נפלא להיות כאן
ולדבר על המסע שלי,

לדבר על כיסא הגלגלים
ועל החופש שהוא נתן לי.

התחלתי להשתמש בכיסא-גלגלים
לפני 16 שנה, כשמחלה ממושכת

שינתה את הגישה הפיזית
שלי לעולם.

כשהתחלתי להשתמש בכיסא הגלגלים,
זה היה חופש חדש וכביר.

כבר ראיתי שחיי חומקים ממני
ונעשים מוגבלים.

זה היה כמו לקבל צעצוע
גדול וחדש.

יכולתי להסתחרר בו
ולחוש שוב את הרוח על פני.

היה מלהיב
להיות סתם בחוץ, ברחוב.

אבל למרות שנהניתי
מהשמחה והחופש החדשים האלה,

התגובה של האנשים כלפי
השתנתה לגמרי.

זה היה כאילו
הם כבר לא רואים אותי,

כאילו ירדה עלי גלימת היעלמות.

הם כאילו ראו אותי
לפי הנחות היסוד שלהם

מבחינת ההרגשה להיות בכיסא-גלגלים.

כששאלתי אנשים על האסוציאציות
שמעורר בהם כיסא הגלגלים,

הם השתמשו במלים כמו
"מוגבלות", "פחד", "רחמים" ו"נכות".

הבנתי שמאז ומתמיד הפכתי תגובות אלה
לחלק מזהותי

ושזה שינה אותי
ברמה עמוקה ביותר.

חלק ממני הפך לזר לי.

ראיתי את עצמי
לא מנקודת מבטי,

אלא בבירור ובהתמדה מנקודת המבט
של תגובתו של הזולת.

ולכן ידעתי שעלי לכתוב סיפורים משלי
אודות החוויה הזו,

נרטיבים חדשים,
כדי להשיב לעצמי את זהותי.

למצוא חופש:
בכתבנו את סיפורינו-אנו, אנחנו לומדים להתייחס לכתבי-חיינו באותה רצינות כמו לנרטיבים 'רשמיים'.

התחלתי ליצור אמנות
שמטרתה למסור משהו

אודות החדווה והחופש שחשתי
בעת השימוש בכיסא-גלגלים --

כיסא חשמלי/כיסא-כוח --
כדי להתמודד עם העולם.

עבדתי על המרת אותן
תגובות שהפנמתי,

אותן דעות מוקדמות שעיצבו
במידה כה רבה את זהותי

כשהתחלתי להשתמש בכיסא-גלגלים,

ע"י יצירת דימויים לא-צפויים.

כיסא הגלגלים הפך לעצם
המשמש לציור ולמשחק.

כשהתחלתי להותיר עקבות,
פשוטו כמשמעו, לחדוותי ולחירותי,

היה מרגש לראות את תגובותיהם
המתעניינות והמופתעות של האנשים.

נראה שזה עורר
נקודות-מבט חדשות,

וזה תרם לשינוי בחשיבה.

זה הוכיח שעיסוק באמנות
יכול לעצב מחדש זהות

ולשנות דעות מוקדמות
בעזרת מבט מחודש על המוכּר.

אז כשהתחלתי לצלול, ב-2005,

תפשתי שציוד הצלילה
מרחיב את תחום הפעילות

ממש כמו כיסא-גלגלים,

אבל האסוציאציות שמעלה ציוד צלילה
הן של ריגוש והרפתקה,

בשונה לגמרי מהתגובות
שמעורר כיסא-גלגלים.

אז חשבתי לעצמי:

"מעניין מה יקרה
אם אחבר בין שני אלה."

[צחוק ומחיאות כפיים]

וכיסא הגלגלים התת-מימי
שנולד מכך

לקח אותי למסע מופלא ביותר
לאורך 7 השנים האחרונות.

וכדי לתת לכם מושג
איך זה,

אני רוצה לשתף אתכם באחת התוצאות
של יצירת החזיון הזה,

ולהראות לכם לאיזה מסע מופלא
זה לקח אותי.

[מוסיקה]

[מחיאות כפיים]

זו חוויה מדהימה ביותר,

יותר מרוב הדברים
שחוויתי בימי חיי.

היה לי חופש תנועה,
פשוטו כמשמעו,

במרחב של 360 מעלות

ותחושת אקסטזה
של חדווה וחופש.

ומשהו לא-צפוי עד להפתיע

היה שנראה שאנשים אחרים
רואים וחשים זאת גם הם.

עיניהם ממש בורקות,
והם אומרים דברים כמו:

"גם אני רוצה כזה,"

או, "אם את יכולה לעשות את זה,
אני יכול לעשות הכל."

ונראה לי שזה בגלל
שבאותו רגע

שהם רואים עצם מסוים
ללא מסגרת ההתייחסות שלו,

או שזה חורג ממסגרות ההתייחסות
שיש להם עבור כיסא הגלגלים,

זה מאלץ אותם לחשוב
בדרך חדשה לגמרי.

לדעתי, אותו רגע
של מחשבה חדשה לגמרי

יוצר אולי חופש

שמתפשט ומגיע
עד חייהם של אנשים אחרים.

מבחינתי זה אומר שהם רואים
את ערכו של השוני,

את השמחה שזה מביא,

במקום להישאר ממוקדים
באובדן או במגבלה,

אנו רואים ומגלים
את העוצמה והשמחה

שטמונים בראיית העולם
מנקודות-מבט חדשות ומלהיבות.

עבורי, כיסא הגלגלים הופך
לאמצעי של שינוי.

למעשה, אני מכנה כעת את
כיסא הגלגלים התת-מימי: "שער",

כי הוא ממש הדף והעביר אותי

למצב הוויה חדש,

למימדים חדשים ולרמה חדשה
של מודעות.

ודבר נוסף:

מכיוון שאיש לא ראה או שמע

על כיסא-גלגלים תת-מימי
עד עתה,

ויצירת החזיון הזה
היא יצירה

של צורות ראיה,
הוויה וידיעה חדשות,

יש לכם כעת המושג הזה בראש.

וכעת גם אתם מהווים
חלק מיצירת האמנות הזו.

[מחיאות כפיים]