הסיפור שלא סופר אודות מין ומיניות

"אם אתם רוצים להכיר אנשים באמת, כדאי שתציצו תחילה לחדר המיטות שלהם", מציעה שִירִין אֵל פֵקי, שסיירה בעולם הערבי במשך 5 שנים, ושוחחה עם אנשים על מין. למרות שהשיחות הציגו תמונה של מסורות שמרניות ודיכוי מיני, אֵל פֵקי גילתה גם שהשמרנות המינית בעולם הערבי היא מסורת חדשה.
היא תוהה: האם תחייתו המחודשת של הדיבור הפומבי אודות המין עשויה להוביל לחיי מין מהנים ובטוחים יותר?

כשהייתי במרוקו,

בקזבלנקה, לא מזמן,

פגשתי אם לא נשואה צעירה בשם פאיזה.

פאיזה הראתה לי תמונות של בנה התינוק

וסיפרה לי על ההתעברות, ההיריון והלידה שלו.

זה היה סיפור מדהים,

אבל פאיזה סיפרה לי את החלק המעניין ביותר רק בסוף.

"את יודעת, אני בתולה", היא אמרה לי.

"יש לי שתי תעודות מרופאים שמעידות שאני בתולה."

מדובר על המזרח התיכון בעידן המודרני,

אלפיים שנה אחרי הולדת ישו,

לידות בתולין הן עדיין עובדה קיימת.

הסיפור של פאיזה הוא רק אחד ממאות סיפורים ששמעתי במהלך השנים האחרונות, בהן סיירתי ברחבי העולם הערבי

ודיברתי עם אנשים על מין.

עכשיו, אני מניחה שחלק מכם חושבים שמדובר בעבודה חלומית,

אחרים יחשבו שמדובר במקצוע מפוקפק,

אבל עבורי, מדובר במשהו שונה לגמרי.

אני חצי מצריה, ואני מוסלמית.

אבל גדלתי בקנדה, הרחק משורשי הערביים.

כמו רבים במערב עם שורשים במזרח,

נמשכתי, לאורך השנים, לנסות ולהבין את שורשי.

והסיבה שבחרתי להתמקד בנושא המין נובעת מהרקע שלי עם מחלת האיידס,

כסופרת, חוקרת ופעילה בתחום.

יחסי מין נמצאים הם הגורם העיקרי להתפשטות מגפת האיידס במזרח התיכון ובצפון אפריקה,

שהם שני האזורים היחידים בעולם בהם שיעור מקרי ההדבקה באיידס נמצא בעליה.

חקר המיניות מספק כלי מעולה

ללימוד והכרה של כל חברה בעולם,

כי מה שקורה בחדרי חדרים

משליך באופן ישיר לחיים הפומביים:

בפוליטיקה ובכלכלה, בדת ובמסורת, במִגדר וביחסים בין הדורות.

ולמיטב הבנתי, אם אתה רוצה להכיר אנשים בצורה אמתית,

כדאי שתתחיל בהצצה אל חדר המיטות שלהם.

חשוב להבהיר, העולם הערבי הוא גדול ומכיל מגוון תרבותי עצום.

אבל משותפים לו שלושה קווים אדומים --

מדובר בנושאים שאסור להתייחס לקיומם במלל או במעשה.

הנושא הראשון הוא פוליטיקה.

אבל האביב הערבי שינה את המצב,

במהומות שהחלו באזור בשנת 2011.

בזמן שגורמי השלטון, ותיקים וחדשים,

ממשיכים לטעון כי אין שינוי במצב,

מיליוני אנשים ממשיכים להיאבק,

ומנסים להתקדם ולהגיע לחיים טובים יותר.

הקו אדום השני הוא דת.

אבל כיום הדת והפוליטיקה קשורים זה בזה,

עם העלייה של קבוצות כמו האחים המוסלמים.

וחלק מהאנשים, לפחות, מתחילים לשאול שאלות

לגבי תפקידו של האיסלם בחיים הציבוריים והפרטיים.

הקו האדום השלישי, הוא נושא שאסור לחלוטין להזכיר,

מה אתם חושבים שהוא יכול להיות?

קהל: מין.

שירין אל פקי: חזק יותר, אני לא שומעת אתכם.

קהל: מין.

שירין אל פקי: שוב, אל תתביישו.

קהל: מין.

שירין אל פקי: בדיוק, נכון מאד, מדובר על נושא המין.
(צחוק)

בכל העולם הערבי, הקַבָלַה היחידה של מין היא במסגרת מוסד הנישואין --

אחרי קבלת אישור מההורים,
באישור אנשי הדת

ואחרי רישום על ידי המדינה.

נישואים הם כרטיס הכניסה לבגרות.

אם לא מתחתנים, לא ניתן לעזוב את בית ההורים,

ולא אמורים לקיים יחסי מין,

ובטח שלא אמורים להביא ילדים לעולם.

זו מוסכמה חברתית מבוצרת, ממש מבצר בלתי חדיר

שעמידה בכל התקפה, בכל שינוי.

וסביב המוסכמה המבוצרת הזו קיימים עשרות איסורים וחרמות

האוסרים על קיום יחסים לפני הנישואין,
כנגד השימוש בקונדומים,

כנגד הפלות,
כנגד הומוסקסואליות,

כל מה שתרצו.

פאיזה היא עדות חיה לאיסורים הללו.

אישורי הבתולין שלה הם לא רק ביטוי לשאיפות שלה.

למרות שכל הדתות באזור מהללות את חשיבות הצניעות לפני הנישואין,

בחברה הנשלטת על ידי גברים,
בנים מתנהגים בצורה לא אחראית.

גברים מקיימים יחסים לפני הנישואין,

וכולם מעלימים עין מהתופעה.

אבל לא כלפי נשים,

מהן מצפים לשמור על בתוליהן עד ליל הכלולות --

כלומר, להגיע עם קרום בתולים שלם.

לא מדובר בדאגה אישית,

מדובר בכבוד המשפחה,
ובעיקר, בכבודם של הגברים במשפחה.

כך שהנשים הצעירות וקרובי המשפחה שלהן

יעשו הכל על מנת להגן על אותה פיסת רקמה --

החל במילת נשים,

דרך מבדקי בתולין,
ועד ניתוחים לאיחוי קרום הבתולין.

פאיזה בחרה בגישה שונה:

מין לא נרתיקי.

אבל למרות זאת היא נכנסה להריון.

אבל פאיזה לא הבינה שזה מה שקרה,

מכיוון שכמעט ולא ניתן חינוך מיני בבתי הספר,

ולא מדברים על הנושא בין בני המשפחה.

כשהיה קשה להסתיר את ההריון,

אמה של פאיזה עזרה לה לברוח מאביה ואחייה.

מכיוון שרצח על רקע כבוד המשפחה הוא מציאות איומה

למספר לא ידוע של נשים בעולם הערבי.

וכשפאיזה הגיעה לבסוף אל בית חולים בקזבלנקה,

האדם שהציע לעזור לה,

ניסה לאנוס אותה.

למרבה הצער, פאיזה אינה היחידה.

במצרים, שם ביצעתי את רוב המחקר שלי,

ראיתי הרבה בעיות גם בתוך וגם מחוץ למצודת המין.

קיימים המון גברים צעירים

שלא יכולים להרשות לעצמם להתחתן מבחינה כלכלית,

כי הצעת הנישואין עולה המון כסף בימינו.

ומצופה מהגברים לשאת בכל הוצאות של חיי הנישואין,

אבל הם פשוט לא מצליחים למצוא עבודה.

זו אחת הסיבות העיקריות להתקוממויות שקרו לאחרונה,

וזו אחת הסיבות לעלייה בגיל הנישואין

באזורים נרחבים בעולם הערבי.

יש נשות קריירה שמעוניינות להתחתן,

אבל לא מוצאות בעל,

כי הן מפרות את הציפיות המגדריות,

או כפי שאמה לי רופאה צעירה מתוניסיה,

"הנשים, הן הולכות ונפתחות לעולם.

אבל הגברים, נשארים בשלב הפרה היסטורי."

ויש גם את הגברים והנשים שחוצים את קו הגבול ההטרוסקסואלי,

שמקיימים יחסי מין עם בני או בנות מינם,

או שיש להם זהות מגדרית שונה.

הם סובלים מנחת זרועם של חוקים שמענישים את פעילויותיהם,

ואפילו את ההופעה שלהם.

והם חשופים למאבק יומיומי עם תפיסות חברתיות מפלות,

עם יאוש מצד המשפחה,

ועם אש וגפרית מצד אנשי הדת.

וחשוב להבין שלא הכול ורוד גם במוסד הנישואין.

זוגות מייחלים למצוא אושר גדול,

אושר מיני גדול במסגרת הנישואין,

אבל אינם יודעים כיצד להשיג זאת,

בעיקר הנשים,
שמפחדות להיראות כנשים רעות

אם הן יראו ניצוץ של יצירתיות בחדר המיטות.

ויש כמובן את הנשים שנישואיהן

הם למעשה כיסוי למכירה לזנות.

הן נמכרו על ידי משפחותיהן,

לתיירים ערביים עשירים ברוב המקרים.

זהו רק צד אחד של תיירות המין המשגשגת בעולם הערבי.

תרימו את היד בבקשה אם שמעתם אי פעם על הנושאים האלו,

באזור בו אתם חיים בעולם.

כן. לעולם הערבי אין מונופול על עכבות מיניות.

ולמרות שחיי המין בעולם הערבי מעולם לא נחקרו
(כמו דו"ח קינסי בארה"ב)

על מנת לספר לנו בדיוק מה קורה בחדרי המיטות בעולם הערבי,

ברור שמשהו בהם אינו מתנהל נכון.

אמות מוסר שונות עבור גברים ונשים,

מין כמקור לבוּשה,

שליטה של המשפחה על בחירות האדם הצעיר,

והתהום הפעורה בין התדמית למציאות:

בין מה שעושים אנשים

לבין מה שהם יודו שהם עושים,

והתנגדות כללית לאפשר למה שנלחש באופן פרטי

להפוך לנושא לדיון פומבי רציני.

כפי שרופא מקהיר סיכם את הנושא עבורי,

"אצלנו, יחסי מין הם ההפך מספורט.

כדורגל, הוא נושא השיחה של כולם,

אבל אף אחד לא משחק.

אבל מין, כולם עושים את זה,

אבל אף אחד לא רוצה לדבר על זה."
(צחוק)

(מוזיקה ומלל בערבית)

שירין אל פקי: רציתי לתת לכם עצה,

שאם תקבלו אותה,
תגרום לכם להיות מאושרים יותר.

כשהבעל שלך שולח אליך את ידו,

כשהוא אוחז בחלק כלשהו של גופך,

תאנחי אנחה עמוקה ותביטי בו בתשוקה.

כשהוא חודר אליך עם הפין שלו,

נסי לדבר אתו בשפה מפתה ותניעי את גופך עם גופו.

מילים לוהטות!

אולי נשמע לכם שהעצות המעשיות שנתתי

מגיעות מהספר "חדוות המין" או מאתר פורנו.

אבל למעשה, הן מגיעות מספר ערבי מהמאה ה- 10 לספירה

שנקרא "האנציקלופדיה של העונג,"

שמכסה נושאים מתחומי המין ממאכלים מעוררי תשוקה למשיכה לבעלי חיים,

וכל הנושאים שבינם.

האנציקלופדיה היא רק דוגמה אחת לספרות הארוטית הערבית,

שרובה נכתבה על ידי מלומדים מתחום הדת.

החל בנביא מוחמד

יש מסורת אסלאמית עשירה

של דיבור בשפה ברורה אודות מין:

לא רק על הבעיות, אלא גם על ההנאות,

ולא רק עבור גברים, אלא גם עבור נשים.

לפני אלף שנה, היו לנו מילונים אודות מין בשפה הערבית.

עם מילים שתיארו כל מושג מיני שיכולנו לדמיין,

תנוחות והעדפות,
שפה מדוברת

שהייתה עשירה מספיק על מנת לתאר את גוף האישה שאתם רואים בדף הספר.

כיום, המורשת ההיסטרית הזו לא מוכרת בעולם הערבי.

אפילו אנשים מלומדים,
שבאופן כללי מרגישים נוח יותר לדבר על מין

בשפה זרה ולא בשפתם שלהם.

המצב המיני בארצות ערב
דומה כיום מאד לאירופה ואמריקה

בתקופה שקדמה למהפכה המינית.

אך בזמן שהמערב נפתח בנושא המין,

המגמה בעולם הערבי נעה בכיוון ההפוך.

במצרים וברבות משכנותיה,

ההסתגרות בנושא המין היא חלק מהסתגרות מחשבתית רחבה יותר

בפוליטיקה, בחברה ובתרבות.

וזהו התוצר של תהליך היסטורי מסובך,

שהולך ומתפשט עם העלייה בכוחו של האסלם השמרני

מאז סוף שנות ה- 70.

"פשוט אמרו לא"
היא התגובה של שמרנים ברחבי העולם

לכל מי שמנסה לשנות את המצב הקיים בתחומי המין.

בעולם הערבי, מתייגים את ניסיונות ההיפתחות המינית כחלק מקנוניה מערבית

שמטרתה להחליש את כוח המסורת הערבית וערכי האסלאם.

אבל השינוי האמתי שמתרחש

מהווה כלי שליטה בעל כוח עצום עבור השמרנים:

קישור של מין ודת.

אבל ההיסטוריה מראה לנו שגם בתקופה האחרונה

בימיהם של האבות והסבים שלנו,

היו תקופות של גישה מעשית יותר,

וסובלנות,
ופתיחות לפרשנויות שונות:

לגבי הפלות, לגבי אוננות, ואפילו לגבי הנושא החם של הומוסקסואליות.

לא מדובר בשחור לבן, כפי שהשמרנים רוצים שנאמין.

בנושאים אלו, כמו בהרבה נושאים אחרים,

האסלאם מציע לנו לפחות 50 גוונים של אפור.

(צחוק)

במסעותיי,

פגשתי גברים ונשים ברחבי העולם הערבי

שחקרו את כל הטווח --

סקסולוגים שמנסים לסייע לזוגות

למצוא אושר רב יותר בנישואיהם,

מחנכים שמנסים לאפשר חינוך מיני בבתי הספר,

קבוצות קטנות של נשים וגברים,

לסביות, הומואים, טרנס-ג'נדרים, טרנס-סקסואלים,

שמנסים לסייע לחברייהם

בעזרת יוזמות באינטרנט או בתמיכה אישית.

נשים, וגם גברים במספר גדל,
שמתחילים לדבר באופן פומבי

ולהתנגד לאלימות המינית

ברחובות, ובבית.

קבוצות שמנסות לסייע לעובדות תעשיית המין להגן על עצמן בפני מחלת האיידס

ושאר סיכונים הקשורים במקצוע,

וארגונים לא ממשלתיים שמסייעים לאימהות לא נשואות כמו פאיזה

למצוא את מקומן בחברה, וחשוב מכך, להישאר עם ילדיהן.

הניסיונות הללו מתרחשים בקנה מידה קטן,
לרוב ללא מימון,

והם עומדים מול התנגדות אימתנית.

אבל אני אופטימית, וחושבת שבטווח הארוך,

המצב ילך וישתנה, והם, והרעיונות שלהם

ילכו ויתבססו.

שינויים חברתיים לא מתרחשים בעולם הערבי בדרך של עימותים פומביים,

באלימות או בחשיפת שדיים,

אלא בדרך של משא ומתן.

נושא השיחה שלנו אינו מהפכה מינית,

אלא התפתחות של המיניות,
תוך לימוד מאזורים אחרים בעולם,

והתאמה לתנאים המקומיים,

תוך סלילת דרך עצמאית,
ולא בדרך שהתוו אחרים.

הדרך הזו, אני מקווה, תוביל אותנו יום אחד לזכות לשלוט על גופנו,

ולקבל גישה למידע ולשרותים להם אנו נזקקים

על מנת לקיים חיי מין מהנים ובטוחים.

הזכות להביע את עצמנו בחופשיות,

להינשא למי שנבחר,
לבחור את שותפינו לחיים,

להיות פעילים מינית או לא,
להחליט אם להביא ילדים לעולם, ומתי,

כל זאת ללא אלימות, או כוח או אפליה.

אנחנו רחוקים מאד מהמצב הרצוי בעולם הערבי

והמון דברים חייבים להשתנות:

חוק, חינוך, תקשורת, כלכלה,

הרשימה ארוכה מאד,

וזו עבודה שתימשך דור שלם,
לפחות.

אבל התהליך מתחיל במסע שעשיתי בעצמי,

של שאילת השאלות הקשות המאתגרות את הידע המקובל

לגבי חיי המין.

וזהו מסע שסייע לי לחזק את אמונתי,

ואת ההערכה שאני רוכשת לתרבות ולהיסטוריה המקומית

שהציגו בפני מגוון אפשרויות
היכן שפעם ראיתי רק אמת מוחלטת.

כיום, בזמן המהומות המתרחשות במדינות רבות בעולם הערבי,

הדיבור אודות מין,
קריאת התיגר על האיסורים,

והחיפוש אחר פתרונות חליפיים,
עשויים להישמע כמו מותרת.

אולם ברגע חשוב זה בהיסטוריה,

אם לא נעגן את עקרונות החופש והצדק שלנו,

כבוד ושוויון,

פרטיות וזכות לבחור,
בחיינו הפרטיים, בחיי המין שלנו,

יהיה לנו קשה מאד להגיע להישגים בחיים הציבוריים.

המישור הפוליטי והמישור המיני קשורים באופן אינטימי זה לזה, והדבר נכון לגבי כולנו.

לא משנה היכן אנו גרים ואת מי אנחנו אוהבים.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)