בדרך בה ילדים אמריקאים עוברים לבגרות,

שני מוסדות מפקחים על המסע.

הראשון הוא האחד עליו אנחנו
שומעים הרבה: מכללה.

כמה מכם אולי זוכרים את ההתרגשות שהרגשתם

כשיצאת לראשונה למכללה.

כמה מכם אולי במכללה עכשיו

ואתם מרגישים את ההתרגשות הזו ממש עכשיו.

למכללה יש כמה חסרונות.

היא יקרה; היא משאירה אנשים צעירים בחוב.

אבל בסך הכל, זה מסלול די טוב.

אנשים צעירים יוצאים מהקולג'
עם גאווה ועם חברים מעולים

ועם הרבה ידע על העולם.

ואולי הכי חשוב,

סיכוי טוב יותר בשוק העבודה
משהיה להם לפני שהגיעו לשם.

היום, אני רוצה לדבר על המוסד השני

שמפקח על המסע מילדות לבגרות בארצות הברית.

והמוסד הזה הוא הכלא.

אנשים צעירים במסע הזה נפגשים עם קציני מבחן

במקום עם מורים.

הם הולכים לבתי משפט במקום לכיתה.

השנה הראשונה שלהם בחו"ל
היא במקום נסיעה לבית הכלא.

והם יוצאים משנות העשרים שלהם

לא עם תואר בעסקים ואנגלית,

אלא עם תיק פלילי.

המוסד גם עולה לנו הרבה,

בערך 40,000 דולר בשנה

כדי לשלוח אדם צעיר לכלא בניו ג'רזי.

אבל פה, משלמי המיסים מכסים את החשבון

ומה שהילדים מקבלים זה תא כלא קר

וסימן תמידי נגדם כשהם מגיעים הביתה

וניגשים לקבל עבודה.

יש יותר ויותר ילדים במסע הזה לבגרות

מאי פעם בארצות הברית וזה
בגלל שב 40 השנים האחרונות,

קצב המאסרים שלנו גדל ב 700 אחוז.

יש לי רק שקופית אחת להרצאה הזו.

הנה היא.

הנה קצב המאסרים שלנו,

בערך 716 אנשים ל 100,000 באוכלוסיה.

הנה מדינות ה OECD.

ומה עוד, זה ילדים עניים
שאנחנו שולחים לכלא,

יותר מדי מהם מקהילות
האפרו אמריקאיות ולטיניות

כך שהכלא עכשיו עומד קשיח
בין אנשים צעירים שמנסים להצליח

והגשמת החלום האמריקאי.

הבעיה למעשה מעט קשה יותר מזה

מפני שאנחנו לא רק שולחים ילדים עניים לכלא,

אנחנו משיתים על ילדים עניים
עלויות בתי משפט,

עם תקופות מבחן והגבלות של שחרור על תנאי,

עם מעצרים בדרגה נמוכה,

אנחנו מבקשים מהם לחיות
בבתי מעבר ובמעצרי בית,

ואנחנו מבקשים מהם להתמודד עם כוח המשטרה

שנכנסת לשכונות של קהילות עניות וצבעוניות,

לא למטרת קידום בטיחות הציבור,

אלא כדי למלא מכסות מעצרים,
כדי למלא את חשבונות העיר.

זה הצד החבוי של
הניסוי ההסטורי שלנו בענישה:

אנשים צעירים דואגים שכל רגע,
הם יעצרו, יחפשו עליהם והם יאסרו.

לא רק ברחובות, אלא בבתיהם,

בבית הספר ובעבודה.

התעניינתי במסלול האחר הזה לבגרות

כשהייתי עצמי סטודנטית במכללה

כשהלכתי לאוניברסיטת פנסילבניה

בתחילת שנות ה 2000.

פן יושבת בתוך שכונה אפרו אמריקאית הסטורית.

אז יש לכם את שני המסעות המקבילים
שמתקדמים באותו זמן:

הילדים שהולכים
לאוניברסיטה המעולה הפרטית הזו,

והילדים מהשכונה הקרובה,

כמה מהם מגיעים למכללה,

והרבה מהם נשלחים לכלא.

בשנה השניה שלי, התחלתי ללמד
אישה צעירה שהיתה בתיכון

שחיה במרחק 10 דקות מהאוניברסיטה.

במהרה, בן הדוד שלה
הגיע הביתה מבית מעצר לצעירים.

הוא היה בן 15, בכיתה י'.

התחלתי להכיר אותו ואת חבריו ומשפחתו,

ושאלתי אותו מה הוא חושב
על שאני אכתוב על חייו

לתזה של התואר השני שלי במכללה.

תזת התואר השני הפכה לדיסרטציה בפרינסטון

ועכשיו לספר.

עד סוף השנה השניה שלי,

עברתי לתוך השכונה וביליתי
את שש השנים הבאות

בלנסות להבין מה עמד
בפני אנשים צעירים כשהם התבגרו.

בשבוע הראשון שביליתי בשכונה,

ראיתי שני בנים, בני חמש ושבע,

משחקים תופסת,

בה הילד הגדול רץ אחרי השני.

הוא שיחק את השוטר.

כשהשוטר תפס את הילד הצעיר,

הוא דחף אותו למטה,

אזק אותו עם אזיקים דמיוניים,

לקח רבע דולר מכיס הילד,

ואמר, "אני מחרים את זה."

הוא שאל את הילד אם הוא מחזיק סמים

או אם היה צו מעצר נגדו.

הרבה פעמים, ראיתי את המשחק הזה חוזר,

לפעמים ילדים היו פשוט מוותרים על לרוץ,

ושוכבים על הרצפה

עם הידיים מעל הראש, או שטוחות מול הקיר.

ילדים היו צועקים אחד על השני,

"אני הולך לכלוא אותך,

אני אכלא אותך ולעולם לא תחזור הביתה!"

פעם ראיתי ילד בן שש מוריד מכנסיים של אחר

ומנסה לעשות חיפוש נקבים.

ב 18 החודשים הראשונים שחייתי בשכונה,

כתבתי בכל פעם שראיתי מגע בין המשטרה

ואנשים שהיו שכני.

אז ב 18 החודשים הראשונים,

צפיתי במשטרה עוצרת
הולכי רגל או אנשים במכוניות,

מחפשת על אנשים, בודקת שמות של אנשים,

רודפת אחרי אנשים ברחובות,

לוקחת אנשים לתשאול.

או מבצעים מאסר כל יום,
עם חמישה יוצאי דופן.

חמישים ושתיים פעמים,
צפיתי במשטרה שוברת דלתות,

רודפת אחרי אנשים דרך בתים

או מבצעת מעצר של מישהו בביתו.

ארבע עשרה פעמים בשנה וחצי הראשונות,

צפיתי במשטרה מכה, חונקת, בועטת,
דורכת או מרביצה לאנשים צעירים

אחרי שהם תפסו אותם.

לאט לאט, התחלתי להכיר שני אחים,

צ'אק וטים.

צ'אק היה בן 18 כשנפגשנו, בכיתה י"ב.

הוא שיחק בנבחרת הכדורסל
וקיבל ציונים של 70, 80.

אחיו הצעיר, טים, היה בן 10.

וטים אהב את צ'אק; הוא עקב אחריו הרבה,

והתייחס אל צ'אק כמנטור שלו.

הם חיו עם אימם וסבם

בבנין של שתי קומות בשורה
עם דשא קידמי ומרפסת אחורית.

אימם נאבקה בהתמכרות
בכל הזמן בו הילדים גדלו.

היא מעולם לא היתה מסוגלת באמת
להחזיק עבודה לזמן ממושך,

זו היתה הפנסיה של הסב שתמכה במשפחה,

לא באמת מספיק כדי לשלם על אוכל ובגדים

וחומרים לבית הספר לילדים גדלים.

המשפחה ממש נאבקה.

אז כשנפגשנו, צ'אק היה בכיתה י"ב.

הוא בדיוק חגג 18.

באותו חורף, ילד בחצר בית הספר

קרא לאימו של צ'אק זונת קראק.

צ'ק דחף את הילד עם הפנים לשלג

ושוטר בית הספר האשים אותו בתקיפה.

הילד האחר היה בסדר ביום למחרת,

אני חושבת שזו היתה הגאווה
שנפגעה יותר מכל דבר אחר.

אבל בכל אופן, מאחר וצ'אק היה בן 18,

התקיפה הזו שלחה אותו לבית כלא לבוגרים

על סטייט רואד בצפון מזרח פילדלפיה,

שם הוא ישב, לא מסוגל לשלם ערבות --
הוא לא היה יכול להרשות לעצמו אותה --

בעוד תאריכי המשפט נגררו עוד ועוד

במשך רוב שנתו האחרונה.

לבסוף, לקראת סוף העונה הזו,

השופט במקרה התקיפה זרק את רוב ההאשמות

וצ'אק חזר הביתה

עם רק כמה מאות דולרים
בעמלות בית משפט תלויים במעל ראשו.

טים היה ממש שמח באותו יום.

בסתיו הבא, צ'אק ניסה להרשם מחדש לכיתה י"ב,

אבל מזכירת בית הספר אמרה לו

שהוא היה בן 19 אז ומבוגר מדי להתקבל שוב.

אז השופט במקרה התקיפה שלו
הוציא צו מעצר על שמו

מפני שהוא לא היה יכול לשלם
את 225 הדולרים של דמי בית משפט

שהיו אמורים להיות משולמים
כמה שבועות לאחר שהמשפט הסתיים.

אז הוא היה נושר מתיכון ובמנוסה.

המעצר הראשון של טים
הגיע מאוחר יותר באותה שנה

אחרי שהגיע לגיל 11.

צ'אק הצליח להסיר את צו המעצר שלו

והיה בתוכנית תשלומים לדמי בית המשפט

והוא הסיע את טים לבית הספר ברכב של חברתו.

אז שוטר עצר אותם, בדק את הרכב,

והמכונית עלתה כגנובה מקליפורניה.

לצ'אק לא היה מושג איפה בהסטוריה
של המכונית היא נגנבה.

הדוד של חברתו קנה אותה
במכירה פומבית של מכוניות משומשות

בצפון פילדלפיה.

צ'אק וטים מעולם לא היו
מחוץ לאזור שלוש המדינות,

שלא לדבר על קליפורניה.

אבל בכל אופן, השוטר במקוף

האשים את צאק בקבלת רכוש גנוב.

ואז שופט הנוער מספר ימים לאחר מכן,

האשים את טים, בגיל 11,

בסיוע בקבלת רכוש גנוב

ואז הוא הושם בתקופת מבחן של שלוש שנים.

עם גזר דין זה של תקופת המבחן
שתלוי מעל ראשו,

צ'אק הושיב את אחיו הקטן

והתחיל ללמד אותו איך לחמוק מהמשטרה.

הם היו יושבים אחד ליד השני
על המרפסת האחורית

מביטים אל הסמטה המשותפת

וצ'אק היה מלמד את טים
איך לזהות מכוניות משטרה סמויות,

איך להתמדד עם פשיטת משטרה בלילה,
איך ואיפה להתחבא.

אני רוצה שתדמיינו לשניה

איך החיים של צ'אק וטים היו

אם הם היו חיים בשכונה
בה ילדים הולכים למכללה,

לא לכלא.

שכונה כמו זו בה אני גדלתי.

אוקיי, אתם אולי אומרים.

אבל צ'אק וטים, ילדים כמוהם,
הם מבצעים פשעים!

לא מגיע להם ללכת לכלא?

לא מגיע לכם לחיות בפחד ממעצר?

ובכן, התשובה שלי תהיה לא.

לא מגיע להם.

ובהחלט לא על הדברים שצעירים אחרים

עם יותר זכויות מקבלים פטור מעונש.

אם צ'אק היה הולך לתיכון שלי,

ריב חצר בית הספר היה נגמר שם,

כריב בית ספר.

זה לעולם לא היה הופך למקרה של תקיפה.

לאף לא ילד אחד שהלכתי איתו למכללה

היה תיק פלילי כרגע.

לאף אחד.

אבל האם אתם יכולים לדמיין לכמה היו
אם המשטרה היתה עוצרת את הילדים האלה

ומחפשת בכיסייהם סמים כשהם נכנסו לכיתה?

או היו פושטים על מסיבות
האחוות באמצע הלילה?

אוקיי, אתם אולי הייתם אומרים,

אבל האם לאחוז המאסר הגבוה הזה

אין יד באחוז הפשיעה הנמוך באמת?

הפשע ירד. זה דבר טוב.

לגמרי, זה דבר טוב. הפשע ירד.

הוא ירד בצורה תלולה בשנות ה 90 וה 2000.

אבל לפי ועדת האקדמיה

שהתכנסה על ידי האקדמיה הלאומית למדעים
בשנה שעברה,

היחס בין אחוז המאסרים הגבוה הסטורית שלנו

ואחוזי הפשע הנמוכים הוא די צולע.

מסתבר שאחוזי הפשע שלנו עולים ויורדים

ללא קשר לכמה אנשים צעירים
אנחנו שולחים לכלא.

אנחנו נוטים לחשוב על צדק בדרך מאוד צרה:

טוב ורע, זכאי ואשם.

חוסר צדק נוגע ללהיות מורשע לא בצדק.

אז אם אתם מורשעים על משהו שעשיתם,

אתם צריכים להענש על זה.

יש אנשים תמימים ואשמים,

יש קורבנות ויש פושעים.

אולי נוכל לחשוב מעט יותר לרוחב.

ממש עכשיו, אנחנו מבקשים מילדים
שחיים בשכונות הכי מקופחות,

שיש להם הכי פחות משאבים משפחתיים,

שהולכים לבתי הספר הכי גרועים,

שעומדים בפני הזמנים הכי קשים בשוק העבודה,

שחיים בשכונות בהן האלימות
היא בעיה יום יומית,

אנחנו מבקשים מהילדים האלה
ללכת על הקו הכי דק שאפשר --

בעיקרון לעולם לא לעשות משהו לא בסדר.

למה אנחנו לא מספקים תמיכה
לצעירים שעומדים בפני אתגרים?

למה אנחנו מציעים רק אזיקים,
זמן בכלא ואת המציאות של בריחה?

האם אנחנו יכולים לדמיין משהו טוב יותר?

האם אנחנו יכולים לדמיין
מערכת משפט שמעדיפה שיקום?

מניעה, הכללה אזרחית,

במקום ענישה?

(מחיאות כפיים)

מערכת משפט שמכירה

בכך שהמסורת של הדרת אנשים עניים צבעוניים
שארצות הברית עמדב בפניה

וזה לא מקדם ומחלחל להכללות האלו.

(מחיאות כפיים)

ולבסוף, מערכת משפט שמאמינה בצעירים שחורים,

במקום להתייחס לצעירים שחורים
כאוייב שצריך לאסוף.

(מחיאות כפיים)

החדשות הטובות הן שאנחנו כבר עושים זאת.

לפני כמה שנים, מישל אלכסנדר
כתבה את "ג'ים קרואו החדש,"

שגרם לאמריקאים לראות
את המאסרים כסוגיה אזרחית

בגודל הסטורי בדרך שלא נראה קודם לכן.

הנשיא אובמה והפרקליט הראשי
אריק הולדר יצאו בחוזקה

לרפורמה בגזרי דין,

בצורך לטפל בחוסר שוויון גזעני במאסרים.

אנחנו רואים מדינות זורקות
את עצור וחפש

כהפרת זכויות האזרח שהיא.

אנחנו רואים ערים ומדינות
הופכות אחזקת מריחואנה לחוקית.

ניו יורק, ניו ג'רזי וקליפורניה

הפחיתו את אוכלוסיות הכלא שלהם,
סגרו בתי כלא,

בעודם רואים ירידה גדולה בפשיעה.

גם טקסס נכנסה לזה עכשיו,

גם סוגרת בתי כלא, משקיעה בחינוך.

הקואליציה המעניינת הזו בונה מימין ומשמאל,

שבנויה מאסירים לשעבר ושמרנים פיסקלים,

של אקטיביסטים לזכויות אזרח וליברטריאנים,

של אנשים צעירים שיצאים לרחובות
למחות על אלימות המשטרה

נגד צעירים שחורים לא חמושים,

ואנשים עשירים מבוגרים יותר --

כמה מכם פה בקהל --

מזרימים כסף גדול ליוזמות הפסקת המאסר

בקונגרס מחולק מאוד,

העבודה של רפורמה במערכת המשפט שלנו

זה באמת הדבר היחיד שהימין והשמאל

מסכימים עליו.

לא חשבתי שאני אראה את הרגע הפוליטי בחיי.

אני חושבת שהרבה מהאנשים שעבדו ללא לאות

כדי לכתוב על הגורמים והתוצאות

של אחוזי המאסר הגבוהים הסטורית שלנו

לא חשבו שנראה את הרגע הזה בחיינו.

השאלה בשבילנו עכשיו היא,
כמה אנחנו יכולים לעשות מזה?

כמה אנחנו יכולים להשתנות?

אני רוצה לסיים עם קריאה לאנשים צעירים,

האנשים הצעירים שהולכים למכללה

והאנשים הצעירים שנאבקים
כדי להשאר מחוץ לכלא

או לעבור את הכלא ולחזור הביתה.

זה אולי יראה שהמסלולים האלו
של הבגרות הם במרחק של עולמות,

אבל האנשים הצעירים שמשתתפים
בשני המוסדות האלה

שמעבירים אותנו לבגרות,

יש להם דבר אחד משותף:

שנייהם יכולים להיות מנהיגים בעבודת
הרפורמה של מערכת המשפט שלנו.

אנשים צעירים תמיד היו מנהיגים
במאבק לזכויות שוות,

המאבק שיותר אנשים יקבלו כבוד

וסיכוי לחרות.

המשימה לדור של האנשים הצעירים

שמתבגרים כרגע משנה סדרים זה, פוטנציאלית,

היא להפסיק את המאסרים המסיביים
ולבנות מערכת משפט חדשה,

בדגש על המילה צדק.

תודה.

(מחיאות כפיים)