Return to Video

כיצד כמעט מתתי בגלל היותי שחקן כדורסל עבור קדאפי | אלכס אואומי| TEDxBrixton

  • 0:11 - 0:13
    שמי אלכס אואומי
  • 0:13 - 0:16
    אני שחקן כדורסל מקצועי
  • 0:16 - 0:20
    משחק הכדורסל לקח אותי אל מקומות רבים
  • 0:20 - 0:24
    על פני כדור הארץ, למחוזות שונים
  • 0:24 - 0:28
    לימד אותי הרבה דברים בסיסיים
    שהפכו אותי למה שאני היום,
  • 0:28 - 0:31
    לימד אותי להיות מנהיג טוב יותר
  • 0:31 - 0:33
    וגם לעולם לא לוותר
    גם כאשר הגב שלי דחוק את הקיר.
  • 0:36 - 0:38
    המשחק לקח אותי לכל מקום
  • 0:38 - 0:41
    ואני מתכוון גם אל אנשים מיוחדים
    במהלך הדרך,
  • 0:41 - 0:44
    אנשים שאני יכל לקרוא להם חברים
    מדתות שונות ברחבי העולם.
  • 0:44 - 0:46
    אבל היום אני אדבר על אנשים מהדת
  • 0:46 - 0:48
    שעשתה משהו עבורי
  • 0:48 - 0:52
    שאני, עד היום,
    לא יכול אפילו להשיב להם כגמולם.
  • 0:52 - 0:56
    אני בנו של גבר ניגרי ושל אישה אמריקאית.
  • 0:56 - 1:00
    וחייתי באמריקה מאז גיל 11.
  • 1:00 - 1:03
    אני שמח לומר שאני בא משני המקומות הללו.
  • 1:03 - 1:05
    אני שמח לקרוא לעצמי אמריקאי,
  • 1:05 - 1:08
    ואני גם שמח לקרוא לעצמי ניגרי.
  • 1:09 - 1:11
    אני יודע מה רובכם חושבים,
  • 1:11 - 1:13
    ואני לא כאן כדי לדבר על האהבה שלי לאמריקה,
  • 1:13 - 1:16
    למרות שאני אוהב את המקום.
  • 1:16 - 1:19
    כפי שאמרתי, אני כאן כדי לדבר על דת
  • 1:19 - 1:21
    שהצילה את חיי.
  • 1:21 - 1:25
    בדצמבר 2010,
    קיבלתי חוזה כשחקן כדורסל מקצועי
  • 1:25 - 1:28
    לשחק בבנגאזי, לוב
  • 1:28 - 1:31
    לקבוצה שנקראת אל- נאסר בנגאזי.
  • 1:31 - 1:33
    הקבוצה נוהלה על ידי מועמר קדאפי,
    הדיקטטור הידוע לשימצה,
  • 1:33 - 1:37
    שהיתה לו אחיזה גדולה בארצו במשך 42 שנה.
  • 1:38 - 1:40
    בשמחה חתמתי על החוזה.
  • 1:40 - 1:45
    אני מתכוון, אני כל כך אוהב כדורסל,
    שהייתי מוכן לשחק בכל מקום.
  • 1:45 - 1:49
    פיסת העור העגולה הזו הביא אותי
    למקומות שונים ברחבי העולם,
  • 1:49 - 1:51
    הוא עשה אותי שמח,
  • 1:51 - 1:55
    ונתן לי את האפשרות לפרנס
    את עצמי ואת היקרים לי.
  • 1:56 - 1:59
    בערך באותו הזמן בו הגעתי
    אל בנגאזי, בדצמבר,
  • 1:59 - 2:02
    האביב הערבי החל בטוניס,
  • 2:02 - 2:05
    ולאחר מכן התפשט למצריים,
  • 2:05 - 2:08
    לאחר מספר חודשים, עשה את דרכו ללוב,
  • 2:08 - 2:10
    לעיר השניה בגודלה, בנגאזי,
  • 2:10 - 2:13
    שבאותה עת קראתי לה "בית".
  • 2:15 - 2:18
    ב17 לפברואר, יום חמישי בבוקר,
  • 2:18 - 2:21
    כאשר עמדתי על גג הבנין שבו גרתי,
  • 2:21 - 2:23
    צפיתי במאות אנשים
  • 2:23 - 2:27
    נהרגים ממש מול עיני.
  • 2:27 - 2:30
    ראיתי עיר נפלאה, הופכת לאיזור מלחמה
  • 2:30 - 2:33
    נשים מותקפות ממש מול פרצופי,
  • 2:33 - 2:37
    ואיבדתי חלק מהחברים הקרובים ביותר שהיו לי.
  • 2:38 - 2:41
    במשך 16 ימים,
  • 2:41 - 2:43
    כלאתי את עצמי בדירתי,
  • 2:43 - 2:46
    מפוחד לצאת החוצה,
  • 2:46 - 2:48
    מפחד לסכן את חיי,
  • 2:48 - 2:51
    ואפילו מפוחד לקחת סיכון ולברוח מהמקום.
  • 2:51 - 2:54
    כשאני מסתכל מבעד לחלון,
  • 2:54 - 2:57
    ראיתי ילדות גוררות את אבותיהן
  • 2:57 - 3:01
    כשדם ניגר מגופותיהם.
  • 3:01 - 3:03
    פחדתי לחיי.
  • 3:03 - 3:06
    ובמהלך אותם 16 ימים,
  • 3:06 - 3:09
    עצוב לי לומר, איבדתי את אמונתי באלוהים.
  • 3:09 - 3:12
    איבדתי כל אמון במין האנושי,
  • 3:12 - 3:14
    ואיבדתי כל אמון בעצמי.
  • 3:14 - 3:16
    לא רציתי לחיות עוד.
  • 3:17 - 3:21
    יחד עם חבר מהקבוצה שהיה גם נהג,
    שקראו לו מוסטאפה ניאנג,
  • 3:21 - 3:23
    החלטתנו לקחת את הסיכון.
  • 3:23 - 3:25
    ניסינו לברוח מבנגאזי
  • 3:25 - 3:27
    ולהתקדם לכיוון מקום מבטחים: סאלום שבמצרים,
  • 3:27 - 3:30
    שנמצא בגבול מצרים - לוב.
  • 3:31 - 3:36
    הנסיעה היתה מתוכננת
    להימשך בין שש לשבע שעות,
  • 3:36 - 3:38
    אבל לבסוף ארכה 12 שעות.
  • 3:39 - 3:42
    במהלך הנסיעה הארוכה הזו
    לאורך הדרך המדברית הארוכה הזו,
  • 3:43 - 3:45
    נתקלנו במספר נקודות ביקורת,
  • 3:45 - 3:48
    שמורדים מושכים אותנו אל מחוץ למכונית שלנו,
  • 3:48 - 3:52
    לוקחים את הציוד שלנו
    ומשליכים אותו על דרך העפר,
  • 3:52 - 3:56
    בועטים בנו, מכוונים נשק לכיוון הפנים שלנו
  • 3:58 - 4:03
    בנקודה מסוימת אתה רואה על החבר
    הכי טוב שלך, אדם שיצרת איתו קשר מיוחד
  • 4:03 - 4:05
    מסתכל בך ובוכה.
  • 4:05 - 4:10
    וכל שיכולת לעשות היה לאחוז בידו ולומר לו:
  • 4:10 - 4:14
    "אם זהו היום האחרון לחיינו,
    בוא נחיה אותו יחד".
  • 4:15 - 4:18
    מפוחד במסע הזה לסאלום, מצריים
  • 4:18 - 4:21
    לבסוף הצלחנו להגיע.
  • 4:21 - 4:24
    כאשר הגענו לשערי מחנה הפליטים הזה,
  • 4:24 - 4:28
    מאות אנשים מפוזרים במקום.
  • 4:28 - 4:31
    דמיינו תחליף למחנה פליטים
    שבו אנחנו מאוכסנים בחצר בית כלא,
  • 4:31 - 4:35
    אחד מבתי הכלא הגדולים במצרים.
  • 4:35 - 4:36
    מתוסכלים וכועסים,
  • 4:36 - 4:39
    וחשים באותו התסכול שהרגשתי
  • 4:39 - 4:42
    כשהייתי בבנגאזי כשהייתי כלוא בדירתי.
  • 4:42 - 4:45
    ההתנהגות שלי הפכה לבלתי יציבה.
  • 4:45 - 4:49
    חלק מהאנשים שישנו בחוץ, בחצר בית הכלא,
  • 4:49 - 4:50
    שקראו להם פליטים,
  • 4:50 - 4:53
    היו שם כבר ימים, חלקם שבועות.
  • 4:54 - 4:58
    לקחתי על עצמי החלטה,
    להתחיל לצעוק על השומרים בבית הכלא
  • 4:58 - 5:01
    ודרשתי לדבר עם הקונסול שלי
  • 5:01 - 5:04
    כך שאוכל להתחיל את דרכי
    חזרה הביתה, לאמריקה.
  • 5:05 - 5:07
    אבל זה לא עזר.
  • 5:07 - 5:10
    היותי אמריקאי לא שינה באותו הזמן
  • 5:10 - 5:15
    ולבסוף זרקו אותי לתא בתחתית בית הכלא.
  • 5:15 - 5:17
    במשך שעתיים ישבתי שם, בחושך
  • 5:17 - 5:20
    - תא כלא ללא חלונות -
  • 5:20 - 5:23
    חולדות מטפסות לי על הרגל
  • 5:23 - 5:25
    שתן על הרצפה,
  • 5:25 - 5:27
    וישבתי שם ובכיתי במשך שעות,
  • 5:27 - 5:32
    צורח ותוהה איך הגעתי למקום הזה;
  • 5:32 - 5:33
    איך פיסת העור העגולה הזו,
  • 5:33 - 5:36
    המשחק שאהבתי ושיחקתי כילד בניגריה,
  • 5:36 - 5:39
    הביאה אותי למקום הזה.
  • 5:39 - 5:43
    ויתרתי על החיים,למען האמת
    לא רציתי לחיות עוד
  • 5:43 - 5:46
    לבסוף שיחררו אותי מהתא הזה,
  • 5:46 - 5:51
    נלקחתי לחצר בית הכלא,
    היכן שהיו כל שאר הפליטים,
  • 5:51 - 5:54
    וישנתי בחוץ במשך שלושה ימים.
  • 5:56 - 5:59
    ביום השלישי, התחיל לרדת גשם.
  • 5:59 - 6:03
    אני וחברי לקבוצה,
    יחד עם עוד כמה פליטים, שהיו ניגרים
  • 6:03 - 6:05
    ישנו בבוץ
  • 6:05 - 6:09
    עייפים מהגשם, גשם קר, מכה בגופינו.
  • 6:09 - 6:10
    נמאס לי
  • 6:10 - 6:14
    והדבר החשוב ביותר
    שהיה עליי לעשות היה לחזור למשפחתי.
  • 6:16 - 6:18
    אז החלטנו לברוח, באופן לא חוקי,
  • 6:18 - 6:22
    מסכנים את החופש שלנו,
    לא יודעים מה יקרה לנו
  • 6:22 - 6:25
    בסופו של דבר, ברחנו ממחנה הפליטים
  • 6:25 - 6:27
    והגענו לחלקו השני של מחנה הפליטים.
  • 6:27 - 6:30
    ניווטנו דרך בוץ, ניווטנו דרכינו באדמה
  • 6:30 - 6:32
    רגלינו ספוגות מים, מלאים בוץ.
  • 6:33 - 6:37
    ראינו מספר אוטובוסים
    שמיועדים לבעלי זהות מצרית בלבד
  • 6:38 - 6:40
    הלכתי לכיוון אוטובוס ודפקתי על הדלת,
  • 6:40 - 6:43
    נהג האוטובוס פתח: עכשיו ארבע בבוקר.
  • 6:43 - 6:47
    הוא בוחן אותי. הוא יודע שמשהו לא בסדר.
  • 6:47 - 6:49
    ואז הוא מבקש ממני את המסמכים שלי.

  • 6:49 - 6:51
    אני מראה לו את הדרכון שלי.
  • 6:51 - 6:54
    הוא אומר לי: "האוטובוס הזה
    הוא למצרים בלבד".
  • 6:54 - 6:56
    התחננתי וביקשתי ממנו
  • 6:56 - 6:58
    ונתתי לו את כל הכסף שנשאר לי בכיס.
  • 6:58 - 7:01
    כסף כבר לא עניין אותי יותר,
    רק רציתי לחזור הביתה,
  • 7:01 - 7:04
    לראות את אמי ואת אבי ולאחוז בידיהם.
  • 7:04 - 7:07
    בסופו של דבר הוא נתן לנו
    לעלות על האוטובוס,
  • 7:07 - 7:10
    כיוון אותנו לסוף האוטובוס והושיב אותנו שם.
  • 7:11 - 7:14
    אני, אישית הייתי צריך
    להגיע לאלכסנדריה, מצרים
  • 7:14 - 7:17
    והאוטובוס הזה נסע לקהיר.
  • 7:17 - 7:21
    אז התחננתי בפני הנהג שיקח אותי
    לאוטובוס שנוסע לאלכסנדריה.
  • 7:21 - 7:24
    במשך כמה דקות התווכחנו אחד עם השני.
  • 7:24 - 7:26
    לבסוף הוא החליט לתת לי לרדת מהאוטובוס
  • 7:26 - 7:29
    ולקחת אותי לאוטובוס הנוסע לאלכסנדריה.
  • 7:30 - 7:33
    הגענו לאוטובוס אחר לאחר כמה דקות.
  • 7:33 - 7:35
    הנהג פתח את הדלת,
  • 7:35 - 7:39
    ושני הנהגים החלו לשוחח ביניהם.
  • 7:40 - 7:42
    הנהג מסתכל עלי: הוא יודע שמשהו לא כשורה.
  • 7:42 - 7:44
    הוא מסתכל על פני ועל עיני.
  • 7:44 - 7:47
    אני לא צחצחתי שיניים במשך שבועות...
  • 7:47 - 7:50
    לא אכלתי ארוחה ראויה כמעט חודש.
  • 7:50 - 7:55
    עיניי היו אדומות, לא התגלחתי והייתי חלש
  • 7:55 - 7:58
    הוא ידע שמשהו לא בסדר איתי,
    הוא החליט לתת לי לעלות.
  • 7:58 - 8:01
    הודיתי לו ברגע שעליתי על האוטובוס.
  • 8:01 - 8:05
    בזמן שהלכתי בתוך האוטובוס משהו מופלא קרה.
  • 8:05 - 8:09
    הסתכלתי על האוטובוס וראיתי 50 גברים,
    50 מושבים מלאים.
  • 8:09 - 8:13
    ברגע שעליתי על האוטובוס
    יכלתי להרגיש במבטיהם הנוקבים,
  • 8:13 - 8:16
    מבטים נוקבים בגופי.
  • 8:16 - 8:19
    עליתי על האוטובוס והנהג
    כיוון אותי לשבת בסופו.
  • 8:19 - 8:23
    הגעתי לקצה האוטובוס,
    לא נותרו מושבים לכן התישבתי על הריצפה.
  • 8:23 - 8:25
    תראו, הייתי מאושר רק מלהיות שם.
  • 8:25 - 8:29
    זו היתה התחלת המסע שלי הביתה
    לראות את משפחתי.
  • 8:30 - 8:32
    ישבתי,
  • 8:32 - 8:35
    וכל שיכלתי לעשות היה לעצום את עיני
  • 8:35 - 8:37
    ניסיתי להיזכר בשלבים שונים בחיי.
  • 8:37 - 8:39
    איך הגעתי לכאן?
  • 8:39 - 8:44
    האם האהבה שלי לכדורסל,
    לכסף יותר חשובה מחיי?
  • 8:44 - 8:48
    האם היא יותר חשובה מהאהבה שלי
    למשפחתי ומאהבתם אלי?
  • 8:50 - 8:51
    בסופו של דבר האוטובוס החל לנסוע.
  • 8:51 - 8:55
    הוא נסע מאלג'יריה לאלכסנדריה.
  • 8:55 - 8:58
    הנהג עוצר בתחנות.
  • 8:58 - 9:02
    הוא מסתכל לחלקו האחורי של האוטובוס
    ואומר לאיש שיושב לצידי
  • 9:02 - 9:05
    - הוא מדבר איתו בערבית-
    והאיש אומר לי להיכנס מתחת למושב.
  • 9:06 - 9:10
    לא ידעתי מה קורה אז פשוט הקשבתי לו.
  • 9:10 - 9:13
    נכנסתי מתחת למושב והוא כיסה אותי בכיסוי.
  • 9:13 - 9:14
    לפני שנכנסתי מתחת למושב,
  • 9:14 - 9:18
    הסתכלתי החוצה וראיתי אנשי צבא מצריים
  • 9:18 - 9:20
    עומדים לעלות אל האוטובוס.
  • 9:20 - 9:24
    באותו רגע נדמה לי שנתפסתי
    - החירות שלי נגמרת.
  • 9:24 - 9:27
    אני יודע שכעת יכניסו אותי שוב לכלא,
  • 9:27 - 9:30
    למשך זמן רב מאוד.
  • 9:30 - 9:32
    היינו חייבים לעבור
    את נקודת הביקורת האחרונה הזו.
  • 9:32 - 9:38
    אני רואה חייל מצרי עולה לאוטובוס
    כשאני שוכב מתחת למושב.
  • 9:38 - 9:41
    במשך דקות ארוכות אני שומע
    את צעדיו לאורך האוטובוס
  • 9:41 - 9:44
    בודק את המסמכים של כולם.
  • 9:44 - 9:47
    הלב שלי רועד,
    ובאמת עומד לפרוץ אל מחוץ לחזה.
  • 9:47 - 9:50
    אני מפחד.
  • 9:50 - 9:55
    הוא מגיע לסוף האוטובוס
    ובודק את מסמכיו של האיש האחרון.
  • 9:55 - 9:58
    והולך.
  • 9:58 - 10:01
    האיש שיושב לצידי אומר לי לצאת.
  • 10:01 - 10:05
    וברגע שאני יוצא מהמסתור,
    כל האנשים באוטובוס נועצים בי מבטים.
  • 10:07 - 10:09
    האם הם נוסעים עם עריק?
  • 10:09 - 10:11
    הם לא ידעו מי אני.
  • 10:11 - 10:13
    לא באמת היה להם איכפת
    אם אני משחק כדורסל או לא:
  • 10:13 - 10:17
    הם רצו לדעת עבור מי הם
    מסכנים את החופש שלהם
  • 10:17 - 10:20
    הם רצו לשמוע את הסיפור שלי.
  • 10:20 - 10:23
    אז במשך שבע שעות המסע הזה
  • 10:23 - 10:25
    סיפרתי להם מהיכן באתי,
  • 10:25 - 10:27
    כל מה שעשיתי, איך הגעתי לסאלום,
  • 10:27 - 10:29
    איך הגעתי ללוב.
  • 10:29 - 10:32
    במשך השעות הראשונות,
    כל הגברים התקבצו סביבי,
  • 10:32 - 10:34
    וסיפרתי להם מהיכן אני, היכן נולדתי,
  • 10:34 - 10:38
    כיצד הגעתי ללוב.
  • 10:38 - 10:40
    הם הסתכלו עלי בתדהמה.
  • 10:40 - 10:43
    חלקם לא ידעו לדבר אנגלית,
    אז חבריהם תרגמו עבורם
  • 10:43 - 10:47
    המבטים הנדהמים שעל פניהם אמרו הכל.
  • 10:47 - 10:50
    מי היה מאמין שהם יפגשו
    בשחקן כדורסל מקצועי?
  • 10:50 - 10:52
    (צחוק)
  • 10:53 - 10:56
    ויותר מכך, אחד שברח ממלחמת אזרחים
  • 10:56 - 10:57
    (צחוק)
  • 10:57 - 10:59
    ושרד.
  • 11:01 - 11:05
    כך שבמשך השעות הראשונות,
    ישבתי שם ודיברתי איתם
  • 11:05 - 11:08
    והאנשים האלו ידעו
    שהם רוצים לעשות משהו עבורי.
  • 11:08 - 11:12
    הם רצו לעזור לי לבנות מחדש את חיי.
  • 11:12 - 11:14
    הגענו לתחנת השירות, בצד הדרך
  • 11:14 - 11:18
    זו לא תחנה אופיינית
    כמו שאתם רואים כאן באנגליה.
  • 11:18 - 11:22
    אני מתכוון, הם מכרו אוכל,
    אבל זה הספיק באותה העת.
  • 11:22 - 11:24
    לא היה לי יותר כסף,
  • 11:24 - 11:27
    והאנשים הלכו למבנה כדי לקנות אוכל,
  • 11:27 - 11:29
    הם הציעו לי קצת.
  • 11:29 - 11:34
    כמו אדם עיקש אמרתי:
    "לא, תן לגאווה שלך לדבר".
  • 11:34 - 11:38
    הגוף שלי כאב כל כך
  • 11:38 - 11:42
    שהריח מהאוכל הכאיב לי בתוך הגוף.
  • 11:44 - 11:46
    ישבתי שם.
  • 11:46 - 11:48
    שוב, נתתי לגאווה שלי לדבר,
  • 11:48 - 11:51
    וראיתי את האנשים האלה הולכים לצד הבניין
  • 11:51 - 11:54
    לזרוק את שאריות האוכל לפח.
  • 11:54 - 11:56
    ישבתי שם והסתכלתי עליהם.
  • 11:56 - 11:58
    ובזמן שהם הולכים לזרוק את השאריות,
  • 11:58 - 12:01
    אני הולך לכיוון צדו של הבניין
  • 12:01 - 12:04
    אני הולך לכיוון פח האשפה,
  • 12:05 - 12:08
    ומסתכל סביב בבושה.
  • 12:09 - 12:13
    אני מכניס את ידי לפח ומתחיל לחפש שאריות,
  • 12:15 - 12:17
    כל דבר שיכלתי לאכול - שאריות עוף, לחם-
  • 12:17 - 12:19
    כל מה שנשאר.
  • 12:19 - 12:22
    הזבובים עפים מסביב, לא באמת היה לי איכפת.
  • 12:24 - 12:26
    שניות לאחר מכן,
  • 12:26 - 12:28
    איש נוגע בכתפי.
  • 12:28 - 12:31
    לרגע נבהלתי, חשבתי שמישהו תוקף אותי.
  • 12:32 - 12:35
    הוא מסתכל עלי ואומר לי,
  • 12:35 - 12:38
    "בוא, בוא ותאכל".
  • 12:39 - 12:42
    באותו רגע, לא ידעתי מה בדיוק לומר.
  • 12:42 - 12:44
    הגוף שלי היה חלש שהייתי על ברך אחת:
  • 12:44 - 12:47
    הוא הושיט את ידו,
    לקחתי אותה והוא הוביל אותי פנימה.
  • 12:47 - 12:49
    הוא הושיב אותי ליד שולחן
  • 12:49 - 12:52
    וקנה עבורי ארוחה.
  • 12:53 - 12:54
    ישבתי שם ואכלתי את הארוחה הזו.
  • 12:55 - 12:58
    זו היתה הארוחה הכי פחות נוחה שאכלתי בחיי.
  • 13:00 - 13:01
    בזמן שאכלתי,
  • 13:01 - 13:04
    לא ידעתי מי אני יותר.
  • 13:04 - 13:06
    הפכתי למפלצת.
  • 13:06 - 13:08
    איך יכלתי לחזור להיות מי שהייתי?
  • 13:08 - 13:11
    באותו הרגע ידעתי שאני לא רוצה לחיות עוד.
  • 13:11 - 13:13
    לא רציתי שמשפחתי תראה אותי כך.
  • 13:13 - 13:17
    האחים והאחיות שלי, כל יקיריי.
  • 13:17 - 13:21
    ובאותו הרגע החלטתי לשים קץ לחיי
  • 13:21 - 13:23
    מתישהו במהלך המסע הזה.
  • 13:24 - 13:29
    כשחזרנו לאוטובוס,
    המשכנו לנסוע לכיוון אלכסנדריה,
  • 13:29 - 13:32
    המשכתי לספר לאנשים האלה את סיפור חיי,
  • 13:32 - 13:35
    אבל חשוב מכך, הם המשיכו לדבר איתי.
  • 13:35 - 13:38
    הם נתנו לי חינוך מסוג אחר.
  • 13:38 - 13:40
    הם (לימדו אותי) על העולם הערבי,
  • 13:40 - 13:43
    על חוסר הצדק שנעשה לאנשים של עמם.
  • 13:43 - 13:46
    רואים, התקשורת מציירת
    תמונה שכולנו רואים בטלויזיה
  • 13:46 - 13:49
    לגרום לאנשים הללו להיראות כמו חיות.
  • 13:49 - 13:52
    אבל אני לפחות,
    אני ראיתי את הטוב שעשו אחד עבור השני,
  • 13:52 - 13:54
    ואת הטוב שעשו עבורי.
  • 13:54 - 13:56
    אחד האנשים שאל אותי:
  • 13:56 - 13:59
    "כשתגיע לאלכסנדריה, מתי תעזוב?
  • 13:59 - 14:02
    מתי תיסע לפגוש את משפחתך?"
  • 14:03 - 14:06
    עניתי על השאלה הזו באופן הכן ביותר שיכלתי.
  • 14:06 - 14:08
    אמרתי להם:
  • 14:08 - 14:11
    "אני לא מתכנן לראות את המשפחה שלי.
  • 14:11 - 14:15
    ואני יודע שהם אינם מתכננים לראות אותי כך."
  • 14:15 - 14:19
    הוא הסתכל עלי, ולשניה הרגיש את כאבי,
    כאב המילים הללו.
  • 14:21 - 14:25
    הוא ידע שעליו לעשות משהו, והם כקבוצה, גם,
  • 14:25 - 14:28
    לעזור ולבנות מחדש את האיש הזה.
  • 14:28 - 14:30
    הוא אמר לי:
  • 14:30 - 14:33
    "אתה האיש החשוב ביותר באוטובוס הזה כעת.
  • 14:33 - 14:35
    אתה המפתח להרבה דברים שמתרחשים בעולם."
  • 14:35 - 14:38
    באותו הזמן לא כל כך איכפת
    היה לי מה הוא אומר.
  • 14:38 - 14:40
    דעתי כבר היתה נחושה.
  • 14:40 - 14:43
    והייתי מוכן כבר לקראת מה שיקרה לי.
  • 14:45 - 14:48
    כמה שעות אחר כך, עצרנו בעוד תחנת שירות.
  • 14:48 - 14:52
    אבל הפעם הגברים ממוצא מוסלמי הלכו להתפלל.
  • 14:54 - 14:56
    ירדתי מהאוטובוס,
  • 14:56 - 15:00
    ובזמן שהם הלכו לחדר התפילה,
    שתפו את רגליהם וידיהם,
  • 15:00 - 15:04
    החלטתי לשאת התפילות שלי.
  • 15:04 - 15:07
    זה היה חריג משום שכפי שאמרתי,
  • 15:07 - 15:11
    כשהייתי כלוא בדירה שלי, ויתרתי על אלוהים.
  • 15:12 - 15:14
    כשהייתי כלוא בדירה שלי בבנגאזי,
  • 15:14 - 15:17
    עשיתי משהו שלא היה מיוחד.
  • 15:17 - 15:21
    כנוצרי, תמיד ביקשתי את סליחתו של אלוהים.
  • 15:22 - 15:27
    אבל כשהייתי שם תקוע,
    רעב כמעט מת מרעב, משתגע,
  • 15:27 - 15:29
    אמרתי לאלוהים שאני סולח לו.
  • 15:31 - 15:35
    כשישבתי שם עם סכין בידי,
    מוכן לשים קץ לחיי,
  • 15:35 - 15:38
    הייתי חייב להודות לו.
  • 15:39 - 15:43
    הייתי חייב להודות לו משום
    שנתן לי 26 שנים בעולם הזה,
  • 15:43 - 15:45
    הוא שיודע מי האדם כשמבקשים אותו,
  • 15:45 - 15:49
    שנתן לי אהבה והורים, נתן לי אחים ואחיות,
  • 15:49 - 15:53
    שעיצב את האיש שאתם רואים היום.
  • 15:53 - 15:57
    ובשבילו כשאני לוקח את חיי בידי -
    "אלוהים, אני סולח לך".
  • 15:57 - 16:00
    ברגע הזה הייתי מוכן.
  • 16:00 - 16:04
    כך שעבורי, לשבת כך ולומר את ברכת האל,
  • 16:04 - 16:05
    זה היה קשה עבורי.
  • 16:05 - 16:08
    אבל כשהתחלתי לדקלם אותה,
  • 16:08 - 16:11
    הרגשתי נוח מאוד.
  • 16:11 - 16:13
    שני אנשים הלכו לעברי,
  • 16:13 - 16:15
    הרימו אותי כל אחד בזרוע אחרת.
  • 16:15 - 16:18
    הם אמרו לי, "בוא תתפלל איתנו".
  • 16:19 - 16:23
    זה היה מוזר,
    כי מוסלמים ונוצרים לא מתפללים יחד.
  • 16:25 - 16:28
    צעדתי לכיוון בית התפילה הזה,
  • 16:28 - 16:29
    והאנשים אמרו:
  • 16:29 - 16:33
    "אתה יכול להתפלל לאל שלך כאן".
  • 16:33 - 16:38
    לא הרגשתי נח כל כך להתפלל בכל חיי.
  • 16:38 - 16:40
    וידעתי שחיי עברו תפנית.
  • 16:40 - 16:44
    במשך שבע שעות המסע הזה,
  • 16:44 - 16:46
    מצאתי חינוך שהתגלה לאחרונה על החיים.
  • 16:46 - 16:49
    זה לא היה על כדורסל יותר.
  • 16:49 - 16:52
    זה לא היה על כסף. זה לא היה על עצמי.
  • 16:52 - 16:56
    זה היה על שני עולמות שונים ההופכים לאחד.
  • 16:56 - 16:58
    כשחזרנו לאוטובוס לבסוף,
  • 16:58 - 17:03
    להגיע ליעד הסופי שלנו, לאלכסנדריה.
  • 17:03 - 17:08
    כל הגברים יורדים מהאוטובוס,
    הלכתי לנהג האוטובוס וחיבקתי אותו חזק.
  • 17:08 - 17:11
    הוא שאל אותי אם אני בסדר ועניתי לו שכן.
  • 17:11 - 17:15
    ירדתי מהאוטובוס וחיבקתי
    כל אחד מהאנשים שהיו עליו.
  • 17:15 - 17:17
    והודיתי להם.
  • 17:17 - 17:18
    מה שהיה מוזר הוא,
  • 17:18 - 17:21
    כשהמאמן שלי בא לאסוף אותי מתחנת האוטובוס,
  • 17:21 - 17:24
    כל האנשים מהאוטובוס חיכו איתי שם.
  • 17:24 - 17:26
    הם חיכו שהוא יגיע.
  • 17:26 - 17:30
    הם יכלו להמשיך בעיסוקיהם באותו היום,
  • 17:30 - 17:33
    אבל הם רצו לדעת שאני מוגן.
  • 17:33 - 17:35
    הם לא רצו ששוב אמשיך לבדי,
  • 17:35 - 17:39
    הם רצו לוודא שאני הולך למקום
    ממנו אוכל להתקשר הביתה.
  • 17:40 - 17:44
    ועשיתי זאת, עם חיוך על פני,
    כשצפיתי בכולם הולכים.
  • 17:44 - 17:48
    בכיתי, והיה לי נח לבכות,
  • 17:48 - 17:51
    מכיוון שידעתי שיש
    חמישים מלאכים ששומרים עלי.
  • 17:53 - 17:57
    אנשים מדתות שונות,
    לא משנה מאיזה גזע או דת,
  • 17:57 - 17:59
    באו יחד,
  • 17:59 - 18:02
    ועזרו לעצב אותי לאיש שאתם רואים היום.
  • 18:02 - 18:04
    אני שמח,
  • 18:04 - 18:06
    באמת, אני שמח.
  • 18:08 - 18:11
    אני מודה להם על שעשו זאת עבורי.
  • 18:11 - 18:14
    הייתי חייב לספר את הסיפור שלהם כאן היום.
  • 18:14 - 18:18
    מקווה שהם צופים , אולי לא.
  • 18:18 - 18:22
    אבל אני יודע שכאשר אתם תחזרו הביתה,
  • 18:22 - 18:25
    אתם תדעו שעשיתי משהו טוב כאן היום.
  • 18:25 - 18:27
    אני מודה להם ואני מודה לכם.
  • 18:27 - 18:28
    (מחיאות כפיים)
Title:
כיצד כמעט מתתי בגלל היותי שחקן כדורסל עבור קדאפי | אלכס אואומי| TEDxBrixton
Description:

שביר ופגיע הם לא הדברים שבאופן טבעי תקשרו לשחקן כדורסל מקצועי. ובכל זאת, גם החוויות שחווה אלכס אואמי הם לא אופייניות לחוויות יום יומיות. אלכס חולק את מסעו משחקן כדורסל, דרך היותו צופה בזוועות המאבק בלוב. הוא גולש לתחושות החשוכות שכמעט שברו אותו, אבל למרות הכל הוא ניצל ביותר מדרך אחת, על ידי אלו שעזרו לו להימלט. בתמורה הוא מבטיח לספר את הסיפור על עולמם השונה שהתחבר...
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDxTalks
Duration:
18:43

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.