Return to Video

איך אנחנו מדברים על תקיפה מינית ברשת

  • 0:01 - 0:03
    זה היה אפריל, שנה שעברה.
  • 0:04 - 0:05
    ביליתי בערב עם חברות
  • 0:05 - 0:07
    כדי לחגוג את יום ההולדת של אחת מהן.
  • 0:08 - 0:10
    לא היינו כולנו יחד כשבועיים.
  • 0:10 - 0:12
    זה היה ערב מושלם,
    כשכולנו התאחדנו.
  • 0:13 - 0:14
    בסוף הערב,
  • 0:14 - 0:18
    תפסתי את הרכבת התחתית האחרונה
    לצד השני של לונדון.
  • 0:19 - 0:20
    הנסיעה היתה חלקה.
  • 0:20 - 0:22
    הגעתי בחזרה לתחנה המקומית שלי
  • 0:22 - 0:24
    והתחלתי את ההליכה של עשר הדקות הביתה.
  • 0:25 - 0:28
    כשפניתי מעבר לפינה לרחוב שלי,
  • 0:28 - 0:29
    הבית שלי נראה לפנים,
  • 0:30 - 0:31
    שמעתי צעדים מאחוריי
  • 0:31 - 0:33
    שכאילו שהתקרבו משום מקום
  • 0:33 - 0:34
    וצברו מהירות.
  • 0:36 - 0:38
    לפני שהיה לי זמן לעכל מה שקורה,
  • 0:38 - 0:41
    יד חסמה לי את הפה כך שלא יכולתי לנשום,
  • 0:41 - 0:44
    והגבר הצעיר מאחוריי משך אותי לקרקע,
  • 0:44 - 0:46
    הכה בראשי שוב ושוב במדרכה
  • 0:46 - 0:48
    עד שהפנים שלי התחילו לדמם,
  • 0:48 - 0:51
    בעט בי בגב ובצוואר
  • 0:51 - 0:52
    בזמן שהוא התחיל לתקוף אותי,
  • 0:52 - 0:54
    לקרוע את הבגדים שלי
    ולהגיד לי "סתמי את הפה",
  • 0:54 - 0:56
    בזמן שנאבקתי לקרוא לעזרה.
  • 0:57 - 1:00
    בכל מכה בראשי במשטח הבטון,
  • 1:00 - 1:03
    הידהדה בראשי שאלה שעדיין רודפת אותי היום:
  • 1:03 - 1:06
    "האם ככה זה הולך להיגמר?"
  • 1:07 - 1:10
    לא ידעתי שהוא עקב אחרי כל הדרך
  • 1:10 - 1:12
    מרגע שעזבתי את התחנה.
  • 1:12 - 1:13
    ושעות לאחר מכן,
  • 1:13 - 1:17
    עמדתי בלי חולצה וברגליים חשופות
    מול המשטרה,
  • 1:17 - 1:19
    כשמצלמים את החתכים והחבלות
    על גופי העירום
  • 1:19 - 1:22
    בשביל ראיות משפטיות.
  • 1:22 - 1:25
    עכשיו, יש מעט מילים לתאר
    את ההרגשות שבוערות בפנים
  • 1:25 - 1:28
    של פגיעות, בושה, דאגה וחוסר צדק
    שהייתי מלאה בהן
  • 1:28 - 1:31
    ברגע הזה ולמשך שבועות לאחר מכן.
  • 1:32 - 1:34
    אבל ברצון למצוא דרך
    לרכז את ההרגשות האלו
  • 1:35 - 1:37
    למשהו מסודר שאני אוכל לעבוד איתו,
  • 1:37 - 1:39
    החלטתי לעשות את מה שהרגיש לי הכי טבעי:
  • 1:39 - 1:41
    אני כתבתי על זה.
  • 1:41 - 1:44
    זה התחיל כתרגיל קתרטי.
  • 1:44 - 1:47
    כתבתי מכתב לתוקף שלי,
  • 1:47 - 1:49
    האנשתי אותו ב-"אתה",
  • 1:49 - 1:52
    כדי לזהות אותו כחלק מהקהילה עצמה
  • 1:52 - 1:54
    בה הוא התעלל באותו לילה בצורה כל כך אלימה.
  • 1:55 - 1:57
    בהדגשת ההשפעה הגואה
    של מה שהוא עשה,
  • 1:57 - 1:59
    כתבתי:
  • 1:59 - 2:01
    "האם אי פעם חשבת על האנשים בחייך?
  • 2:02 - 2:04
    "אני לא יודעת מי הם האנשים בחייך.
  • 2:04 - 2:06
    "אני לא יודעת עליך דבר.
  • 2:06 - 2:08
    "אבל אני כן יודעת את זה:
  • 2:08 - 2:10
    "אתה לא רק תקפת אותי באותו לילה.
  • 2:10 - 2:12
    "אני בת, אני חברה,
  • 2:12 - 2:14
    "אני אחות, אני תלמידה,
  • 2:14 - 2:15
    "אני בת דודה, אני אחיינית,
  • 2:15 - 2:16
    "אני שכנה;
  • 2:16 - 2:18
    "אני העובדת שהגישה לכולם קפה
  • 2:18 - 2:20
    "בבית הקפה מתחת למסילה.
  • 2:20 - 2:23
    "וכל האנשים שיוצרים את הקשרים האלו בשבילי
  • 2:23 - 2:25
    "מהווים את הקהילה שלי.
  • 2:25 - 2:27
    "ואתה תקפת כל אחד ואחת מהם.
  • 2:27 - 2:30
    "אתה חיללת את האמת
    שאני לעולם לא אפסיק להילחם עבורה,
  • 2:30 - 2:32
    "ושאותה כל האנשים האלו מייצגים:
  • 2:32 - 2:36
    "שיש אינסוף יותר אנשים טובים בעולם
    מאשר רעים."
  • 2:37 - 2:40
    אבל בהיותי נחושה שלא לתת למקרה הבודד הזה
    לגרום לי לאבד אמונה
  • 2:40 - 2:43
    בסולידריות של הקהילה שלי
    או באנושות בכללותה,
  • 2:43 - 2:47
    נזכרתי במחבל מפיגועי ה-7/7
    ביולי 2005 בתחבורה של לונדון,
  • 2:47 - 2:50
    ואיך ראש העיר של לונדון באותו זמן,
    וגם ההורים שלי,
  • 2:50 - 2:53
    התעקשו שכולנו נחזור לרכבת התחתית
    ביום למחרת,
  • 2:53 - 2:55
    כדי שלא נהיה מוגדרים או נשתנה
  • 2:55 - 2:57
    על ידי אלו שגרמו לנו להרגיש לא בטוחים.
  • 2:57 - 2:59
    אני אמרתי לתוקף שלי,
  • 3:00 - 3:01
    "אתה ביצעת את ההתקפה שלך,
  • 3:01 - 3:03
    "אבל עכשיו אני חוזרת לרכבת התחתית שלי.
  • 3:04 - 3:07
    "הקהילה שלי לא תרגיש חוסר בטחון
    כשאנחנו חוזרים הביתה ברגל בחושך,
  • 3:07 - 3:09
    "אנחנו נעלה על הרכבות האחרונות הביתה,
  • 3:09 - 3:11
    "ונלך ברגל ברחוב שלנו לבד,
  • 3:11 - 3:13
    "כיוון שאנחנו לא נשריש
    או ניכנע לרעיון
  • 3:13 - 3:16
    "שאנחנו מסכנים את עצמנו כשאנחנו עושים זאת.
  • 3:16 - 3:19
    "אנחנו נמשיך להתאחד, כמו צבא,
  • 3:19 - 3:22
    "כשאחד מהקהילה שלנו מאויים.
  • 3:22 - 3:24
    "וזה קרב שבו אתה לא תנצח."
  • 3:26 - 3:27
    בזמן שכתבתי את המכתב הזה –
  • 3:27 - 3:29
    (מחיאות כפיים)
  • 3:29 - 3:30
    תודה רבה.
  • 3:30 - 3:32
    (מחיאות כפיים)
  • 3:33 - 3:34
    בזמן שכתבתי את המכתב הזה,
  • 3:34 - 3:36
    למדתי למבחנים שלי באוקספורד,
  • 3:36 - 3:38
    ועבדתי בעיתון הסטודנטים המקומי שם.
  • 3:38 - 3:41
    למרות שהייתי בת מזל
    שהיו לי חברים ומשפחה שתמכו בי,
  • 3:41 - 3:42
    זו היתה תקופה בודדה.
  • 3:43 - 3:45
    אני לא הכרתי אף אחד
    שעבר את זה לפני;
  • 3:45 - 3:46
    לפחות לא חשבתי שהכרתי.
  • 3:46 - 3:50
    קראתי את דיווחי החדשות, את הסטטיסטיקות,
    וידעתי כמה נפוצה היתה תקיפה מינית,
  • 3:50 - 3:55
    ועדיין לא יכולתי להצביע על מישהי
    שדיברה על חוויה מהסוג הזה לפני.
  • 3:55 - 3:58
    אז בהחלטה ספונטנית משהו,
  • 3:58 - 4:01
    החלטתי שאני אפרסם את המכתב שלי
    בעיתון הסטודנטים,
  • 4:01 - 4:03
    בתקווה להגיע לאחרות באוקספורד
  • 4:03 - 4:06
    שאולי הייתה להן חוויה דומה
    והרגישו אותו דבר.
  • 4:06 - 4:07
    בסיום המכתב,
  • 4:07 - 4:11
    ביקשתי מאחרות לכתוב את החויות שלהם
    תחת הסימון #לא_אשמ/ה".
  • 4:11 - 4:14
    כדי להדגיש שאנשים ששרדו תקיפות
    יכולים להביע את עצמם
  • 4:14 - 4:17
    בלי תחושת הבושה או האשמה
    לגבי מה שקרה להם -
  • 4:17 - 4:19
    להראות שכולנו יכולים
    לעמוד מול תקיפות מיניות.
  • 4:20 - 4:23
    מה שלא ציפיתי לו בכלל
    הוא שכמעט בין לילה,
  • 4:23 - 4:26
    המכתב הזה שפירסמתי יהפוך לויראלי.
  • 4:26 - 4:28
    מהר מאוד קיבלנו מאות סיפורים
  • 4:28 - 4:30
    מגברים ונשים מכל רחבי העולם,
  • 4:30 - 4:33
    שהתחלנו לפרסם באתר שהקמתי.
  • 4:33 - 4:35
    והסימון הקבצה הפך לקמפיין.
  • 4:36 - 4:39
    היתה אימא אוסטרלית בשנות הארבעים שלה
    שתיארה איך בבילוי בערב,
  • 4:39 - 4:43
    עקב אחריה לשירותים
    גבר שניסה שוב ושוב לתפוס לה את המפשעה.
  • 4:43 - 4:47
    היה גבר בהולנד שתיאר
    איך הוא נאנס בדייט בביקור בלונדון
  • 4:47 - 4:50
    ולא נלקח ברצינות על ידי אף אחד
    שהוא דיווח לו על המקרה.
  • 4:50 - 4:53
    היו לי הודעות פרטיות בפייסבוק
    מאנשים בהודו ודרום אמריקה,
  • 4:53 - 4:57
    שאמרו, איך אנחנו יכולים
    להביא את המסר של הקמפיין לשם?
  • 4:57 - 4:59
    אחת מהתרומות הראשונות שהיו לנו
    הייתה מאישה בשם ניקי,
  • 4:59 - 5:03
    שתיארה איך כשהיא התבגרה
    היא עברה התעללות מינית מצד אביה.
  • 5:03 - 5:04
    והיו לי חברים שנפתחו בפניי
  • 5:04 - 5:07
    לגבי חוויות שקרו משבוע שעבר
  • 5:07 - 5:11
    ועד כאלו שקרו לפני שנים,
    שלא היה לי מושג לגביהן.
  • 5:11 - 5:16
    וככל שהתחלנו לקבל יותר הודעות כאלו,
    התחלנו לקבל יותר הודעות של תקווה -
  • 5:16 - 5:19
    אנשים שמרגישים מחוזקים מקהילת הקולות
  • 5:19 - 5:21
    שעומדות בפני תקיפות מיניות והאשמת קורבנות.
  • 5:21 - 5:23
    אישה אחת בשם אוליביה,
  • 5:23 - 5:24
    לאחר שהיא תיארה איך היא הותקפה
  • 5:24 - 5:27
    על ידי מישהו שהיא סמכה עליו
    והיה אכפת לה ממנו זמן רב,
  • 5:27 - 5:30
    אמרה, "אני קראתי כל כך הרבה
    מהסיפורים שפורסמו כאן,
  • 5:30 - 5:32
    "ואני חשה תקווה
    שאם כל כך הרבה נשים ממשיכות הלאה,
  • 5:32 - 5:34
    "אז גם אני יכולה.
  • 5:34 - 5:35
    "קיבלתי השראה מכל כך הרבה,
  • 5:35 - 5:37
    "ואני מקווה שיום אחד אהיה חזקה כמוהן.
  • 5:37 - 5:39
    "אני בטוחה שאני אהיה."
  • 5:39 - 5:41
    אנשים מסביב לעולם התחילו לצייץ
    תחת ההאשטאג הזה,
  • 5:41 - 5:44
    והמכתב פורסם שוב ונסקר
    בתקשורת הארצית,
  • 5:44 - 5:48
    וגם תורגם למספר שפות ברחבי העולם.
  • 5:49 - 5:51
    אבל משהו הכה בי בסקירה התקשורתית
  • 5:51 - 5:53
    שהמכתב הזה משך אליו.
  • 5:53 - 5:55
    בשביל שמשהו יהיה בעמוד הראשון של החדשות,
  • 5:55 - 5:58
    מהמילה "חדשות" עצמה,
  • 5:58 - 6:01
    אפשר להניח שזה יהיה משהו חדש
    או משהו מפתיע.
  • 6:01 - 6:03
    אבל תקיפה מינית היא לא משהו חדש.
  • 6:04 - 6:07
    תקיפה מינית,
    יחד עם חוסר צדק מסוגים אחרים,
  • 6:07 - 6:09
    מדווחת בתקשורת כל הזמן.
  • 6:09 - 6:10
    אבל לאורך הקמפיין,
  • 6:10 - 6:13
    חוסר הצדק הזה הוצג לא רק כסיפור חדשותי,
  • 6:13 - 6:16
    הם היו ניסיונות בגוף ראשון
    שהשפיעו על אנשים אמיתיים,
  • 6:16 - 6:18
    שיצרו, עם הסולידרית של אחרים,
  • 6:18 - 6:21
    מה שהם היו צריכים והיה חסר להם לפני זה:
  • 6:21 - 6:22
    פלטפורמה לדבר על הדברים,
  • 6:22 - 6:25
    ההרגעה שהם לא לבד
    ושהם לא אשמים במה שקרה להם
  • 6:25 - 6:29
    ודיונים פתוחים שיעזרו להפחית
    את הסטיגמה סביב הנושא.
  • 6:29 - 6:33
    קולות האנשים שהושפעו באופן ישיר
    היו בחזית הסיפור -
  • 6:33 - 6:36
    לא קולות העיתונאים
    או הפרשנים במדיה החברתית,
  • 6:37 - 6:39
    ולכן הסיפור הזה היה חדשות.
  • 6:40 - 6:42
    אנחנו חיים בעולם המדהים בתקשורתיות שלו
  • 6:42 - 6:44
    עם שגשוג של התקשורת החברתית,
  • 6:44 - 6:48
    שזה כמובן משאב נהדר להנעת שינוי חברתי.
  • 6:48 - 6:51
    אבל זה גם הפך אותנו ליותר ריאקטיביים,
  • 6:51 - 6:54
    מהמטרדים הקטנים ביותר של -
    "הו, הרכבת שלי מתעכבת,"
  • 6:54 - 6:58
    לעוולות הענקיות
    במלחמה, רצח עם, התקפות טרור.
  • 6:59 - 7:02
    ברירת המחדל שלנו הפכה
    לקפוץ להגיב לכל סוג של תלונה
  • 7:02 - 7:04
    על ידי פרסום בטוויטר, פייסבוק,
    או תג הקבצה -
  • 7:04 - 7:07
    כל דבר כדי להראות לאחרים
    שגם אנחנו הגבנו.
  • 7:08 - 7:10
    הבעיה בלהגיב באופן הזה בכללותו
  • 7:10 - 7:13
    היא שזה לפעמים אומר שלמעשה לא הגבנו כלל,
  • 7:13 - 7:15
    לא במובן של באמת לעשות משהו, בכל מקרה.
  • 7:15 - 7:19
    זה אולי יגרום לנו להרגיש טוב יותר,
    כאילו שתרמנו לאבל או זעם קבוצתי,
  • 7:19 - 7:22
    אבל זה לא באמת משנה משהו.
  • 7:22 - 7:23
    ובנוסף,
  • 7:23 - 7:25
    זה לפעמים יכול להעלים את הקולות
  • 7:25 - 7:27
    של אלו שהושפעו ישירות מהעוול,
  • 7:27 - 7:29
    אלו שהצרכים שלהם צריכים להישמע.
  • 7:30 - 7:34
    מדאיג גם שהנטייה של חלק מהתגובות לחוסר צדק
  • 7:34 - 7:35
    לבנות עוד יותר חומות,
  • 7:35 - 7:40
    למהר לשים אצבע מאשימה עם התקווה
    לספק פתרונות קלים לבעיות מסובכות.
  • 7:40 - 7:43
    צהובון בריטי,
    בזמן פרסום המכתב שלי,
  • 7:43 - 7:44
    פירסם כותרת הקובעת,
  • 7:44 - 7:48
    "סטודנטית מאוקספורד משיקה קמפיין אינטרנטי
    בשביל לבייש את התוקף."
  • 7:50 - 7:52
    אבל משמעות הקמפיין
    מעולם לא היתה לבייש אף אחד.
  • 7:52 - 7:55
    המשמעות שלו היתה לאפשר לאנשים לדבר
    ולגרום לאחרים להקשיב.
  • 7:56 - 8:00
    טרולים מפלגים בטוויטר
    מיהרו ליצור עוד חוסר צדק,
  • 8:00 - 8:03
    כשהגיבו לגבי המוצא או המעמד של התוקף שלי
  • 8:03 - 8:05
    בשביל לדחוף את הדעות הקדומות שלהם
    לסדר היום.
  • 8:05 - 8:09
    וחלק אפילו האשימו אותי בזיוף כל העניין
  • 8:09 - 8:11
    בשביל לקדם, ואני מצטטת,
  • 8:11 - 8:15
    את "סדר היום הפמיניסטי שלי לשנאת גברים."
  • 8:15 - 8:16
    (צחוק)
  • 8:16 - 8:17
    אני יודעת, נכון?
  • 8:17 - 8:19
    כאילו שאני אהיה,
    "הי חבר'ה, מצטערת שאני לא אצליח להגיע,
  • 8:19 - 8:22
    "אני עסוקה בלנסות לשנוא
    את כל אוכלוסיית הגברים
  • 8:22 - 8:23
    "עד שאגיע לגיל 30."
  • 8:23 - 8:25
    (צחוק)
  • 8:25 - 8:27
    עכשיו, אני כמעט בטוחה
  • 8:27 - 8:30
    שהאנשים האלו לא יגידו את הדברים שהם אומרים
    פנים מול פנים.
  • 8:30 - 8:33
    אבל זה כאילו שבגלל שהם מאחורי מסך,
  • 8:33 - 8:34
    בנוחות הבית שלהם
  • 8:34 - 8:35
    בזמן שהם בתקשורת החברתית,
  • 8:35 - 8:38
    אנשים שוכחים שמה שהם עושים
    זה מעשה ציבורי -
  • 8:38 - 8:40
    שאנשים אחרים יקראו את זה
    ויושפעו מזה.
  • 8:41 - 8:44
    בחזרה להשוואה שלי של לחזור לרכבות שלנו,
  • 8:45 - 8:47
    עוד דאגה עיקרית שיש לי
    על הרעש הזה שמתגבר
  • 8:47 - 8:49
    מהתגובות שלנו באינטרנט לחוסר צדק
  • 8:49 - 8:53
    היא שזה בקלות יתרה
    יכול לצייר אותנו כצד שמושפע,
  • 8:53 - 8:54
    מה שיכול להוביל לתחושת תבוסתנות,
  • 8:54 - 8:59
    מעין מחסום מנטלי
    לראות כל הזדמנות למשהו חיובי או לשינוי
  • 8:59 - 9:00
    לאחר מצב שלילי.
  • 9:01 - 9:03
    כמה חודשים לפני שהקמפיין התחיל
  • 9:03 - 9:04
    או שמשהו בכלל קרה לי,
  • 9:04 - 9:07
    הלכתי לאירוע TEDx באוקספורד,
  • 9:07 - 9:09
    וראיתי את זלדה לה חראנח מדברת,
  • 9:09 - 9:11
    המזכירה האישית לשעבר של נלסון מנדלה.
  • 9:11 - 9:13
    אחד הסיפורים שהיא סיפרה ממש נגע בי.
  • 9:14 - 9:17
    היא דיברה על הזמן שמנדלה נתבע בביו משפט
    על ידי ארגון הראגבי הדרום-אפריקאי
  • 9:17 - 9:20
    לאחר שהוא יזם חקירה בענייני הספורט.
  • 9:20 - 9:21
    באולם בית המשפט,
  • 9:21 - 9:24
    הוא פנה לעורכי הדין
    של ארגון הראגבי הדרום-אפריקאי,
  • 9:24 - 9:28
    לחץ את ידם ושוחח עימם,
    כל אחד מהם בשפה שלו.
  • 9:28 - 9:29
    וזלדה רצתה למחות,
  • 9:29 - 9:31
    בטענה שאין להם שום זכות לכבוד שלו
  • 9:31 - 9:33
    לאחר חוסר הצדק שהם גרמו לו.
  • 9:34 - 9:36
    הוא פנה אליה ואמר,
  • 9:36 - 9:40
    "אסור לך אף פעם לאפשר לאויב
    לקבוע את התנאים לקרב."
  • 9:42 - 9:43
    כששמעתי את המילים האלו,
  • 9:43 - 9:45
    לא ממש ידעתי למה הן כל כך חשובות,
  • 9:45 - 9:49
    אבל הרגשתי שהן כאלה,
    ורשמתי אותן במחברת שהיתה איתי.
  • 9:49 - 9:52
    אבל חשבתי על השורה הזו הרבה מאז.
  • 9:52 - 9:55
    נקמה, או ביטוי של שנאה,
  • 9:55 - 9:57
    כלפי אלו שגרמו לנו לחוסר צדק
  • 9:57 - 10:00
    אולי ירגישו כמו אינסטינקט אנושי
    כשנתקלים בעוול,
  • 10:00 - 10:02
    אבל אנחנו צריכים לפרוץ מהמעגל הזה
  • 10:02 - 10:05
    אם אנחנו מקווים
    להפוך אירועים שליליים של חוסר צדק
  • 10:05 - 10:07
    לשינוי חברתי חיובי.
  • 10:07 - 10:08
    לעשות את ההיפך,
  • 10:08 - 10:11
    מאפשר לאויב לקבוע את התנאים לקרב,
  • 10:11 - 10:13
    יוצר בינאריות,
  • 10:13 - 10:15
    שבה אלו שסבלו הופכים להיות המושפעים,
  • 10:15 - 10:18
    נכנסים לבור נגדם, אלו שפשעו בנו.
  • 10:18 - 10:20
    וכמו שעלינו בחזרה לרכבות שלנו,
  • 10:20 - 10:23
    אנחנו לא יכולים לתת לפלטפורמות שלנו
    לתלות הדדית וקהילתיות
  • 10:23 - 10:25
    להיות מקומות שאנחנו מתפשרים בהם על תבוסה.
  • 10:27 - 10:31
    אבל אני לא רוצה למנוע תגובה
    בתקשורת החברתית,
  • 10:31 - 10:33
    כי אני חייבת את ההתפתחות
    של קמפיין #לא_אשמה
  • 10:33 - 10:34
    כמעט לחלוטין לתקשורת החברתית.
  • 10:35 - 10:37
    אבל אני כן רוצה לעודד
    גישה יותר מתחשבת
  • 10:37 - 10:39
    לדרך שאנחנו משתמשים בה בתגובה לחוסר צדק.
  • 10:39 - 10:41
    ההתחלה, אני חושבת,
    היא לשאול את עצמנו שני דברים.
  • 10:41 - 10:45
    ראשית, למה אני מרגישה את חוסר הצדק הזה?
  • 10:45 - 10:47
    במקרה שלי, היו מספר תשובות לזה.
  • 10:47 - 10:49
    מישהו פגע בי ובאלו שאני אוהבת,
  • 10:49 - 10:53
    תחת ההנחה שהוא לא יצטרך לקחת אחריות
    או להכיר בנזק שהוא גרם.
  • 10:53 - 10:56
    לא רק זה, אלא גם שאלפי נשים וגברים
    סובלים מדי יום
  • 10:56 - 10:58
    מהתעללות מינית,
    לעיתים קרובות בשתיקה,
  • 10:58 - 11:02
    אבל זו עדיין בעיה שאנחנו לא נותנים לה
    מספיק זמן אוויר כמו עניינים אחרים.
  • 11:02 - 11:04
    זה עדיין עניין שהרבה אנשים
    מאשימים בו את הקורבנות.
  • 11:05 - 11:08
    הדבר הבא, תשאלו את עצמכם:
    איך, בזיהוי הסיבות האלו,
  • 11:08 - 11:10
    אנחנו יכולים לשנות אותם?
  • 11:10 - 11:14
    אצלנו, זה היה להטיל אחריות על התוקף שלי -
    ורבים נוספים.
  • 11:14 - 11:16
    זה היה להסב את תשומת ליבם
    להשפעה שהם גרמו לה.
  • 11:16 - 11:19
    זה היה לתת זמן אוויר
    לעניין של תקיפה מינית,
  • 11:19 - 11:22
    פתיחת דיונים בין חברים,
    בין משפחה, בתקשורת,
  • 11:22 - 11:24
    שהיו סגורים יותר מדי זמן,
  • 11:24 - 11:27
    ולהדגיש שקורבנות לא צריכים להרגיש אשמים
    במה שקרה להם.
  • 11:28 - 11:31
    אולי עדיין יש לנו דרך ארוכה
    בפתירת הבעיה בכללותה.
  • 11:31 - 11:35
    אבל בדרך הזו, אנחנו יכולים להתחיל להשתמש
    במדיה החברתית ככלי פעיל לצדק חברתי.
  • 11:35 - 11:37
    ככלי לחינוך, לעורר דו-שיח,
  • 11:37 - 11:40
    לגרום לבעלי הסמכות להיות ערים לנושא
  • 11:40 - 11:43
    על ידי הקשבה לאלו שהושפעו ממנו באופן ישיר.
  • 11:44 - 11:49
    כי לפעמים לשאלות האלו אין פתרונות קלים.
  • 11:49 - 11:50
    למעשה, בדרך כלל אין להם.
  • 11:51 - 11:54
    אבל זה לא אומר שאנחנו עדיין לא יכולים
    לתת להם תגובה שקולה.
  • 11:54 - 11:57
    במצבים בהם אי אפשר שלא לחשוב
  • 11:57 - 11:58
    איך משנים את תחושת חוסר הצדק,
  • 11:58 - 12:01
    עדיין אפשר לחשוב, אולי לא מה אפשר לעשות,
  • 12:01 - 12:03
    אלא מה אפשר לא לעשות.
  • 12:04 - 12:07
    אפשר לא לבנות עוד חומות
    על ידי מלחמה בחוסר צדק עם עוד דעות קדומות,
  • 12:07 - 12:09
    עוד שנאה.
  • 12:09 - 12:13
    אפשר לא לדבר
    מעל אלו שהושפעו באופן ישיר מחוסר צדק.
  • 12:13 - 12:17
    ואפשר לא להגיב לחוסר צדק,
    רק בשביל לשכוח אותו למחרת,
  • 12:17 - 12:19
    רק בגלל ששאר טוויטר המשיך הלאה.
  • 12:20 - 12:24
    לפעמים לא להגיב מיד,
    באופן אירוני,
  • 12:24 - 12:27
    זו דרך הפעולה המידית הטובה ביותר
    שאנחנו יכולים לקחת.
  • 12:28 - 12:32
    כי אנחנו יכולים להיות כועסים, עצבניים
    ומלאי מרץ עקב חוסר צדק,
  • 12:32 - 12:35
    אבל בואו נשקול את התגובות שלנו.
  • 12:35 - 12:39
    בואו נטיל על אנשים אחריות,
    בלי להדרדר לתרבות
  • 12:39 - 12:41
    שמשגשגת מביוש וחוסר צדק בעצמנו.
  • 12:42 - 12:44
    אנחנו צריכים לזכור את ההבחנה הזו,
  • 12:44 - 12:46
    שנשכחת לעתים קרובות
    על ידי משתמשי האינטרנט,
  • 12:46 - 12:49
    בין ביקורת לעלבון.
  • 12:49 - 12:51
    בואו לא נשכח לחשוב לפני שאנחנו מדברים,
  • 12:51 - 12:53
    רק בגלל שיש לנו מסך מולנו.
  • 12:54 - 12:56
    וכשאנחנו גורמים לרעש בתקשורת החברתית,
  • 12:56 - 12:58
    בואו לא ניתן לזה להטביע את הצרכים
    של אלו שמושפעים,
  • 12:58 - 13:01
    אלא במקום זאת בואו נגביר את הקולות שלהם,
  • 13:01 - 13:03
    כך שהאינטרנט יהפוך למקום
    שבו אתה לא היוצא מן הכלל
  • 13:03 - 13:06
    אם אתה מדבר על משהו שבאמת קרה לך.
  • 13:06 - 13:08
    כל הגישות השקולות הללו לחוסר צדק
  • 13:08 - 13:11
    נוגעות באבני הפינה שעליהן נבנה האינטרנט:
  • 13:12 - 13:15
    ליצור קשרים, ליצור סימנים, להתחבר -
  • 13:15 - 13:17
    כל המונחים שרומזים על לקרב בין אנשים,
  • 13:17 - 13:18
    לא להפריד ביניהם.
  • 13:19 - 13:23
    כי אם תחפשו את המילה "צדק" במילון,
  • 13:24 - 13:25
    לפני עונש,
  • 13:25 - 13:29
    לפני אכיפת חוק או רשות שיפוטית,
  • 13:30 - 13:31
    אתם מקבלים:
  • 13:31 - 13:33
    "התחזוקה של מה שנכון."
  • 13:34 - 13:38
    ואני חושבת שיש מעט דברים
    יותר "נכונים" בעולם הזה
  • 13:38 - 13:39
    מאשר לקרב בין אנשים,
  • 13:39 - 13:41
    מאשר התאגדויות.
  • 13:41 - 13:44
    ואם אנחנו נאפשר לתקשורת החברתית
    לספק את זה,
  • 13:44 - 13:48
    אז היא בהחלט יכולה לספק
    צורה מאוד עוצמתית של צדק.
  • 13:48 - 13:50
    תודה רבה לכם.
  • 13:50 - 13:53
    (מחיאות כפיים)
Title:
איך אנחנו מדברים על תקיפה מינית ברשת
Speaker:
איאון וולס
Description:

אנחנו צריכים גישה יותר שקולה לשימוש בתקשורת החברתית kngi צדק חברתי, אומרת העיתונאית והפעילה איאון וולס. לאחר שהיתה קורבן לתקיפה בלונדון, וולס פירסמה מכתב לתוקף שלה בעיתון סטודנטיאלי שהפך לויראלי והצית את קמפיין ה-#לא_אשמ/ה נגד אלימות מינית והאשמת קורבנות. בשיחה הנוגעת הזו, היא מתארת כיצד שיתוף הסיפור האישי שלה נתן תקווה לאחרים ומעבירה מסר עוצמתי נגד תרבות הביוש (שיימינג) ברשת.
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
13:56

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.