בעיה קטנה שהייתה לי לשכור בית

לפני 53 שנים, ג'יימס א. ווייט התגייס לחיל האוויר האמריקאי. אבל כאדם אפרו-אמריקאי, הוא היה צריך להתאמץ במידה מפתיעה כדי למצוא מקום בו משפחתו הצעירה תוכל לגור קרוב אליו. הוא מספר את הסיפור החזק הזה על ניסיון אמיתי של "גזענות יומיומית" - ואיך היא עדיין מהדהדת היום בדרך שבה הוא מלמד את נכדיו איך לתקשר עם המשטרה.

בן 18, זכר אפרו-אמריקאי
התגייס לחיל האוויר האמריקאי

והוצב בבסיס חיל האוויר מאונטיין הום

והיה חלק מפלוגת משטרת האוויר.

כשהגעתי לשם בפעם הראשונה,
המטרה הראשונה שלי

הייתה למצוא דירה,

כדי שאוכל להביא את אשתי
ואת התינוקת החדשה שלי, מלאני,

שיצטרפו אלי באיידהו.

מיד הלכתי למשרד כוח אדם,

ודיברתי עם האנשים בכוח אדם,

הם אמרו, "היי, אין בעיה למצוא
דירה במאונטיין הום, איידהו.

האנשים למטה שם אוהבים אותנו
כי הם יודעים שאם יש להם איש צוות אוויר

שבא לשכור את אחת הדירות שלהן,

הם תמיד יקבלו את הכסף שלהם."

וזה היה דבר מאוד חשוב.

אז הוא אמר, "אז הנה רשימה
של אנשים שאתה יכול להתקשר אליהם,

ואז הם ייתנו לך לבחור דירה שאתה תרצה."

אז אני קיבלתי את הרשימה; התקשרתי.

הגברת ענתה לי בצד השני
ואני אמרתי לה מה רציתי.

היא אמרה, "או, מעולה שהתקשרת.

יש לנו ארבע או חמש דירות
פנויות כרגע."

היא אמרה, "אתה רוצה
חדר שינה אחד או שניים?"

ואז היא אמרה, "בוא לא נדבר על זה עכשיו.

רק בוא למטה לפה,
תבחר את הדירה שאתה רוצה.

נחתום על החוזה

ואתה תקבל את המפתחות ביד
ותביא את המשפחה שלך לפה במיידי."

אז אני התרגשתי.

קפצתי למכונית שלי. ירדתי
למרכז העיר ודפקתי על הדלת.

שדפקתי על הדלת,
האישה יצאה אלי,

והיא הסתכלה עלי, ואמרה,
"אני יכולה לעזור לך?"

אמרתי, "כן, אני האיש
שהתקשר אליך בנוגע לדירות.

באתי לפה בשביל לבחור."

היא אמרה, "אתה יודע?
אני ממש מצטערת,

אבל בעלי השכיר את הדירות האלו
ולא אמר לי על זה."

אמרתי, "את מתכוונת שהוא השכיר
את כל החמש בשעה אחת?"

היא לא הגיבה,
ומה שהיא אמרה היה:

היא אמרה, "למה שלא
תשאיר לי את המספר שלך,

ואם תפתח דירה להשכרה,
אני אתקשר אליך?"

אין צורך לומר,
לא קיבלתי שיחה ממנה.

ולא קיבלתי תגובה
משום איש אחר

שהיה ברשימה שבה
מקומות שיכולתי לשכור בהם דירה.

וכתוצאה מכך,
הרגשתי דחוי,

חזרתי לבסיס, ודיברתי
עם מפקד הפלוגה.

השם שלו היה מקדואו, רב סרן מקדואו.

אמרתי, "רב סרן מקדואו, אני צריך עזרה."

סיפרתי לו מה קרה, והנה מה שהוא אמר לי:

הוא אמר, "ג'יימס, הייתי שמח לעזור לך.

אבל אתה מכיר את הבעיה:

אנחנו לא יכולים להכריח אנשים להשכיר
לאנשים שהם לא רוצים להשכיר להם.

וחוץ מזה, יש לנו מערכת יחסים נהדרת
עם האנשים בקהילה

ואנחנו לא רוצים לפגוע בה."

הוא אמר, "אז הנה
משהו שכדאי שתעשה.

למה שלא תשאיר את המשפחה בבית,

כי אתה יודע שאתה
מקבל חופשה של 30 יום.

אז פעם בשנה,

אתה יכול לחזור הביתה למשפחה,
לבלות 30 יום ולחזור חזרה לפה."

לא צריך להגיד שזה לא קסם לי.

אז אחרי שיצאתי משם,
חזרתי חזרה לאגף כוח אדם,

ודיברתי לפקיד,

והוא אמר, "ג'ים, אני חושב
שיש לי פתרון בשבילך.

יש איש אוויר שעוזב ויש לו קרוון.

אם שמת לב, במאונטיין הום,

יש פארקי קרוונים וקרוונים בכל מקום.

אתה יכול לקנות את הקרוון שלו,
ותקבל עסקה ממש טובה

כי הוא רוצה לצאת מפה כמה שיותר מהר.

וזה יפתור לך את הבעיה,

וייתן לך את הפתרון.

אז מיד קפצתי למכונית שלי,
ירדתי למרכז העיר, ראיתי את הקרוון --

הוא היה קטן,

אבל במצב שלי,

חשבתי שהוא הדבר הכי טוב
שיכולתי להרשות לעצמי.

אז קניתי את הקרוון.

ואז שאלתי אותו,
"אני יכול פשוט להשאיר אותו פה,

וזה יפתור לי את כל הבעיות,

ואני לא אצטרך למצוא פארק קרוונים אחר?"

הוא אמר, "לפני שאני מאשר לך,
אני צריך לבדוק עם ההנהלה."

אז חזרתי חזרה לבסיס,

והוא התקשר אלי וההנהלה אמרה,

"לא, אתה לא יכול להשאיר אותו פה

בגלל שהבטחנו את המקום לאנשים אחרים."

וזה היה מאוד מוזר לי

כי היו מקומות אחרים פנויים,

והתברר שהוא הבטיח את המקום למישהו אחר.

אז, מה שעשיתי --

והוא אמר, "אל תדאג, ג'ים, כי יש
הרבה פארקי קרוונים אחרים."

אז לקחתי רשימה מעייפת אחרת
של פארקי קרוונים.

והלכתי מאחד לשני,
ועוד אחד.

וקיבלתי אותה דחייה שם

כמו שקיבלתי כשחיפשתי דירה.

וכתוצאה מכך, התגובות שקיבלתי מהם,

בנוסף לכך שהם אמרו שלא היה מקום,

מישהו אחד אמר, "ג'ים, הסיבה
שאנחנו לא יכולים להשכיר לך,

יש לנו כבר משפחה כושית
בפארק הקרוונים."

והוא אמר, "וזה לא בגללי,
כי אני אוהב אותכם."

(צחוק)

וזה מה שעשיתי, גם.
גם אני צחקתי.

הוא אמר, "אבל הנה הבעיה:

אם אני אתן לכם מקום,
הדיירים האחרים ייצאו החוצה

ואני לא יכול להרשות לעצמי
לקבל מכה כלכלית כזאת."

הוא אמר, "אני פשוט לא יכול להשכיר לך."

ולמרות שזה היה מאכזב,
זה לא עצר אותי.

המשכתי לחפש,

וחיפשתי בקצה הרחוק
של העיירה של מאונטיין הום,

והיה שם פארק קרוונים קטן.

אני מתכוון, ממש ממש קטן.

לא היה להם דרכים מרוצפות,

לא היה רצפות בטון,

לא היו גדרות

שחילקו את מקומות החנייה
ממקומות אחרים.

לא היה להם חדר כביסה.

אבל המסקנה שהגעתי אליה באותו רגע

הייתה שאין לי הרבה ברירות אחרות.

אז התקשרתי לאשתי, ואמרתי,
"אנחנו הולכים לגרום לזה לעבוד."

ועברנו לשם

ונהיינו בעלי בית במאונטיין הום, איידהו.

וכמובן, בסופו של דבר,
הדברים הסתדרו.

4 שנים אחר כך, קיבלתי מכתב
שהורה לי לעבור ממאונטיין הום, איידהו

למקום שנקרא גוז ביי, לברדור.

אני לא רוצה אפילו לדבר על זה.
זה היה עוד מקום מעולה. (צחוק)

אז האתגר שלי היה להעביר
את המשפחה שלי ממאונטיין הום, איידהו

לשרון, פנסילבניה.

זו לא הייתה בעיה כי קנינו
באותו זמן מכונית חדשה לחלוטין.

אמא שלי התקשרה
ואמרה שהיא תטוס אלינו.

היא תהיה איתנו כשננהג לשם,
ותעזור לנו להסתדר עם הילדים.

אז היא טסה אלינו, היא ואליס
ארגנו הרבה מאוד אוכל בשביל הטיול.

באותו בוקר, עזבנו בערך ב-5 בבוקר.

טיול נהדר, היה מאוד כיף,
שיחה טובה.

בערך בשש וחצי, שבע,
נהיינו עייפים קצת,

ואמרנו, "למה שלא נמצא
מוטל שנוכל לנוח בו

ולהתחיל מוקדם בבוקר?"

אז חיפשתי כמה
מהמוטלים שנהגנו בדרך,

וראינו אחד, היה שם
אור גדול ובוהק שאמר,

"פנוי, פנוי, פנוי."

אז עצרנו שם.

הם חיכו לי במגרש חנייה,
אני נכנסתי פנימה

כשנכנסתי פנימה,

האישה שם בדיוק סיימה
חוזה עם אנשים אחרים,

ועוד אנשים באו מאחורי.

אז הלכתי לדלפק,

והיא אמרה, "איך אני יכולה לעזור לך?"

אמרתי, "אני רוצה לקבל מוטל לערב
בשביל המשפחה שלי."

היא אמרה, "אתה יודע, אני ממש מצטערת,
בדיוק השכרתי את האחרון.

לא יהיה לנו עוד עד הבוקר."

היא אמרה, "אבל אם תמשיך בדרך
עוד שעה, 45 דקות,

יש עוד פארק קרוונים שם."

אמרתי, "כן, אבל השלט "פנוי" שלכם עדיין
עובד, והוא מהבהב."

והיא אמרה, "אה, שכחתי."

והיא מתחה יד וכיבתה את האור.

והיא הסתכלה עלי ואני הסתכלתי עליה.

היו עוד אנשים בחדר.

היא סוג של הסתכלה עליהם.
אף אחד לא דיבר.

וקיבלתי את הרמז ועזבתי,
ויצאתי החוצה למגרש חנייה.

וסיפרתי לאמא שלי וסיפרתי לאשתי
וגם למלאני, ואמרתי,

"כנראה שנצטרך לנסוע
עוד קצת במורד הדרך

כדי שנישן הלילה."

וכשנהגנו בדרך,

בדיוק לפני שיצאנו החוצה
ממגרש החנייה,

נחשו מה קרה?

האור נדלק.

והיה כתוב, "פנוי, פנוי, פנוי."

הצלחנו למצוא מקום נחמד.

הוא לא היה המועדף עלינו,
אבל הוא היה בטוח והוא היה נקי.

וישנו מעולה באותו לילה.

מה שחשוב בזה היה

שחווינו אותו סוג של חוויה

מאיידהו כל הדרך לפנסילבניה,

שדחו אותנו מבתי מלון, מוטלים ומסעדות.

אבל הגענו לפנסילבניה.

התבססנו. כולם נהנו לראות את הילדים.

עליתי על מטוס וטסתי לגוס ביי, לברדור,

וזה סיפור אחר, כן?

(צחוק)

אז הנה אנחנו, 53 שנים אחר כך,

יש לי עכשיו 9 נכדים,
ושני נינים.

חמישה מהנכדים הם בנים.

אחד בתואר שני, אחד בדוקטורט,
אחד בתואר ראשון, אחד לומד רפואה.

יש שניים שהולכים באותה מגמה.

הם כמעט שם אבל לא בדיוק.
(צחוק)

אחד מהם עדיין בקולג' כבר 8 שנים.

(צחוק)

אין לו עדיין תואר, אבל הוא
רוצה להיות קומיקאי.

אז אנחנו מנסים לגרום לו להישאר בבית ספר.

בגלל שאתה אף פעם לא יכול לדעת,

רק בגלל שאתה מצחיק בבית,
זה לא הופך אותך לקומיקאי, נכון?

(צחוק)

אבל הדבר העיקרי פה,
הם כולם ילדים טובים --

בלי סמים, תינוקות בתיכון,
בלי פשע.

אז עם הרקע הזה,

ישבתי בחדר טלוויזיה שלי וראיתי טלוויזיה,

והם דיברו על פרגוסון ועל כל הבלגן שהלך שם,

ופתאום, אחת מפרשניות החדשות
דיברה והיא אמרה,

"בשלושה חודשים האחרונים,

שמונה אפרו-אמריקאים זכרים לא חמושים

נהרגו ע"י המשטרה, בעלי בית לבנים,
או אזרחים לבנים."

ומסיבה כלשהי, באותו רגע, הבנתי הכל.

אמרתי, "מה זה? זה פשוט משוגע.

מה זו כל השנאה שגורמת לאנשים
לעשות דברים כאלו?"

ובדיוק באותו רגע, אחד מהנכדים שלי התקשר.

הוא אמר, "סבא,
שמעת מה שהם אמרו בטלוויזיה?"

אמרתי, "כן, שמעתי."

הוא אמר, "אני פשוט כ"כ מבולבל.

אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים,
אבל זה נראה שלנהוג ולהיות שחור,

ללכת ולהיות שחור, לדבר ולהיות שחור,
זה פשוט נהיה מסוכן.

מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו עושים
את כל מה שלימדת אותנו.

כשהמשטרה עוצרת אותנו,

אנחנו שמים שתי ידיים על ההגה
בכיוון השעה 12.

כשמבקשים תעודה מזהה,

אנחנו אומרים להם, 'אני מושיט יד לאט לתוך
תא הכפפות כדי לקחת את הת.ז. שלי'.

כשמוציאים אותנו מהמכונית כדי לבדוק אותנו,

ושמים אותנו על הרצפה כדי לחפש,

כשפותחים לנו את התא מטען כדי לחפש,

אנחנו לא דוחפים, אנחנו לא מתגרים
אותם בגלל שאנחנו יודעים, אתה לימדת אותנו,

'אל תתגרו במשטרה.

אחרי שהכל יעבור, תתקשרו אלינו
ואנחנו נטפל בזה."

הוא אמר, "וזה הדבר שממש מעצבן אותי:

החברים הלבנים שלנו, החברים הטובים שלנו,
אלו שאנחנו מבלים איתם.

כשהם שומעים על הדברים
האלו שקורים לנו, הם אומרים,

'למה אתם מקבלים את זה?

אתם צריכים לדחוף, אתם צריכים להתנגד.

אתם צריכים לבקש את התעודות המזהות שלהם.'"

וזה מה לימדנו את הבנים להגיד להם:

אנחנו יודעים שאתם יכולים לעשות את זה,
אבל בבקשה אל תעשו את זה

בזמן שאנחנו במכונית

בגלל שהתוצאות לכם מאוד שונות

מהתוצאות לנו."

וכסבא, מה אני אומר לנכדים שלי?

איך אני שומר עליהם בטוחים?
איך אני שומר אותם בחיים?

וכתוצאה מזה, אנשים באו אלי ושאלו אותי,

"ג'ים, אתה כועס?"

והתגובה שלי הייתה:

"אין לי את הלוקסוס לכעוס,

ואני גם יודע את התוצאות של לזעום."

ומשום כך, הדבר היחיד שאני יכול לעשות

הוא לקחת את החכמה שלי
ואת האנרגיה שלי ואת הניסיון שלי

ולהקדיש את עצמי להתנגד,
בכל זמן שהוא,

לכל דבר שיכול להיות שהוא גזעני.

אז הדבר הראשון שאני צריך לעשות הוא לחנך,

הדבר השני שאני צריך לעשות
זה לחשוף גזענות,

והדבר האחרון שאני צריך לעשות הוא
מה שאני יכול לעשות בתחום הכוח שלי

כדי להכחיד גזענות בזמן שאני חי
בכל אמצעי אפשרי.

הדבר השני שאני עושה הוא:

אני רוצה לפנות לאמריקאים.

אני רוצה לפנות לאנושיות שלהם,
לכבוד שלהם,

לגאווה הלאומית שלהם ולבעלות

להצליח לא להגיב לפשעים הנוראים
האלו בצורה שלילית.

במקום זאת, תגדילו את הרמה
של הידע החברתי שלכם,

את הרמה של המודעות החברתית שלכם
ואת הרמה התודעתית החברתית שלכם

ואז לבואו כולנו ביחד,
כולנו נבוא ביחד,

ונוודא שאנחנו מדברים נגד
ומתנגדים לכל סוג של שיגעון,

כל סוג של שיגעון שמאפשר
הריגה של אנשים לא חמושים,

לא משנה מה מוצאם,

לא משנה מה גזעם,

לא משנה במה הם שונים מהשאר.

אנחנו צריכים להתנגד לזה.
זה לא הגיוני.

והצורה היחידה שאני חושב שאנחנו
יכולים לעשות את זה היא דרך התארגנות.

אנחנו צריכים שחורים
ולבנים ואסייתים והסיפאנים

שיצעדו קדימה ויאמרו,

"אנחנו לא הולכים לקבל
שום סוג של התנהגות כזאת יותר."