לראות את האמת שמעבר להשקפה האישית

ככל שאנחנו קוראים ורואים מידע באופן מקוון, כך אנו מתקשים להבדיל בין האמיתי למזויף. נדמה שאנחנו יודעים יותר ומבינים פחות, אומר הפילוסוף מייקל פטריק לינץ'. בהרצאה זו הוא קורא לנו לנקוט בגישה פעילה כדי לפרוץ את בועת המידע המסונן אלינו ולקחת חלק במציאות המשותפת לכולנו שעומדת ביסוד כל הדברים.

תארו לעצמכם
שהטלפון החכם שלכם עבר מיזעור

והוא מחובר ישירות אל מוחכם.

אילו היה לכם שבב מוח כזה,

יכולתם להעלות לאינטרנט ולהוריד ממנו

במהירות המחשבה.

הגישה למדיה החברתית או לוויקיפדיה
היתה דומה מאד --

לפחות בהרגשה --

לפניה לזכרון.

זה היה קל ואינטימי כמו חשיבה.

אבל האם זה היה מקל עליכם
לדעת מה נכון?

זה שגישה מסוימת למידע
מהירה יותר,

אין פירושו שהיא אמינה יותר, כמובן,

וגם לא שכולנו נפרש
את המידע בצורה זהה.

וזה לא אומר שנדע
להעריך אותו טוב יותר.

למען האמת,
אולי אף גרוע יותר,

כי, אתם יודעים,
יותר נתונים - פחות זמן להערכה.

משהו כזה קורה כבר עכשיו.

אנו כבר נושאים בכיס
עולם של מידע,

אבל נראה שככל שאנו
משיגים ומשתפים ברשת יותר מידע,

כך אנו מתקשים יותר להבדיל
בין מה שנכון ומה שמזויף.

זה כאילו שאנו יודעים יותר
ומבינים פחות.

אני מניח שזה מאפיין
של החיים המודרניים,

שחלקים גדולים מהציבור
חיים בבועות מבודדות של מידע.

אנו מקוטבים: לא רק סביב ערכים
אלא גם סביב עובדות.

סיבה אחת היא שמנתחי המידע
שמפעילים את האינטרנט

לא מספקים לנו
סתם עוד מידע,

אלא מידע שאנו מעוניינים בו.

חיינו המקווונים עוברים התאמה אישית;

הכל, מהפרסומות שאנו קוראים

ועד לחדשות המוזנות אלינו ב"פייסבוק",

מעוצב כדי לספק את העדפותינו.

אז בעוד שאנו מקבלים
עוד ועוד מידע,

הרבה מהמידע בעצם
משקף את עצמנו

באותה מידה שהוא משקף
את המציאות.

בשורה התחתונה, נראה לי,

זה מנפח את הבועות שלנו
במקום לפוצץ אותן.

ולכן אולי אין פלא

שאנו נתונים במצב,
מצב פרדוקסלי,

שבו אנו חושבים
שאנו יודעים הרבה יותר,

מבלי להסכים בשאלה
מה אנו יודעים.

אז איך נפתור את בעיית
קיטוב הידע הזאת?

שיטה מובנת מאליה היא
לנסות לתקן את הטכנולוגיה,

לתכנן מחדש
את הפלטפורמות הדיגיטליות שלנו,

כדי שתהיינה מועדות פחות לקיטוב.

ואני שמח לדווח בזאת

שהרבה אנשים חכמים
ב"גוגל" וב"פייסבוק"

עובדים בדיוק על זה.

ואלה מיזמים חיוניים.

לדעתי, ברור שחשוב מאד
לתקן את הטכנולוגיה,

אבל איני סבור שתיקון הטכנולוגיה
יפתור לבדו את הבעיה

של קיטוב הידע.

ואינני סבור כך כי אינני חושב
שלאמיתו של דבר

זאת בעיה טכנולוגית.

אני חושב שזאת בעיה אנושית

שקשורה באופן חשיבתנו
ובמה שחשוב לנו.

כדי לפתור אותה,
נראה לי שנזדקק לעזרה.

נזדקק לעזרת הפסיכולוגיה
ומדעי המדינה.

אבל נזדקק, לדעתי,
גם לעזרת הפילוסופיה.

כי כדי לפתור את בעית
קיטוב הידע,

יהיה עלינו לחזור ולהתחבר

לרעיון-יסוד פילוסופי אחד:

אנחנו חיים במציאות משותפת.

רעיון המציאות המשותפת, אני מניח,

דומה למושגים פילוסופיים רבים:

קל להגיד

אבל משום-מה קשה לבצע.

כדי לקבלו באמת,

אני חושב שעלינו לעשות
שלושה דברים

שכל אחד מהם
הוא כיום בגדר אתגר.

ראשית, עלינו להאמין באמת.

אולי שמתם לב שלתרבות שלנו
יש מעין

מערכת יחסים בעייתית
עם הרעיון הזה.

נראה כאילו אנו חלוקים
עד כדי כך,

שכפי שניסח זאת לא מזמן
פרשן פוליטי אחד,

נראה כאילו אין יותר עובדות.

אבל המחשבה הזאת היא בעצם ביטוי

לקו הטיעונים המפתה ששורר כיום.

הוא הולך ככה:

איננו יכולים לחרוג מההשקפות שלנו;

איננו יכולים לחמוק מההטיות שלנו.

בכל פעם שאנו מנסים זאת,

אנו רק מקבלים מידע נוסף
שהולם את השקפותינו.

ולכן, לפי קו המחשבה הזה,

כדאי שפשוט נודה בכך
שהאמת האובייקטיבית היא אשליה,

או שאין לה חשיבות,

כי או שלעולם לא נכיר אותה,

או שהיא בכלל לא קיימת.

זאת איננה מחשבה פילוסופית חדשה --

הספקנות באשר לאמת.

לקראת סוף המאה הקודמת,
כפי שכמה מכם יודעים,

היא היתה פופולרית מאד
בחוגים אקדמיים מסוימים.

אבל תחילתה עוד בימי
הפילוסוף היווני פרותגוראס,

אם לא לפניו.

פרותגוראס אמר
שהאמת האובייקטיבית היא אשליה

כי "האדם הוא
מידת כל הדברים."

האדם הוא מידת כל הדברים.

זו עשויה להיות נקודת אחיזה טובה
למצדדים בשלטון הכוח,

או גורם משחרר,

כי זה יאפשר לכל אחד ואחת
למצוא או ליצור אמת אישית,

אבל בעצם אני חושב
שזהו צידוק עצמי

במסווה של פילוסופיה.

זה מבלבל בין הקושי
להיות בטוח

לבין האי-היתכנות של האמת.

הביטו --

כמובן שקשה להיות בטוח בכלל במשהו;

אולי כולנו חיים ב"מטריקס",

אולי לכולנו יש שבב במוח

שמזין לנו מידע שגוי בלבד.

אך למעשה, אנו מסכימים
על כל מיני עובדות.

אנו מסכימים שקליעים
יכולים להרוג אנשים.

אנו מסכימים שאי-אפשר
לנופף בזרועות ולעוף.

אנו מסכימים --
או שכדאי לנו להסכים --

שישנה מציאות חיצונית

ושההתעלמות ממנה יכולה להזיק לכם.

עם זאת, גישה ספקנית לאמת
עלולה להיות מפתה,

כי היא מאפשרת לנו לפטור
באופן שכלתני את ההטיות שלנו.

בכך אנו דומים
לאיש ההוא מהסרט

שידע שהוא חי ב"מטריקס",

והחליט שלמרות זאת
זה מוצא חן בעיניו.

זו הרי הרגשה טובה,
לקבל את מה שרוצים.

זו הרגשה טובה,
להיות תמיד צודק.

אז לעתים קרובות
יותר קל לנו

להתעטף בבועות המידע הנוחות שלנו,

לחיות בחוסר תום-לב,

ולראות בבועות האלה מדד למציאות.

לדוגמה, אני חושב איך
חוסר תום הלב חודר למעשינו,

הוא תגובתנו לתופעת החדשות המזויפות.

החדשות המזויפות שהתפשטו באינטרנט

בזמן הבחירות האמריקניות לנשיאות של 2016

עוצבו כדי להזין את ההטיות שלנו,

עוצבו לנפח את הבועות שלנו.

אבל מה שבאמת מדהים בכך

הוא לא רק שזה שיטה
באנשים רבים כל-כך.

מה שבאמת מדהים אותי בחדשות מזויפות,

כתופעה,

הוא באיזו מהירות הן עצמן
הופכות לנושא של קיטוב מידע;

עד כדי כך שעצם המונח,
המונח "חדשות מזויפות" עצמו,

אומר עכשיו רק:
"חדשות שאני לא אוהב."

זאת דוגמה לחוסר תום הלב
ביחס לאמת שעליו אני מדבר.

אבל הדבר המסוכן באמת, לדעתי,

בספקנות ביחס לאמת,

הוא שהיא מובילה לעריצות.

"האדם הוא מידת כל הדברים"

הופך בהכרח
ל"הגבר הוא מידת כל הדברים."

ממש כמו ש"כל אחד לנפשו"

הופך כנראה תמיד
ל"רק החזק שורד."

בסוף "1984" של אורוול,

שוטר המחשבה או'בריאן
מענה את הגיבור ווינסטון סמית

כדי שיאמין
ששתיים ועוד שתיים הם חמש.

מה שאו'בריאן אומר
הוא תמצית העניין,

הוא רוצה לשכנע את סמית
שמה שהמפלגה אומרת הוא האמת

uavtn, vht nv avnpkdv tunr,/

ואו'בריאן יודע
שמרגע שהמחשבה הזאת מתקבלת,

התנגדות ביקורתית נעשית
בלתי אפשרית.

אי-אפשר להגיד לשלטון את האמת

אם השלטון, בהגדרה,
אומר את האמת.

אמרתי שכדי לקבל את העובדה
שאנו אכן חיים במציאות משותפת,

עלינו לעשות שלושה דברים.

הראשון הוא להאמין באמת.

את השני ניתן לסכם

בביטוי הלטיני שקאנט אימץ
כמוטו של הנאורות:

(לטינית) "להעז לדעת",

או כפי שקאנט מבקש,
"להעז לדעת בעצמך."

לדעתי, בימי האינטרנט הראשונים
רבים מאיתנו חשבו

שטכנולוגיית המידע תקל עלינו תמיד
לדעת בעצמנו,

וכמובן שבהיבטים רבים כך היה,

אבל ככל שהאינטרנט הפך
יותר ויותר לחלק מחיינו,

ההסתמכות שלנו עליו,
השימוש שלנו בו,

הלך ונעשה יותר סביל.

הרבה ממה שאנו יודעים היום
הוא ידע שנשאב מ"גוגל".

אנו מורידים חבילות
ארוזות מראש של עובדות

ושולחים אותן באופן אקראי
לקו הייצור של המדיה החברתית.

"ידע-גוגל" מועיל

דווקא משום שהוא כרוך
במעין מיקור-חוץ אינטלקטואלי.

אנו מעבירים את מאמצינו
לרשת של אחרים ושל אלגוריתמים.

וזה כמובן מאפשר לנו
להימנע מלצופף במוח

כל מיני עובדות.

אנו יכולים פשוט להוריד אותן
כשהן נחוצות לנו.

וזה מעולה.

אבל יש הבדל בין הורדה
של עובדות

ובין הבנה אמיתית איך או מדוע
אותן עובדות הן כפי שהן.

ההבנה מדוע מחלה מסוימת מתפשטת,

או איך עובדת
הוכחה מתמטית מסוימת,

או מדוע החבר שלך בדכאון,

כרוכה ביותר מאשר
סתם הורדת מידע מהרשת.

סביר מאד שזה יחייב
עבודה עצמית מסוימת:

תובנה יצירתית מסוימת;

שימוש בדמיון;

יציאה לשטח;

עריכת נסיון;

עיבוד ההוכחה;

שיחה עם מישהו.

אני כמובן לא טוען
שעלינו להפסיק לדעת דרך "גוגל".

אני פשוט אומר שלא כדאי שנגזים
בהערכת ידע כזה.

עלינו למצוא דרכים לעודד
צורות פעילות יותר של ידע,

שלא תמיד כרוכות בהאצלת מאמצינו
לתוך הבועה שלנו.

כי העניין עם "ידע-גוגל"
הוא שלעתים קרובות זה הופך

לידע-בועה.

וידע-בועה משמעו
להיות תמיד צודק.

אבל כשמעזים לדעת,

כשמעזים להבין,

זה אומר להסתכן באפשרות לטעות.

זה אומר להסתכן באפשרות

שמה שאתם רוצים ומה שנכון
הם שני דברים שונים.

וזה מביא אותי לדבר השלישי
שלדעתי עלינו לעשות

אם ברצוננו לקבל את העובדה
שאנו חיים במציאות משותפת.

הדבר השלישי הוא:
קצת ענווה.

ב"ענווה" כוונתי לענווה אפיסטמית,

כלומר, במובן מסוים,

לדעת שאינך יודע הכל.

אבל זה גם אומר יותר מכך.

זה אומר להתייחס להשקפתך
כפתוחה לשיפור

באמצעות הוכחות ונסיון של אחרים.

להתייחס להשקפתך כפתוחה לשיפור

באמצעות הוכחות ונסיון של אחרים.

זה יותר מאשר
פתיחות לשינוי בלבד.

זה יותר מאשר
פתיחות לשיפור-עצמי בלבד.

זה אומר להניח שהידע שלך
יכול להשתפר או להתעשר

ממה שתורמים לך אחרים.

זה חלק ממה שכרוך

בהכרה בכך שיש מציאות משותפת

שגם אתה אחראי לה.

לא נראה לי שמוגזם לומר

שהחברה שלנו לא יודעת
לחזק או לעודד ענווה כזאת.

חלקית, זה בגלל

שאנו נוטים לבלבל
בין שחצנות לבטחון עצמי.

וחלקית, זה בגלל

שקל יותר להיות שחצן.

קל יותר לחשוב
שאתה יודע הכל.

קל יותר לחשוב שהבנת הכל.

אבל זאת דוגמה נוספת
לחוסר תום-לב ביחס לאמת

שעליו דיברתי.

הרעיון של מציאות משותפת,

כמו רעיונות פילוסופיים רבים,

עשוי להיראות כה מובן מאליו,

שאנו עלולים בכלל לא לראותו

ולשכוח מדוע הוא חשוב.

דמוקרטיות לא יכולות לתפקד
אם אזרחיהן אינם משתדלים,

לפחות חלק מהזמן,

לאכלס מרחב משותף,

מרחב שבו יוכלו
להעביר ביניהם רעיונות

כאשר - במיוחד כאשר --

הם חלוקים בדעותיהם.

אבל אי-אפשר לאכלס מרחב כזה

אם לא מקבלים את העובדה
שכולנו חיים באותה המציאות.

כדי לקבל זאת,
עלינו להאמין באמת,

עלינו לעודד דרכים פעילות יותר
לרכוש ידע.

וצריכה להיות לנו הענווה

להבין שאיננו מידת כל הדברים.

יום אחד אולי נממש את החזון,

והאינטרנט יהיה בתוך מוחותינו.

אבל אם ברצוננו שזה ישחרר אותנו,
ולא יפחיד אותנו,

אם ברצוננו להרחיב את הבנתנו

ולא רק את הידיעה הסבילה שלנו,

עלינו לזכור שנקודות המבט שלנו,

נפלאות ונהדרות ככל שתהיינה,

הן בדיוק זה --

נקודות מבט על אותה המציאות.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)