמת הרכות, העדינות של הנגינה שלי

תצטרך להיות... (מוזיקה)

אתם מבינים למה אני מתכוונת?
אז, בגלל הפיצוץ הזה בגישה לצליל,

בעיקר דרך הקהילה החירשת,

זה השפיע לא רק על איך מוסדות של מוזיקה,

איך בתי ספר לחירשים מתייחסים לצליל -
ולא רק כאמצעי לתרפיה -

למרות שכמובן, להיות שותף למוזיקה,

זה בהחלט גם תרפויטי.

אבל זה אמר שאקוסטיקאים היו באמת צריכים לחשוב
על סוגי האולמות האלה

שהם יוצרים.
יש כל כך מעט אולמות בעולם

שבאמת יש להם אקוסטיקה מצוינת,
אם יורשה לי לומר.

אבל אני מתכוונת למקום
שבו אפשר ממש לעשות כל מה שרוצים.

מהצליל הכי זעיר ורך ועד למשהו שהוא כל כך רחב,

כל כך עצום, כל כך מדהים! תמיד יש משהו -

זה אולי נשמע טוב שם למעלה, ויכול להיות לא כל כך טוב שם.

יכול להיות מעולה שם, אבל נורא שם למעלה.

אולי נוראי שם, אבל לא רע שם, וכולי, וכולי.

אז באמת למצוא אולם כזה זה מדהים

- שבו אתם יכולים לנגן בדיוק מה שדמיינתם,

בלי שזה יהיה מוגבר קוסמטית.

ולכן, אקוסטיקאים משוחחים עם אנשים

שיש להם ליקוי שמיעה, ושהם שותפים לסאונד.

וזה די מענין.

אני לא יכולה, אתם יודעים, לתת לכם פרטים למה בעצם קורה

עם האולמות האלה, אבל זה רק העובדה
שהם הולכים לקבוצה של אנשים

להם במשך כל כך הרבה שנים אמרנו,

"ובכן, איך אתם יכולים לחוות מוזיקה? אתם יודעים, אתם חרשים."

אנחנו פשוט -- יש לנו את זה, ואנחנו מדמיינים שזה מה שחרשות היא.

או שאנחנו עושים ככה, ואנחנו מדמיינים שככה זה עיוורון.

אם אנחנו רואים מישהו בכיסא גלגלים, אנחנו מניחים שהוא לא יכול ללכת.

אבל יכול להיות שהם יכולים ללכת שלושה, ארבעה,
חמישה צעדים. שלהם זה אומר שהם יכולים ללכת.

בעוד שנה, זה יוכל להיות עוד שני צעדים.

ושנה אחרי, עוד שלושה צעדים.

אלה דברים ממש חשובים לחשוב עליהם.

אז כשאנחנו מקשיבים אחד לשני,

זה ממש חשוב לנו באמת לבחון את יכולות ההקשבה שלנו,

באמת להשתמש בגופנו כתיבת תהודה, כדי לעצור את השיפוט.

בשבילי, כמוזיקאית שמתמודדת עם 99 אחוז מוזיקה חדשה,

זה מאוד קל בשבילי להגיד, "או כן, אני אוהבת את היצירה הזו.

או לא, אני לא אוהבת את היצירה הזו." וכך הלאה.

ואתם יודעים, אני מוצאת שאני צריכה לתת ליצירות האלה זמן.

זה יכול להיות שהכימיה לא בדיוק נכונה ביני לבין היצירה הזו,

אבל זה לא אומר שיש לי את הזכות לומר שזו פיסת מוזיקה לא טובה.

אתם יודעים, זה רק אחד הדברים הטובים בלהיות מוזיקאי,

זה שזה כל כך זורם.

אז אין חוקים, אין נכון, אין לא נכון, בדרך הזו, או בדרך הזו.

אם הייתי מבקשת מכם למחוא כפיים --
אולי אני יכולה לעשות ככה.

אם רק הייתי יכולה לומר, "בבקשה תמחאו כפיים ותצרו צליל של רעם."

אני מניחה שכולנו חווינו רעם.

עכשיו, אני לא מתכוונת רק לצליל;

אני מתכוונת באמת להקשיב לרעם בתוככם.

ובבקשה נסו ליצור את זה דרך המחיאות שלכם.
נסו. פשוט -- בבקשה נסו.

(מחיאות כפיים)

טוב מאוד! שלג. שלג. אי פעם שמעתם שלג?

קהל: לא.

אוולין גלני: ובכן, תפסיקו למחוא. (צחוק)
נסו שוב.

נסו שוב. שלג.

רואים, אתם ערים.

גשם. לא רע. לא רע.

אתם יודעים, הדבר המעניין פה, הוא שביקשתי מקבוצת ילדים

לא מזמן בדיוק את אותו הדבר.

עכשיו -- דמיון מעולה, תודה רבה לכם.

עם זאת, אף אחד מכם לא יצא מכיסאו לחשוב,

"בסדר! איך אני יכול למחוא? אוקיי, אולי ... (מחיאת כפיים)

אולי אני יכולה להשתמש בתכשיטים ליצור צליל נוסף.

אולי אני יכולה להשתמש בחלקי גוף אחרים ליצור עוד צלילים."

אף אחד מכם לא חשב למחוא בצורה מעט אחרת

חוץ מלשבת בכיסא שם ולהשתמש בשתי הידיים.

באותה דרך בה אנחנו מקשיבים למוזיקה,

אנחנו מניחים שהכל מוזן מפה.

כך אנחנו חווים מוזיקה. כמובן שזה לא.

אנחנו חווים רעם -- רעם, רעם. חישבו, חישבו, חישבו.

הקשיבו, הקשיבו, הקשיבו. עכשיו -- מה אנחנו יכולים לעשות עם רעם?

אני זוכרת את המורה שלי. כשממש התחלתי, השיעור הראשון שלי,

הייתי מוכנה עם המקלות, מוכנה להתחיל.

ובמקום שהוא יגיד, "אוקיי, אווילין, בבקשה, רגליים קצת פשוקות,

ידיים בערך ב 90 מעלות, מקלות בצורת V,

שימרי על מרחק כזה פה, וכו'.

בבקשה תשמרי על הגב ישר, וכו', וכו', וכו'." --

כך הייתי כנראה נשארת לגמרי קשיחה, קפואה,

ולא הייתי מסוגלת להכות בתוף,

מפני שהייתי חושבת על כל כך הרבה דברים אחרים -- הוא אמר,

"אוולין, קחי את התוף הזה לשבעה ימים, ואני אראה אותך בשבוע הבא."

אז, אלוהים! מה הייתי אמורה לעשות? לא הייתי צריכה את המקלות יותר;

לא הרשו לי להשתמש במקלות האלה.

הייתה חייבת בעיקרון להביט בתוף הספציפי הזה,

לראות איך הוא בנוי, מה הברגים האלה עושים, מה התופסנים האלה עושים.

הפכתי אותו, התנסתי במעטפת, התנסיתי עם הראש.

התנסיתי עם הגוף, התנסיתי עם התכשיטים,

התנסיתי עם כל מיני דברים.

וכמובן, חזרתי עם כל מני חבורות ודברים כמו זה --

אבל עדיין, זה היה נסיון לא יתואר,

מפני שאז, איפה תוכלו להתנסות בזה עם מוזיקה?

איפה תחוו את זה בספר לימוד?

אז אנחנו מעולם לא התעסקנו עם ספרי לימוד.

אז לדוגמה, אחד הדברים שאנחנו לומדים

כשאנחנו מתמודדים עם להיות נגני כלי הקשה,
בניגוד למוזיקאי,

הוא בפשטות גילגולי הקשה יחידה ישירים.

כמו זה. ואז אנחנו נהיים קצת יותר מהירים ויותר מהירים ויותר מהירים.

וכך הלאה והלאה. מה היצירה הזו דורשת?

גלגולי הקשה יחידה. אז למה אני לא יכולה לעשות את זה תוך כדי לימוד יצירה?

וזה בדיוק מה שהוא עשה.

ומעניין, כככל שהתבגרתי, וכשהפכתי לסטודנטית במשרה מלאה

במה שנקרא "מוסד למוזיקה," כל זה עף מהחלון.

היינו חייבים ללמוד מספרים.

וכל הזמן, השאלה, "ובכן, למה? למה? למה זה שייך?

אני צריכה לנגן יצירה." "או, ובכן, זה יעזור לך לשליטה שלך!"

"ובכן, איך? למה אני צריכה ללמוד את זה?
אני צריכה להתחבר ליצירה הזו.

אתם יודעים. אני צריכה להגיד משהו.

"למה אני מתאמנת בפרדידלס?

זה פשוט רק לשליטה? לשליטה של יד-מקל?
למה אני עושה את זה?

אני צריכה סיבה,

והסיבה חייבת להגיד משהו דרך המוזיקה."

ובאמירה של משהו דרך המוזיקה, שזה בפשטות סאונד,

אפשר להגיע לכל מיני דברים,
לכל מיני אנשים.

אבל אני לא רוצה לקחת אחריות על המטען הרגשי שלכם.

זה תלוי בכם, כשאתם עוברים באולם.

מפני שהוא קובע איך אנחנו מקשיבים.

אני אולי מרגישה עצובה, או שמחה, או מעוררת, או כועסת כשאני מנגנת

יצירות מסויימות, אבל אני לא בהכרח

רוצה שאתם תרגישו בדיוק אותו הדבר.

אז בבקשה, בפעם הבאה שאתם הולכים לקונצרט,

פשוט אפשרו לגוף שלכם להפתח, תנו לגוף שלכם להיות תיבת התהודה.

תהיו מודעים שאתם לא תחוו את אותו הדבר כמו המבצע.

המבצע הוא במיקום הגרוע ביותר לצליל עצמו,

מפני שהם שומעים את המגע של המקל על התוף,

או הפטיש על פיסת העץ, או הקשת על המיתר, וכו',

או הנשימות שיוצרות את הצליל מכלי הנשיפה.

הם חווים את הגלמיות ההיא שם.

אבל עדיין הם חווים משהו שלא יאמן כמה שהוא טהור,

שזה לפני בכלל שהצליל קורה.

אנא שימו לב לחיי הצליל לאחר המכה הראשונית,

או נשיפה, או המשיכה. פשוט תחוו את כל המסע של הצליל

באותה דרך שקיוויתיי לחוות את כל המסע

של הכנס הזה, במקום רק להגיע אתמול בלילה.

אבל אני מקווה שאולי נוכל לחלוק דבר אחד או שניים בהמשך היום.

אבל תודה רבה לכם שהזמנתם אותי!

(מחיאות כפיים)