מכתב לכל המנוצחים בעידן הזה

קיץ 2016: על רקע ההתקוממויות הפופוליסטיות וההתנגשויות מלאות הזעם והפחד, הסופר אנאנד ג'ירידהראדאס מקריא מכתב במקום לשאת הרצאה. זהו המכתב שכותבים מי שניצחו בעידן השינוי הנוכחי למנוצחים או למי שחשים אבודים. המכתב גוער באליטה האידאליסטית והמנותקת ובגישה העתידנית והאוורירית שלהם שמרוכזת בשימור עצמי ומתעסקת בהצלת העולם מאחורי דלתיים סגורות, עד כי לעתים חשוב לה יותר לשגר בני-אדם אל המאדים מאשר לעזור להם על כדור הארץ. המכתב פוסל את הדוֹגמות בהן אנו דבקים ומתבצרים וקורא לנו "להעז להתחייב איש לחלומו של זולתו".

29 ביוני, 2016.

עמיתי האזרח,

אני כותב לך היום,

לך, הצד המפסיד בעידן זה.

ברגע זה בחיינו המשותפים,

כשהעולם מלא בשבר,

במחלוקות

ובפחד,

אני שולח מכתב זה

פשוט אליך,

אף על פי ששנינו יודעים

שיש עוד רבים
מאחורי ה"אליך" הזה

ויש עוד רבים
מאחורי ה"אני" הזה.

אני כותב לך כי כרגע,

העולם המתערער הזה שאנו חולקים
מפחיד אותי.

אני מניח שהוא מפחיד גם אותך.

חלק מהפחדים שלנו,
כך אני משער,

משותפים.

אבל אנו גם פוחדים הרבה
זה מזה.

אתה פוחד מעולם
בו אני רוצה לחיות,

ואילו אני פוחד מחזונך.

מכיר את ההרגשה כשאתה יודע
שבקרוב תתחולל סערה

עוד לפני הסערה?

האם גם אתה מרגיש כך,

עמיתי האזרח,

את החולשה והדאגה

שמיעוט יודעי דבר

מרגישים שהן מזכירות להם
את שנות ה-30 של המאה ה-20?

אולי אינך מרגיש כך,

כי הפחדים שלנו זה מזה
אינם מקבילים.

בסיבוב הזה,
אני חש שפחדיך מפני,

מן העולם שהתעקשתי
שהוא הנכון עבור שנינו,

הצטברו במשך שנות דור.

עבר זמן בטרם פחדיך
עוררו את פחדי,

ולא מעט משום שבתחילה

כלל לא חשבתי
שיש לי סיבה לפחוד ממך.

שמעתי אותך

אך לא הקשבתי,

כל השנים האלה, כשאמרת
שהעולם החדש והמדהים הזה

לא מדהים אותך,

לא מדהים רבים מכם,

בכל רחבי העולם המתועש;

שהעולם הפתוח והזורם
עליו התענגתי,

של אנשים, טובין וטכנולוגיות
שנעים בו בחופשיות

לכל מקום שעולה על רוחם
בעולם כולו,

איננו מבשר עבורך חירות.

עברתי בערים שלך

ואף שהסתכלתי, לא הצלחתי לראות.

אמנם שמתי לב לכך
שבסטיבנוויל שבטקסס

השתלטו על כיכר העיר

עוד ועוד משרדי עורכי-דין,

בגלל כל האנשים שנכנסו ויצאו
בשערי בתי הכלא.

אמנם שמתי לב לחנויות הריקות
בווגנר שבדרום-דקוטה,

ואת אולם האסיפות של ותיקי המלחמות

שעמד כלועג

לחלום הנצח של הקהילה.

אמנם שמתי לב לכך

שבמרכול "וול-מארט" בלנקסטר שבפנסילבניה

יותר מדי אנשים
בני 20 ו-30

נראים כעומדים למות
בתוך עשור או שניים

עורם מוכתם ולוהט,

שיערם דליל ונשרך,

שיניהם חומות ושחוקות

ואבדון בעיניהם.

שמתי לב לכך
שהצעירים שפגשתי בפריז,

בפירנצה, בברצלונה,

יש תארים,
אך לא מקומות עבודה הולמים,

הם מתפרנסים מהתמחות
כמעט עד גיל 40,

חייהם מנוּעים מלהמריא

בגלל כלכלה שיוצרת עושר,
נכון –

אבל לא מקומות עבודה.

שמעתי אמנם בחדשות על חלקים בלונדון
שהופכים לשכונות רפאים,

שבהן שועי עולם הפכו
כסף מפוקפק לדירות ריקות

ומחיריהם גירשו מבתיהם
דיירים ותיקים וזוגות צעירים.

וגם שמעתי שמרקם החיים שלכם,

הולך ונפרם.

פעם יכולתם לסמוך
שתמיד תהיה עבודה,

וכעת – כבר לא.

פעם יכולתם להזין את ילדיכם

ולוודא שיוכלו לטפס

מעט יותר גבוה מכם,

וכעת – כבר לא.

פעם יכולתם להפיק כבוד מעבודתכם,
וכעת – כבר לא.

פעם היה מקובל שאנשים כמוכם
יהיו בעלי בית,

וכעת – כבר לא.

אינני יכול לומר

שלא ידעתי את כל זה,

אבל דעתי הוסחה

כשיצרתי עתיד שבו נוכל
לחיות על מאדים,

אפילו בעודכם ממשיכים להיאבק למטה,
בכדור הארץ.

דעתי הוסחה

כשהתעסקתי בהמצאת האלמוות,

כשרבים מכם התחלתם לחיות
חיים קצרים משל הוריכם.

שמעתי את כל אלה
אך לא הקשבתי.

הסתכלתי

אך לא ראיתי.

קראתי ולא הבנתי.

שמתי לב

רק כשהתחלתם להצביע ולצעוק,

וכשהתוכן של הצבעתכם וצעקותיכם

החל לאיים עלי.

הקשבתי רק כשעברתם
לניפוץ איגודים ארציים

ולבחירת דמוגגים גסי-רוח.

רק אז הכאב שלכם
החל לעניין אותי.

אני יודע שתחושת פגיעה

היא לעתים קרובות הקדמה
ליצירת פגיעה.

אני תוהה עכשיו

אם הייתם משתוקקים פחות להפיצה

לו עמדתי לצידכם

כשרק חשתם את הפגיעה.

אני שואל את עצמי

מדוע לא עמדתי לצידכם בעבר.

סיבה אחת היא שהוקסמתי

מנביאים של שינוי,

התחלתי לסגוד לדת
של החידוש לשם החידוש,

הגלובליזציה והגבולות הפתוחים

והקליידוסקופ של הרבגוניות האנושית.

כשהשינוי הפך עבורי לדת
ולחזות פני הכל,

זה הצליח לעוור אותי,

להכשיל אותי מלראות
את תוצאות השינוי,

להתעלם מן החשיבות

שיש לשורשים, מסורת, טקסים, יציבות –

ולתחושת השייכות.

וככל שנעשיתי קנאי יותר

בסגידתי לשינוי ולפתיחות,

כך גם דחקתי אתכם
לעבר הקוטב הנגדי,

להיצמד לקיים,

לקפוא על השמרים,

להיסגר,

להשתייך.

כיום אני רואה, שלא כבעבר,

שזה שצבע עורך איננו הנכון
או שאינך מצוידת באיבר המתאים

אינם המשתנים היחידים
שמגדירים עמדת-נחיתות.

יש נחיתות מעודנת, שקטה יותר

כשיש לכם את התכונות המועדפות האלה

אך אתם עדיין חשים
שההיסטוריה מתרחקת מכם;

שבעוד העבר הסביר פנים
לאנשים כמוך,

העתיד יהיה יותר מסביר פנים

לאחרים;

שהעולם הולך ונעשה
פחות ופחות מוכר,

פחות ופחות שלך
יום אחר יום.

אינני טוען לרגע שפריבילגיות ישנות
אינן צריכות לעבור מן העולם.

כמה שיותר מהר – יותר טוב.

אתה הוא זה שעליו נגזר לחיות
במאה החדשה

שבה אין הטבות
לבעלי העור והאיברים הנכונים.

אם וכאשר זעמך יהפוך לשנאה,

דע לך שאין לכך מקום
בביתנו המשותף.

אבל עלי להודות, עמיתי האזרח,

שהמעטתי בערכו של הנטל
של ההתמודדות עם אובדן המעמד.

שכחתי

שההכרחי לחברה
עלול להיות כבד-מנשוא ליחיד.

דבר דומה קרה

לכלכלה בה חיים שנינו.

בדיוק כפי שאינני יכול ואינני רוצה

לסובב לאחור את מחוגי
שעון השוויון והמגוון,

ועם זאת נאלץ להבין

את תחושת האובדן שהם עלולים להשרות,

כך גם אני מסרב –
ולא יכולתי גם אם רציתי –

להפוך את כיוון השעון של התעצמות
המארג והתלות ההדדית של העולם

ושל ההמצאות שלא מפסיקות לצוץ.

אבל עלי להבין כיצד אתה חווה
את כל אלה.

שנים רבות אמרת לי שהחוויה שלך
את כל אלה

לא תואמת את תחזיות התיאוריות שלי.

אך בטרם הספקת להשלים משפט תלונה

על קשיי הפרנסה בשעות מטורפות,
שכר הפכפך,

הזדמנויות מתמעטות,

הכאב של הפרידה מהילדים
במעון יממה

כדי שתוכל לעבוד במשמרת שלישית,

הטחתי בפניך –
ואתה טרם השלמת את המשפט –

את הדוֹגמה שלי,

שמה שאתה בעצם חווה
הוא גמישות

וחופש.

השפה היא מהדברים היחידים
שבאמת משותפים לכולנו,

ולפעמים אני מנצל מורשת משותפת זאת

כדי לטשטש,

כדי להסיט האשמות

וכדי להצדיק את עצמי;

כדי לתייג מחדש
את מה שטוב בשבילי

כמשהו שלכאורה טוב לשנינו,

כשהפרחתי ביטויים כמו
"כלכלת השיתוף",

"ערעור סדרי עולם"

ו"מיקור גלובלי".

עכשיו אני רואה
שמה שבאמת עשיתי,

לפעמים,

היה לקנות ממך בזול
את כאבך,

לשפר לו את ההופעה

ולנסות למכור לך אותו בחזרה

בתור "חופש".

תמיד רציתי להאמין,
ושגם אתה תאמין,

שהמערכת שהיטיבה עימי,

שעשתה את חיי
מושלמים עוד ועוד,

היא גם המערכת הכי טובה בשבילך.

טענתי בהתנשאות

שאתה מצביע נגד
האינטרסים הכלכליים שלך,

מצביע בניגוד לאינטרסים שלך,

כאילו שאני יודע מהם.

זאת היתה רק הדוֹגמה הכלכלית שלי.

יש לי חולשה:

להתייחס לאינטרסים הכלכליים של אנשים
בתור האינטרסים היחידים שלהם,

ולהתעלם מדברים כמו השתייכות וגאווה

ומרצונכם לשגר מסר
למי שמתעלמים מכם.

וכך הגענו עד הלום,

לרגע מבהיל
אך לא נטול-הסבר,

של דמוגוגיה, קרע,

שנאת-זרים, תרעומת ופחד.

ואני דואג לשנינו,
אם נמשיך בכיוון הזה,

כשאני איני מקשיב,

ואתה מרגיש שאינך נשמע

וצועק כדי לאלץ אותי להקשיב,

מדאיג אותי כשכל אחד מאיתנו
מתפתה לחזון של העתיד

שבו אין מקום לאחר.

אם זה יימשך כך,

אם זה יימשך כך,

זה אולי ייגמר בדם.

כבר רואים סימנים לדם הזה

מידי יום, בעיתונים.

אני מדמיין מצוד, פשיטות,

הגליה, מחנות, עקירה.

ולא, אינני חושב שאני מגזים.

אולי אפילו ידברו על מלחמה

במקומות שבהם היינו בטוחים
שכבר גמרנו עם זה.

תמיד ישנה תקווה לגאולה.

אבל לא גאולה זולה ושטחית

שנובעת מקשקושים מסוג
"כולנו יחד בסירה הזאת".

הפעם יידרש יותר.

יהיה עלינו לקבל את העובדה
ששנינו בחרנו להיות כאן.

אנו יוצרים את ה"אחר" שלנו.

כהורים, כשכנים, כאזרחים,

אנו עדים זה לזה
ולעתים מתעלמים

זה מקיומו של זה.

אינך נקמני מלידה.

יש לי חלק מסוים

בצמא לנקמה שאתה חש כרגע,

והצמא הזה מפתה אותי

לזמום ולתכנן בריחות
עוד יותר מורכבות

מחיינו המשותפים,

מבתי הספר והשכונות

ומנמלי התעופה וגני השעשועים

שפעם חלקנו.

הבעיה שלנו היא, איפוא,

לא של כוחות גדולים, לא-אישיים,

אלא של היחסים בינך לביני.

שנינו בחרנו דרכים מסוימות
להתייחס איש לזולתו

שהביאו אותנו עד הלום.

באפשרותנו לבחור דרכים של התייחסות

שיוציאו אותנו מזה.

אבל יש דברים
שעליהם אולי ניאלץ לוותר,

עמיתי האזרח,

החל בגרסאות ששנינו מקדשים
לגבי המציאות.

האם תצליח לנטוש פנטזיות

של חברה שנפטרה
מאנשים כאלה ואחרים.

האם אני אצליח לנטוש את הרגלי

להציל את העולם מאחורי גבך,

לדון בעתיד עבודתך,

מזונך,

בתי הספר שלך,

במקומות שאנשי האבטחה
מונעים את כניסתך אליהם.

נוכל לעשות זאת רק אם
נקבל מראש את העובדה

שזנחנו איש את רעהו.

אם אפשר למצוא תקווה

בשעה מבשרת-רעות זאת,

זהו מקורה.

מזה זמן רב מדי

רדפנו אחרי חלומות נוצצים למיניהם

על חשבון תשומת הלב
לחלומות הבסיסיים שלך ושלי,

החלום לדאוג איש לזולתו,

לחשוף איש את פלאי זולתו,

לעבור את ההיסטוריה ביחד.

אנו יכולים להעז להתחייב
איש לחלומו של זולתו

ולראות בו את העיקר,
לפני כל שלט ניאון.

הבה ונעז.

שלך,

אזרח כמוך.

(מחיאות כפיים)