Return to Video

יהושוע פראגר: בחיפוש אחר האדם ששבר את צווארי

  • 0:06 - 0:09
    לפני שנה שכרתי מכונית בירושלים
  • 0:09 - 0:12
    כדי לאתר אדם שמעולם לא פגשתי
  • 0:12 - 0:14
    אבל שכבר שינה את חיי.
  • 0:14 - 0:17
    לא היה לי מס' הטלפון שלו
    כדי להודיע שאני מגיע.
  • 0:17 - 0:19
    לא היתה לי כתובת מדוייקת,
  • 0:19 - 0:22
    אבל ידעתי את שמו, עאבד,
  • 0:22 - 0:26
    ידעתי שהוא גר בעיר
    בת 15,000 נפשות, כפר קרע,
  • 0:26 - 0:31
    וידעתי שלפני 21 שנה,
    ממש ליד העיר הקדושה,
  • 0:31 - 0:33
    הוא שבר את צווארי.
  • 0:33 - 0:38
    וכך בבוקר מעונן של ינואר,
    נסעתי צפונה
  • 0:38 - 0:42
    בתוך שברולט כסופה כדי
    למצוא אדם וקצת שלווה.
  • 0:42 - 0:45
    במורד הכביש יצאתי מירושלים.
  • 0:45 - 0:48
    נסעתי ממש על הפניה החדה
    שבה משאיתו הכחולה,
  • 0:48 - 0:50
    עמוסה ב-4 טון
    אריחי קרמיקה לריצפה,
  • 0:50 - 0:53
    שעטה במורד במהירות גדולה
    ונכנסה בפינה השמאלית האחורית
  • 0:53 - 0:56
    של המיניבוס בו ישבתי.
  • 0:56 - 0:59
    הייתי אז בן 19.
  • 0:59 - 1:02
    גבהתי ב-12 ס"מ ועשיתי
    20,000 שכיבות-שמיכה
  • 1:02 - 1:05
    ב-8 חודשים, ובלילה שלפני התאונה,
  • 1:05 - 1:07
    הייתי גאה בגופי,
  • 1:07 - 1:09
    שיחקתי כדורסל עם חברים
  • 1:09 - 1:11
    בשעות הבוקר המוקדמות במאי.
  • 1:11 - 1:14
    תפסתי את הכדור
    בכף-ידי הימנית הגדולה,
  • 1:14 - 1:18
    וכאשר אותה כף-יד הגיעה
    לטבעת הסל, הרגשתי בלתי מנוצח.
  • 1:18 - 1:22
    נסעתי במיניבוס בשביל הפיצה
    שזכיתי בה במגרש המשחקים.
  • 1:22 - 1:25
    לא ראיתי את עאבד מגיע.
  • 1:25 - 1:27
    ממושבי, התבוננתי בבתי-האבן
  • 1:27 - 1:30
    שבמעלה הגבעה,
    בוהקים בשמש של צהריים,
  • 1:30 - 1:33
    כאשר מאחור נשמע רעש אדיר,
  • 1:33 - 1:36
    חזק והרסני כמו פיצוץ.
  • 1:36 - 1:38
    ראשי נהדף לאחור
    מעל המושב האדום.
  • 1:38 - 1:41
    עור-התוף שלי נקרע.
    נעליי התעופפו למרחקים.
  • 1:41 - 1:44
    גם אני נזרקתי בעוד ראשי
    מתנדנד על עצמות שבורות,
  • 1:44 - 1:49
    וכאשר נחתתי על הקרקע
    הייתי משותק בארבעת גפיי.
  • 1:49 - 1:51
    בחודשים הבאים, למדתי לנשום
    בכוחות עצמי,
  • 1:51 - 1:54
    אחר-כך לשבת, לעמוד וללכת.
  • 1:54 - 1:57
    אבל גופי היה מפוצל אנכית,
  • 1:57 - 2:00
    הייתי משותק בצד אחד,
    ובביתי בניו-יורק,
  • 2:00 - 2:05
    השתמשתי בכיסא-גלגלים במשך 4 שנים
    לאורך כל לימודיי באוניברסיטה.
  • 2:05 - 2:08
    עם סיום לימודיי, חזרתי
    לירושלים למשך שנה אחת.
  • 2:08 - 2:11
    שם כבר עזבתי את הכיסא לצמיתות,
  • 2:11 - 2:14
    נשענתי על המקל שלי, וחיפשתי
  • 2:14 - 2:17
    ומצאתי את כל הנוסעים
    שהיו איתי במיניבוס
  • 2:17 - 2:20
    כולל תמונות מהתאונה עצמה,
  • 2:20 - 2:23
    וכאשר ראיתי תמונה זו,
  • 2:24 - 2:28
    לא ראיתי גופה מדממת שלא זזה.
  • 2:28 - 2:31
    ראיתי גוש מסיבי
    של שריר הדלתא השמאלי,
  • 2:31 - 2:34
    וכאבתי קשות שהוא נעלם לעד,
  • 2:34 - 2:36
    כאב לי על כל מה
    שלא הספקתי לעשות,
  • 2:36 - 2:40
    ושעכשיו לעולם לא אוכל.
  • 2:44 - 2:46
    היה זה אז שקראתי
    את העדות שעאבד נתן
  • 2:46 - 2:48
    בבוקר שלאחר התאונה,
  • 2:48 - 2:52
    על נסיעה במורד המסלול הימני
    של הכביש המהיר לירושלים.
  • 2:52 - 2:55
    בקוראי את דבריו, התמלאתי כעס.
  • 2:55 - 2:59
    זו היתה הפעם הראשונה
    שחשתי כעס כלפי אדם זה,
  • 2:59 - 3:02
    והכעס נוצר מחשיבה רבת-קסם.
  • 3:02 - 3:04
    על גבי מסמך מצולם זה,
  • 3:04 - 3:07
    התאונה עדיין לא התרחשה.
  • 3:07 - 3:09
    עאבד יכל עדיין
    לסובב את ההגה שמאלה
  • 3:09 - 3:13
    כך שהייתי רואה אותו
    עובר ביעף מול חלוני
  • 3:13 - 3:15
    ואני הייתי נשאר בריא ושלם.
  • 3:15 - 3:19
    "תיזהר עאבד, שים לב. האט."
  • 3:19 - 3:21
    אבל עאבד לא האט,
  • 3:21 - 3:25
    וכך על-גבי אותו מסמך מצולם,
    צווארי שוב נשבר,
  • 3:25 - 3:29
    ושוב, נשארתי חסר כעס.
  • 3:29 - 3:32
    החלטתי למצוא את עאבד,
  • 3:32 - 3:33
    וכאשר מצאתיו לבסוף,
  • 3:33 - 3:37
    הוא השיב לאמירת ה"שלום"
    שלי בכזו נונשלנטיות
  • 3:37 - 3:39
    שכאילו הוא חיכה
    כל הזמן לטלפון שלי.
  • 3:39 - 3:41
    ואולי הוא כן חיכה.
  • 3:41 - 3:45
    לא הזכרתי לעאבד
    את העבר שלו בנהיגה --
  • 3:45 - 3:48
    27 עבירות עד גיל 25,
  • 3:48 - 3:53
    האחרונה, כאשר לא העביר את המשאית
    שלו להילוך נמוך באותו יום במאי --
  • 3:53 - 3:55
    מבלי לדבר על העבר שמלפני --
  • 3:55 - 3:57
    ארבעת הגפיים המשותקות והצנתרים,
  • 3:57 - 3:59
    חוסר הביטחון והאובדן --
  • 3:59 - 4:02
    וכאשר עאבד המשיך לספר
    כמה הוא נפגע בתאונה,
  • 4:02 - 4:04
    לא אמרתי לו שאני כבר
    יודע זאת מדו"ח המשטרה
  • 4:04 - 4:07
    שהוא התחמק מפגיעה קשה.
  • 4:07 - 4:11
    אמרתי שאני רוצה להיפגש.
  • 4:11 - 4:14
    עאבד ענה שאתקשר אליו
    בעוד כמה שבועות,
  • 4:14 - 4:16
    וכאשר עשיתי זאת, משיבון ענה
  • 4:16 - 4:18
    שהמספר לא מחובר,
  • 4:18 - 4:23
    וכך הנחתי לעאבד ולתאונה.
  • 4:23 - 4:26
    עברו שנים רבות.
  • 4:26 - 4:30
    הסתובבתי עם המקל שלי,
    תומך הקרסול ותרמיל הגב
  • 4:30 - 4:33
    במסעות לאורך 6 היבשות.
  • 4:33 - 4:36
    זרקתי בהנפת-יד כדורים
    במשחקי בייסבול קטנים
  • 4:36 - 4:38
    שיזמתי בסנטרל פארק,
  • 4:38 - 4:41
    ובניו-יורק, נהייתי לעיתונאי וסופר,
  • 4:41 - 4:45
    המדפיס מאות אלפי מילים באצבע אחת.
  • 4:45 - 4:48
    ידיד ציין בפניי שכל
    הסיפורים הגדולים שלי
  • 4:48 - 4:51
    משקפים את הסיפור האישי שלי,
    כל אחד מהם מתמקד
  • 4:51 - 4:53
    בחיים שהשתנו בן-רגע,
  • 4:53 - 4:56
    בגלל, אם לא תאונה, אז ירושה,
  • 4:56 - 4:58
    הנפת מחבט, רעש תריס או מעצר.
  • 4:58 - 5:02
    בכל אחד מהם היה
    ה"לפני" ו"אחרי".
  • 5:02 - 5:06
    אני ס"ה פעלתי מתוך מה שהיה מנת-חלקי.
  • 5:06 - 5:10
    עאבד היה עדיין רחוק ממחשבותיי,
    כאשר בשנה שעברה,
  • 5:10 - 5:12
    חזרתי לישראל כדי
    לכתוב על התאונה,
  • 5:12 - 5:15
    והספר שכתבתי, "חצי-חיים",
  • 5:15 - 5:18
    היה כמעט גמור
    כאשר הגעתי להכרה
  • 5:18 - 5:20
    שאני עדיין רוצה לפגוש את עאבד,
  • 5:20 - 5:23
    ובסוף גם הבנתי למה:
  • 5:23 - 5:29
    כדי לשמוע אותו אומר
    שתי מילים: "אני מצטער."
  • 5:29 - 5:32
    הרי אנשים מתנצלים על הרבה פחות.
  • 5:32 - 5:34
    הלכתי למשטרה לוודא
    שעאבד עדיין מתגורר
  • 5:34 - 5:37
    איפשהו באותה עיר שלו.
  • 5:37 - 5:40
    נסעתי אליו עם שושנה צהובה
    בעציץ המונח על המושב האחורי,
  • 5:40 - 5:44
    כאשר לפתע פרחים נראו כמחווה נלעגת.
  • 5:44 - 5:47
    אבל מה להביא לאדם
    ששבר לעזאזל את צווארך?
  • 5:47 - 5:51
    (צחוק)
  • 5:51 - 5:53
    נכנסתי בדרך לכפר אבו-גוש
  • 5:53 - 5:55
    וקניתי קובייה של ממתק טורקי:
  • 5:55 - 6:00
    פיסטוקים מצופים במי-ורדים. עדיף.
  • 6:00 - 6:03
    כאשר הייתי שוב על הכביש,
    הרהרתי במה שמחכה לי.
  • 6:03 - 6:07
    עאבד יחבק אותי. עאבד יירק עליי.
  • 6:07 - 6:11
    עאבד יאמר, "אני מצטער."
  • 6:11 - 6:14
    התחלתי לתהות,
    כמו שתהיתי רבות בעבר,
  • 6:14 - 6:16
    איך החיים שלי יכלו להיות שונים
  • 6:16 - 6:17
    אם אדם זה לא היה פוגע בי,
  • 6:17 - 6:21
    אם הגנים שלי היו
    מוזנים במנת ניסיון אחרת.
  • 6:21 - 6:23
    מי הייתי אז?
  • 6:23 - 6:26
    האם הייתי אותו
    אחד שלפני התאונה,
  • 6:26 - 6:30
    לפני שדרך זו פיצלה את חיי כאילו
    היתה ציר הכריכה של ספר פתוח?
  • 6:30 - 6:32
    האם אני הוא מה שעשו לי?
  • 6:32 - 6:37
    האם כולנו תוצאות של דברים
    שעשו לנו, או שעשו בשבילנו,
  • 6:37 - 6:39
    הפרת האמון מצד הורינו
    או בן/בת-זוגנו,
  • 6:39 - 6:41
    כסף שירשנו?
  • 6:41 - 6:45
    או שבמקום זאת, האם אנחנו גופנו,
    עם מעלותיו ומגרעותיו המולדות?
  • 6:45 - 6:48
    נראה כאילו שאנו לא יותר
    מאשר גנים וחוויות,
  • 6:48 - 6:52
    אבל כיצד להפריד בין האחד לשני?
  • 6:52 - 6:55
    כפי שייטס מנסח את
    השאלה האוניברסלית,
  • 6:55 - 6:58
    "הוי, הגוף הנע לצלילי המוזיקה,
    הוי, המבט החטוף הנוצץ,
  • 6:58 - 7:04
    כיצד נוכל להפריד
    בין הריקוד לרוקד?"
  • 7:04 - 7:06
    נהגתי כבר שעה
  • 7:06 - 7:10
    כאשר הבטתי במראה האחורית
    וראיתי את המבט הנוצץ של עצמי.
  • 7:10 - 7:14
    את האור שעיניי נשאו בתוכם
    מאז שהם קיבלו את צבעם הכחול.
  • 7:14 - 7:17
    הנטיות המולדות
    והדחפים שהניעו אותי
  • 7:17 - 7:20
    בתור תינוק לנסות להחליק
    מספינה אל תוך אגם של שיקגו,
  • 7:20 - 7:21
    שהניעו אותי בתור נער
  • 7:21 - 7:26
    לקפוץ לתוך מפרץ
    קייפ-קוד לאחר הוריקן.
  • 7:26 - 7:28
    אבל גם ראיתי
    במחשבותיי הרצות
  • 7:28 - 7:30
    שאם עאבד לא היה פוגע בי,
  • 7:30 - 7:33
    רוב סיכויים שהייתי היום
  • 7:33 - 7:37
    רופא ובעל ואבא.
  • 7:37 - 7:39
    היית פחות מודע לזמן ולמוות,
  • 7:39 - 7:41
    ו...אה, לא הייתי נכה,
  • 7:41 - 7:45
    לא הייתי סובל מאלפי
    הכבלים והחיצים של גורלי.
  • 7:45 - 7:47
    העוויות התכופות של
    5 אצבעות, הפיסות בשיניי
  • 7:47 - 7:50
    שנוצרות מהנשיכות של כל הדברים
  • 7:50 - 7:52
    שיד אחת בודדת לא מצליחה לפתוח.
  • 7:52 - 7:58
    הריקוד והרוקד שזורים
    זה בזה באופן בלתי פתיר.
  • 7:58 - 8:00
    השעה התקרבה ל-11 כאשר לקחתי פניה ימינה
  • 8:00 - 8:02
    לכיוון עפולה, עברתי על-פני מחצבה גדולה
  • 8:02 - 8:05
    וכבר הייתי בכפר-קרע.
  • 8:05 - 8:07
    חשתי כאב עיצבי עז.
  • 8:07 - 8:11
    אבל ניגנו את שופן ברדיו, שבע מנגינות
    יפהפיות של מזורקות (ריקוד פולני),
  • 8:11 - 8:13
    נכנסתי לחניה של תחנת דלק
  • 8:13 - 8:16
    כדי להאזין ולהירגע.
  • 8:16 - 8:19
    שמעתי פעם שבעיר ערבית,
  • 8:19 - 8:21
    מספיק רק להזכיר שם של תושב מקומי
  • 8:21 - 8:23
    וישר יזהו מי זה.
  • 8:23 - 8:25
    הזכרתי את עאבד ואותי,
  • 8:25 - 8:27
    כדי להוכיח שכוונותיי טובות,
  • 8:27 - 8:30
    כלפי תושבי העיר,
  • 8:30 - 8:33
    כאשר פגשתי את מוחמד
    בצהריים מחוץ לדואר.
  • 8:33 - 8:35
    הוא הקשיב לי.
  • 8:35 - 8:38
    לידיעתכם, לרוב כאשר דיברתי עם אנשים
  • 8:38 - 8:42
    הייתי תוהה מתי אני כאדם
    מסתיים ומתחילה הנכות שלי,
  • 8:42 - 8:45
    מאחר ואנשים רבים
    סיפרו לי דברים שהם לא סיפרו
  • 8:45 - 8:47
    לאף אחד אחר, רבים היו בוכים.
  • 8:47 - 8:50
    יום אחד, לאחר שאישה אחת ברחוב עשתה
  • 8:50 - 8:52
    דבר כזה ושאלתיה מדוע,
  • 8:52 - 8:54
    היא סיפרה שדמעותיה
  • 8:54 - 8:57
    קשורות בזה שאני מאושר וחזק,
  • 8:57 - 9:00
    אבל גם פגיע.
  • 9:00 - 9:02
    הקשבתי לדבריה. אני מניח שהם היו נכונים.
  • 9:02 - 9:04
    אני זה אני,
  • 9:04 - 9:06
    אבל כעת הייתי אני למרות הקושי,
  • 9:06 - 9:11
    וזה אני מניח, הפך אותי
    עכשיו למה שאני.
  • 9:11 - 9:12
    בכל אופן, מוחמד סיפר לי
  • 9:12 - 9:15
    מה שאולי הוא
    לא היה מספר לזר אחר.
  • 9:15 - 9:19
    הוא הביל אותי לבית עם
    קישוטי-טיח בצבע קרם ואחר-כך נסע.
  • 9:19 - 9:22
    בעודי יושב ומהרהר מה עליי לומר,
  • 9:22 - 9:25
    ניגשה אליי אישה
    עם צעיף שחור וחלוק שחור.
  • 9:25 - 9:28
    יצאתי ממכוניתי ואמרתי "שלום",
  • 9:28 - 9:30
    והצגתי את עצמי,
  • 9:30 - 9:31
    והיא סיפרה לי שבעלה עאבד
  • 9:31 - 9:34
    יחזור הביתה בעוד 4 שעות.
  • 9:34 - 9:37
    העברית שלה לא היתה טובה ומאוחר יותר
  • 9:37 - 9:40
    הודתה שהיא חשבה
    שבאתי לחבר את האינטרנט.
  • 9:40 - 9:43
    (צחוק)
  • 9:43 - 9:47
    נסעתי משם וחזרתי ב-4:30,
  • 9:47 - 9:48
    מודה בליבי לאותה מחצבה
  • 9:48 - 9:50
    שליד הכביש שעזרה
    לי למצוא את הדרך שוב.
  • 9:50 - 9:52
    ובעודי מתקרב לדלת בחזית,
  • 9:52 - 9:56
    עאבד ראה אותי, מכנסי ג'נס,
    חולצת פלאנל והמקל.
  • 9:56 - 10:01
    ראיתי את עאבד, אדם בעל
    מראה ממוצע וגודל ממוצע.
  • 10:01 - 10:04
    לבושו היה שחור-לבן:
    כפכפים על גרביים,
  • 10:04 - 10:06
    מכנסי טריינינג דהויים, סוודר מנומר,
  • 10:06 - 10:09
    כובע גלישה מפוספס
    המשוך למטה על המצח.
  • 10:09 - 10:12
    הוא ציפה לבואי. מוחמד התקשר אליו.
  • 10:12 - 10:16
    וכך לפתע פתאום, לחצנו ידיים וחייכנו.
  • 10:16 - 10:18
    נתתי לו את המתנה שהבאתי,
  • 10:18 - 10:19
    והוא אמר שאני אורח בביתו,
  • 10:19 - 10:23
    והתישבנו זה לצד זה על ספת בד.
  • 10:23 - 10:26
    ואז בבת-אחת עאבד החל מחדש לספר את
  • 10:26 - 10:27
    הסיפור הנוגה שהוא
  • 10:27 - 10:30
    התחיל אז לספר בטלפון לפני 16 שנים.
  • 10:30 - 10:34
    הוא סיפר שהיה לו ניתוח בעיניים.
  • 10:34 - 10:36
    היו לו קשיים בצד אחד וגם ברגליים,
  • 10:36 - 10:38
    וכן, הוא איבד את שיניו בהתנגשות.
  • 10:38 - 10:41
    האם השתוקקתי לראות אותו מסיר אותם?
  • 10:41 - 10:44
    ואז עאבד קם והדליק את הטלוויזיה
  • 10:44 - 10:47
    כדי שלא ארגיש לבד
    כאשר הוא עזב את החדר,
  • 10:47 - 10:49
    וחזר עם תמונות פולורואיד של התאונה
  • 10:49 - 10:52
    ועם רישיון הנהיגה הישן שלו.
  • 10:52 - 10:55
    "הייתי נאה למראה", הוא אמר.
  • 10:55 - 10:58
    הבטנו מטה אל הכד המרובד שלו.
  • 10:58 - 11:00
    עאבד היה פחות נאה מאשר מוצק וחזק,
  • 11:00 - 11:04
    עם שיער שחור סמיך,
    פנים מלאות וצוואר רחב.
  • 11:04 - 11:07
    זה הצעיר שבמאי 16, 1990,
  • 11:07 - 11:09
    שבר לשני אנשים, כולל אותי,
  • 11:09 - 11:13
    את הצוואר, חיבל במוח אחד
    ולקח חיים של אחד.
  • 11:13 - 11:16
    21 שנים יותר מאוחר,
    הוא היה יותר רזה מאישתו,
  • 11:16 - 11:17
    עור פניו רפוי,
  • 11:17 - 11:20
    ובהביטי על עאבד המסתכל
    על דמותו הצעירה יותר,
  • 11:20 - 11:23
    נזכרתי איך אני הסתכלתי
    על תמונתי מימי צעירותי
  • 11:23 - 11:27
    לאחר התאונה והבנתי את ערגתו.
  • 11:27 - 11:31
    "התאונה שינתה את חיי שנינו", אמרתי.
  • 11:31 - 11:34
    עאבד הראה לי תמונה של משאיתו המעוכה,
  • 11:34 - 11:36
    ואמר שהתאונה היתה באשמת נהג אוטובוס
  • 11:36 - 11:40
    שנסע במסלול השמאלי
    ולא איפשר לו לעקוף.
  • 11:40 - 11:42
    לא רציתי לדוש עם עאבד על התאונה.
  • 11:42 - 11:44
    ציפיתי למשהו יותר פשוט:
  • 11:44 - 11:49
    תמורת ממתק טורקי ציפיתי
    לשתי מילים ומשם ללכת לדרכי.
  • 11:49 - 11:51
    לכן לא העליתי בפניו שבעדותו
  • 11:51 - 11:53
    בבוקר לאחר התאונה,
  • 11:53 - 11:56
    הוא אפילו לא הזכיר את נהג האוטובוס.
  • 11:56 - 11:59
    נשארתי רגוע כי לא באתי למצוא את האמת.
  • 11:59 - 12:02
    באתי למען חרטה.
  • 12:02 - 12:04
    וכך צעדתי בנתיב החיפוש אחר החרטה
  • 12:04 - 12:07
    והשלכתי את האמת מתחת לגלגלי האוטובוס.
  • 12:07 - 12:10
    אמרתי שאני מבין שהתאונה לא היתה באשמתו,
  • 12:10 - 12:14
    אבל שאלתיו אם היא עשתה אותו
    עצוב בגלל הסבל שנגרם לאחרים.
  • 12:14 - 12:17
    עאבד ענה בשלוש מילים מהירות.
  • 12:17 - 12:20
    "כן, אני סבלתי."
  • 12:20 - 12:23
    ואז הוא סיפר מדוע הוא סבל.
  • 12:23 - 12:26
    הוא ניהל חיים מופקרים לפני התאונה,
  • 12:26 - 12:29
    ולכן אלוהים הועיד לו את התאונה,
  • 12:29 - 12:33
    אבל כעת, לדבריו,
    הוא אדם דתי והאלוהים מרוצה.
  • 12:33 - 12:36
    ובדיוק אז אלוהים התערב:
  • 12:36 - 12:39
    בחדשות בטלוויזיה הראו מכונית הרוסה
  • 12:39 - 12:41
    מלפני כמה שעות שבה
    נהרגו 3 אנשים בצפון.
  • 12:41 - 12:44
    הבטנו במכונית ההרוסה.
  • 12:44 - 12:47
    "מוזר", אמרתי.
  • 12:47 - 12:49
    "אכן מוזר", הוא חזר.
  • 12:49 - 12:52
    עברה אצלי המחשבה ששם, על כביש 804,
  • 12:52 - 12:54
    היו עבריינים וקורבנותיהם,
  • 12:54 - 12:56
    צמד שנוצר עלי-ידי תאונה.
  • 12:56 - 12:58
    חלקם, כמו עאבד, ישכח את היום.
  • 12:58 - 13:02
    חלק אחר, כמוני, יזכור.
  • 13:02 - 13:05
    הכתבה הסתיימה ואז עאבד אמר.
  • 13:05 - 13:07
    "חבל", הוא אמר, "שהמשטרה
  • 13:07 - 13:12
    במדינה זו אינה מחמירה
    עם נהגים עבריינים."
  • 13:12 - 13:15
    זה בילבל אותי.
  • 13:15 - 13:18
    עאבד אמר משהו מדהים.
  • 13:18 - 13:21
    האם זה הצביע עד כמה
    הוא פטר את עצמו מהתאונה?
  • 13:21 - 13:23
    האם זה העיד על אשמה,
  • 13:23 - 13:26
    או שזו הוכחה שצריך
    היה להרחיקו (מהכביש) ליותר זמן?
  • 13:26 - 13:29
    הוא היה 6 חודשים בכלא,
    איבד את רישיון הנהיגה ל-10 שנים.
  • 13:29 - 13:31
    איבדתי לרגע את שיקול-הדעת.
  • 13:31 - 13:35
    "תראה עאבד", אמרתי,
  • 13:35 - 13:39
    "חשבתי שהיו לך כמה
    עבירות תנועה לפני התאונה."
  • 13:39 - 13:43
    "טוב," הוא אמר, "פעם נסעתי על 60 במקום שמותר 40."
  • 13:43 - 13:46
    וכך 27 עבירות -- מעבר באור אדום,
  • 13:46 - 13:49
    נהיגה במהירות מופרזת, נהיגה בכיוון
  • 13:49 - 13:51
    הלא נכון של אי-תנועה, ובסוף,
  • 13:51 - 13:53
    נהיגה במורד אותה
    גבעה כאשר הבלמים מושבתים --
  • 13:53 - 13:56
    הצתמצמו לאחת ויחידה.
  • 13:56 - 13:59
    ואז הבנתי שלא משנה
    עד כמה המציאות ברורה,
  • 13:59 - 14:02
    האדם מתאים אותה
    לגירסה שהיא נעימה בשבילו.
  • 14:02 - 14:06
    השעיר לעזאזל הופך לגיבור,
    מבצע העבירה לקורבן.
  • 14:06 - 14:13
    ברגע הזה הבנתי שעאבד לעולם לא יתנצל.
  • 14:13 - 14:16
    עאבד ואנוכי ישבנו עם הקפה שלנו.
  • 14:16 - 14:19
    בילינו יחד 90 דקות,
  • 14:19 - 14:21
    ועכשיו הכרתי אותו.
  • 14:21 - 14:24
    הוא לא היה אדם רע במיוחד
  • 14:24 - 14:26
    או טוב במיוחד.
  • 14:26 - 14:28
    הוא היה אדם מוגבל
  • 14:28 - 14:31
    שאזר עוז מתוך עצמו להיות אדיב אליי.
  • 14:31 - 14:33
    עם קריצה
  • 14:33 - 14:37
    למנהג היהודי, הוא איחל לי שאחיה עד 120.
  • 14:37 - 14:38
    אבל היה לי קשה להתיחס למישהו
  • 14:38 - 14:42
    שבאופן כה מוחלט רחץ
    בניקיון כפיו ממעשהו שהמיט אסון,
  • 14:42 - 14:46
    לאחד שהיה כה חסר
    ביקורת עצמית כאשר הוא אמר
  • 14:46 - 14:51
    שהוא סבר ששני אנשים נהרגו בתאונה.
  • 14:53 - 14:57
    היה לי הרבה מה לומר לעאבד.
  • 14:57 - 15:00
    רציתי לומר לו שאם רק
    היה מזדהה עם מוגבלותי,
  • 15:00 - 15:03
    זה היה בסדר,
  • 15:03 - 15:04
    מאחר ואנשים טועים בהתפעלותם
  • 15:04 - 15:08
    מאנשים כמוני אשר
    מחייכים בעודם צולעים.
  • 15:08 - 15:11
    אנשים אינם יודעים
    שאנו חווינו את הגרוע יותר,
  • 15:11 - 15:15
    שהבעיות הרגשיות מכות בעוצמה
    יותר גדולה מאשר משאית דוהרת,
  • 15:15 - 15:18
    שהבעיות הפסיכולגויות עוד יותר גדולות,
  • 15:18 - 15:22
    יותר פוגעות, מאשר 100 צווארים שבורים.
  • 15:22 - 15:25
    רציתי לומר לו שמה שהופך אותנו למה שאנחנו,
  • 15:25 - 15:26
    יותר מהכל,
  • 15:26 - 15:28
    זה לא הנפש שלנו ולא הגוף שלנו,
  • 15:28 - 15:30
    ולא מה שקורה לנו,
  • 15:30 - 15:33
    אלא זה כיצד אנו מגיבים למה שקורה לנו.
  • 15:33 - 15:36
    הפסיכיאטר ויקטור פרנקל כתב,
  • 15:36 - 15:38
    "זוהי אחרונת החרויות האנושיות:
  • 15:38 - 15:42
    לבחור את ההתיחסות שלך
    לכל מכלול נתון של נסיבות."
  • 15:42 - 15:45
    רציתי לומר לו שלא רק מטילי המום
  • 15:45 - 15:49
    ובעלי המום צריכים
    להתפתח ולהשלים עם המציאות,
  • 15:49 - 15:51
    אלא כולנו חייבים --
  • 15:51 - 15:56
    המזדקנים והחרדתיים והגרושים והמתקרחים
  • 15:56 - 16:00
    ופושטי הרגל וכל אחד אחר.
  • 16:00 - 16:02
    רציתי לומר לו שלא צריך להגיד
  • 16:02 - 16:04
    שדבר רע הוא טוב, שהתאונה היא
  • 16:04 - 16:07
    רצונו של האל ושלכן תאונה היא דבר טוב,
  • 16:07 - 16:09
    שצוואר שבור זה טוב.
  • 16:09 - 16:12
    שאדם יכול לומר שדבר רע הוא רע,
  • 16:12 - 16:16
    אבל שעדיין בעולם שסביבנו יש המון הדר.
  • 16:16 - 16:21
    רציתי לומר לו זאת,
    שבסופו של דבר, המנדט שיש לנו הוא ברור:
  • 16:21 - 16:24
    עלינו להתעלות מעל ליד הגורל.
  • 16:24 - 16:27
    עלינו לבחור בטוב ולהנות מהטוב,
  • 16:27 - 16:33
    לימודים, עבודה, הרפתקנות, חברות --
    הוי, החברות --
  • 16:33 - 16:37
    וקהילה ואהבה.
  • 16:37 - 16:40
    אבל מעל הכל, רציתי לספר לו
  • 16:40 - 16:42
    את מה שהרמן מלוויל כתב,
  • 16:42 - 16:45
    ש"כדי באמת להנות מחום הגוף,
  • 16:45 - 16:48
    חלק קטן כלשהו ממך צריך להיות קר,
  • 16:48 - 16:50
    מכיוון שאין תכונה אחת בעולם,
  • 16:50 - 16:54
    שהיא מה שהיא, אלא מתוך ניגוד גרידא."
  • 16:54 - 16:56
    כן, ניגוד.
  • 16:56 - 16:58
    אם אתה מודע למה שאין לך,
  • 16:58 - 17:02
    אתה באמת עשוי להיות מודע למה שיש לך,
  • 17:02 - 17:06
    ואם האלים הם רחמניים,
    אתה באמת עשוי להנות ממה שיש לך.
  • 17:06 - 17:08
    זו המתנה היחידה שתוכל לזכות בה
  • 17:08 - 17:11
    אם אתה סובל באופן קיומי.
  • 17:11 - 17:13
    הינך מכיר את המוות,
    ולכן אתה עשוי להתעורר
  • 17:13 - 17:15
    כל בוקר נפעם מהחיים שזכית בהם.
  • 17:15 - 17:17
    חלק ממך הוא קר,
  • 17:17 - 17:20
    ולכן חלק אחר עשוי
    באמת להנות מזה שהוא חם,
  • 17:20 - 17:23
    או אפילו מזה שהוא קר.
  • 17:23 - 17:25
    כאשר בוקר אחד, שנים לאחר התאונה,
  • 17:25 - 17:28
    כאשר דרכתי על אבן
    והחלק התחתון של רגלי השמאלית
  • 17:28 - 17:32
    חש הבזק קור,
    בגלל עצבים שסוף סוף התעוררו,
  • 17:32 - 17:37
    זה היה מגרה וממריץ, מין משב של שלג.
  • 17:37 - 17:40
    אבל לא אמרתי את כל זה לעאבד.
  • 17:40 - 17:45
    רק אמרתי לו שהוא הרג אדם אחד, לא שניים.
  • 17:45 - 17:49
    אמרתי לו את שמו של אותו מאדם.
  • 17:49 - 17:53
    ואחר-כך אמרתי, "שלום".
  • 17:53 - 17:55
    תודה לכם.
  • 17:55 - 18:02
    (מחיאות כפיים)
  • 18:02 - 18:05
    המון תודה.
  • 18:05 - 18:09
    (מחיאות כפיים)
Title:
יהושוע פראגר: בחיפוש אחר האדם ששבר את צווארי
Speaker:
Joshua Prager
Description:

כאשר יהושוע פראגר היה בן 19, תאונת אוטובוס קשה הפכה אותו למשותק בצד אחד של גופו. לאחר 20 שנה הוא חזר לישראל כדי למצוא את הנהג שהפך את עולמו. בסיפור מהפנט זה על פגישתם, פראגר חודר עמוק אל תוך השאלות על טבע האדם, הסביבה בה הוא גדל, הונאה עצמית וגורל.
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
18:30

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.