כשהגעתי לקייב,
באחד לפברואר השנה,
כיכר העצמאות היה תחת מצור,
מוקף בשוטרים נאמנים לממשלה.
המוחאים שהחזיקו במיידן
בשם זה ידועה הכיכר,
התכוננו למאבק,
בצבירת כלי נשק ביתיים
ובייצור המוני של כלי שריון מאולתרים.
המחאות החלו בשקט בשלהי שנת 2013
לאחר שנשיא אוקראינה, ויקטור יאנוקביץ',
דחה הסכמה מרחיקה לכת עם האיחוד האירופאי
לטובת קשרים חזקים יותר עם רוסיה.
בתגובה, עשרות אלפי תושבים לא מרוצים
נהרו אל מרכז קייב כדי להפגין
נגד נאמנות זו.
במשך החודשים שעברו,
העימותים בין המשטרה לאזרחים גברו והתעצמו.
הקמתי סטודיו פורטרט מאולתר
על יד המחסומים ברחוב הורושבסקי.
שם, צילמתי את הלוחמים על רקע מסך שחור,
מסך שקטע את התפאורה
המאוד ויזואלית ומושכת
של אש, קרח ועשן.
כדי לספר את הסיפורים האישיים-האנושיים כאן,
הרגשתי שיש צורך להסיר את
המרכיבים החזותיים הדרמטיים
שנהיו כל כך מוכרים ונשנים
בתוך תקשורת המיינסטרים.
אני הייתי עדה לא רק לחדשות,
אך גם להיסטוריה.
עם תובנה זו,
הייתי חופשיה ממוסכמות העיתונות המצולמת
של העיתון והמגזין.
אולג, וואסילי ומקסים היו
כולם גברים רגילים.
עם חיים רגילים מערים רגילות.
אך התחפושות המשוכללות
שהתכסו בהם
היו די יוצאות מן הכלל.
אני אומרת את המילה "תחפושת"
מכיון שאלו לא היו בגדים
שיועדו להם
או שהותאמו על ידי מישהו,
הם היו מדים מאולתרים
עשויים מציוד צבאי שהוצא מכלל שימוש,
מדי קרב לא רגילים
ושלל שנלקח מהמשטרה.
התחלתי להתעניין בדרך
בה בחרו לייצג את עצמם.
הביטוי החיצוני הזה של גבריות,
האידאל של הלוחם.
עבדתי באטיות,
עם שימוש במצלמת פילם אנלוגית
עם לולאת מיקוד ידנית
ומד-אור ידני.
התהליך הוא מיושן.
זה נותן לי את הזמן לדבר עם כל אחד
ולהסתכל עליהם, בדממה,
בזמן שהם מסתכלים עלי חזרה.
המתחים העולים הגיעו לשיאם
ביום האלימות הקשה ביותר
ב- 20 לפברואר,
שנהיה מפורסם כחמישי-יום הדמים.
צלפים, נאמנים לממשלה,
פתחו באש לעבר האזרחים
והמפגינים ברחוב אינסטיטוצקיה.
הרבה נהרגו,
בטווח זמן קצר מאד.
הקבלה ב"הוטל אוקראינה"
הפכה לחדר מתים.
שורות של גופות שכבו ברחוב.
והדם כיסה את המדרכות.
ביום שלמחרת,
הנשיא יאנוקוביץ' ברח מאוקראינה.
בסך הכל, שלושה חדשי מחאה
הביאו לתוצאה של יותר מ-120 הרוגים וודאיים
ועוד הרבה מאד נעדרים.
ההיסטוריה התגלתה מהר,
אך החגיגות נותרו חסרות במיידן.
בחלוף הימים בכיכרה המרכזי של קייב,
לזרמים של לוחמים חמושים
הצטרפו עשרות אלפי אנשים רגילים,
שמילאו את הרחובות באקט של אבל משותף.
הרבה מהם היו נשים שלעתים
קרובות נשאו פרחים
שהביאו להניח
כסמל כבוד למתים.
הן באו יום אחרי יום
והן כיסו את הכיכר
במיליוני פרחים.
מיידן נעטפה בעצבות.
שקט שרר ויכולתי לשמוע את הציפורים שרים.
לא שמעתי זאת בעבר.
עצרתי נשים
בהתקרבן למחסומים
להניח מנחותיהן.
וביקשתי לצלם אותן.
רוב הנשים בכו כשצילמתי אותן.
ביום הראשון,
המתקן שלי, אמין, ואני בכינו
עם כמעט כל אישה שביקרה בסטודיו שלנו.
הייתה היעדרות בולטת של נשים
עד לאותה עת.
והצבע של מעילי הפסטל שלהן,
התיקים המבריקים שלהן,
וצרורות פרחי הציפורן האדומים,
ורדים לבנים ושושנים צהובים
שנשאו
צרמו עם הכיכר המושחר
והגברים המושחרים
שחנו שם.
ברור לי ששני סדרי התמונות האלו
לא ממש הגיוניים האחד מבלי האחר.
הם על גברים ונשים
ועל איך שאנחנו--
לא איך אנו נראים,
אלא איך אנחנו כבני אדם.
הם מדברים על תפקידי מגדר בקונפליקט,
לא רק במיידן,
ולא רק באוקראינה.
גברים נלחמים ברוב המלחמות
ונשים מתאבלות עליהם.
אם הגברים הראו את אידאל הלוחם,
אז הנשים הראו
את ההשלכות של אלימות כזאת.
כשצילמתי תמונות אלו,
האמנתי שאני מתעדת את סופם של
האירועים האלימים באוקראינה.
אך עכשיו אני מבינה,
שזהו תיעוד של ההתחלה.
היום, סכום המתים עומד בסביבות 3,000,
בזמן שמאות אלפים הועברו ממקומם.
הייתי באוקראינה שוב, לפני שישה שבועות.
במיידן, המחסומים פורקו,
ואבני המדרכה ששימשו ככלי נשק
במהלך המחאות, הוחלפו.
כך שהתנועה זורמת בחופשיות
דרך מרכז הכיכר.
הלוחמים, הנשים, והפרחים אינם עוד.
שלט חוצות ענק עם ציור אווזים
עפים מעל שדה חיטה
מכסה את את השלד השרוף
של בנין האיגוד המקצועי.
ומכריז,
"תהילה לאוקראינה
תהילה לגיבורים"
תודה לכם.
(תשואות).