חשבתי לקפץ מעט כדי להירגע,

אבל זה בעצם משפיע הפוך,

כך שזה היה רעיון גרוע.
[צחוק]

בכל אופן, שמחתי לקבל את ההזמנה

להציג בפניכם מעט
מהמוסיקה ומהיצירה שלי

כמלחין, כנראה משום שזה מחניף

לנרקיסיזם המפורסם והשופע שלי.
[צחוק]

אני לא מתלוצץ.
חשבתי שכדאי פשוט

להגיד את זה ולעבור הלאה.
[צחוק]

אבל העניין הוא שצצה מיד בעיה:

מוסיקה ממש משעממת אותי,

ואני ממש משתעמם מתפקיד המלחין,

אז החלטתי לשים
את הרעיון הזה של השעמום

במרכז ההרצאה
שאתן לכם היום.

ובנוסף, אשתף אתכם במוסיקה שלי,
אבל אני מקווה

לעשות זאת בדרך
שתספר סיפור מסוים:

איך ניצלתי את השעמום כזרז

ליצירתיות ולחדשנות,
ואיך השעמום

בעצם אילץ אותי
להחליף את שאלת היסוד

שאני שואל את עצמי
בתחום שלי,

וכיצד השעמום, במובן מסוים,

גם דוחף אותי לקחת על עצמי
תפקידים שהם מעבר

להגדרה המסורתית והצרה ביותר
של תפקיד המלחין.

היום ברצוני להתחיל עם מובאה

מתוך קטע מוסיקלי לפסנתר.

[מוסיקה]

טוב. אני כתבתי את זה.
[צחוק]

לא, זה לא--[מחיאות כפיים]
הו, באמת תודה רבה.

לא, לא,
לא אני כתבתי את זה.

למעשה זהו קטע מאת בטהובן,

כך שלא תיפקדתי כאן כמלחין.

כרגע תיפקדתי כמפרש,

זה אני, המפרש.

מפרש של מה?
של קטע מוסיקלי, נכון?

אך אנו יכולים לשאול,
"האם זו מוסיקה?"

זאת שאלה רטורית, כמובן,

כי לפי כל קנה-מידה
עלינו להסיק

שזהו כמובן קטע מוסיקלי,

אבל אני שואל שאלה זו כעת

רק כדי שתזכרו אותה

כי עוד אחזור אליה.

זה יהיה מין פזמון חוזר

בהמשך ההרצאה.

אז יש לנו קטע
מאת בטהובן,

והבעיה שלי איתו היא,
שהוא משעמם.

כלומר-- אני כאילו-- זה כמו--
[צחוק]

זה בטהובן!
איך אתה יכול להגיד את זה?

נו, טוב, אני לא יודע.
זה מאד מוכר לי.

היה עלי לתרגל אותו כילד,
וממש נמאס לי ממנו-- [צחוק]

אז הייתי רוצה לנסות
לשנות אותו,

לשנות אותו באופן מסוים,
לעשות אותו אישי יותר,

אז אם אקח את הפתיחה,
למשל הרעיון הזה--

[מוסיקה]

ובמקום זה אעשה--
[מוסיקה]

ואז אאלתר קצת
על המנגינה

שממשיכה משם--
[מוסיקה]

[מוסיקה]

אז זה יהיה משהו כזה--
תודה רבה.

[מחיאות כפיים]

אני אעשה מין משהו כזה,

וזה לא בהכרח יהיה
טוב יותר מהקטע של בטהובן.

בעצם, נראה לי שזה לא טוב יותר.
העניין הוא-- [צחוק]

זה יותר מעניין בעיני.
זה פחות משעמם אותי.

זה יותר מתאים לי,
מכיוון שעלי

לחשוב על ההחלטות שאקבל
תוך כדי הביצוע

בעוד הטקסט של בטהובן
עובר לי בראש במקביל

ואני מנסה למצוא
אילו מין שינויים

אעשה לו.

כך שבעיני זו משימה מרתקת,

ובאמת נכנסתי לתוך כינוי הגוף הראשון הזה,

וכעת פרצופי מופיע פעמיים,
אז אולי נוכל להסכים

שזו משימה סוליפסיסטית ביסודה.
[צחוק]

אבל היא מרתקת ומעניינת בעיני

לזמן-מה, ואחר אני משתעמם ממנה,
ובממנה,

אני למעשה מתכוון, הפסנתר,
בגלל שהוא הופך להיות

כלי-נגינה מוכר,
טווח הקולות שלו בעצם

די דחוס,
לפחות כשמנגנים על הקלידים,

ואם לא עושים דברים
כמו להאזין לו

אחרי שמעלים אותו באש
או משהו כזה,

זה נעשה מעט משעמם,
ודי מהר

אני עובר לכלים אחרים,
והם נעשים מוכרים,

ובסופו של דבר אני מוצא עצמי
מתכנן ובונה

כלי-נגינה משלי,
והבאתי איתי אחד כזה,

חשבתי לנגן עליו מעט עבורכם

כדי שתשמעו את הצליל שלו.

[מוסיקה]

חשוב שיהיו מעצורי דלת.
[צחוק]

יש לי מסרקים. אלה המסרקים היחידים
שיש לי. [מוסיקה]

כולם מורכבים על הכלי שלי.
[צחוק]

[מוסיקה]

אני יכול לעשות כל מיני דברים.
אני יכול לנגן

עם קשת של כינור.
אני לא חייב להשתמש במקלות האכילה.

אז יש לנו הצליל הזה.
[מוסיקה]

ועם קצת אלקטרוניקה,

אני יכול לשנות את הצלילים
בקיצוניות. [מוסיקה]

[מוסיקה]

כך, וכך.
[מוסיקה]

וכן הלאה.

אז זה נותן לכם מושג
על עולם הצלילים

של כלי הנגינה הזה,
שבעיני הוא מעניין למדי

וזה שם אותי בתפקיד הממציא,
ומה שנחמד בזה--

הכלי הזה נקרא "העכבר המוסקיטר"...
[צחוק]

ומה שמגניב בו הוא,

שאני נגן העכבר המוסקיטר הכי טוב בעולם.
[צחוק]

בסדר?
[מחיאות כפיים]

בהקשר זה,
זהו אחד הדברים,

זה אחד היתרונות
של להיות --

וזהו תפקיד נוסף--
הממציא. ודרך אגב,

כשאמרתי שאני הכי טוב בעולם,

אם אתם עושים חשבון,
היו לנו נרקיסיזם וסוליפסיסזם

וכעת גם
מנה גדושה של אגוצנטריות.

אני יודע שאחדים מביניכם חושבים, יש!
בעצם, אני לא יודע. [צחוק]

בכל אופן,
זה גם תפקיד מהנה מאד.

עלי להוסיף שאני גם
נגן העכבר המוסקיטר הגרוע בעולם,

ומההגדרה הזו הייתי הכי מודאג

כשהייתי בצד הקודם
של הקביעות.

אני שמח שעברתי את זה.
לא ניכנס לזה.

אני בוכה מבפנים.
יש עדיין צלקות.

אבל הנקודה שלי היא
שכל המשימות האלה

מרתקות אותי מבחינת הכמות,
אך כפי שהצגתי אותן לכם

הן למעשה משימות מבודדות,

ולכן מהר מאד
רציתי להתחבר לאנשים אחרים

אז אני שמח שלמעשה
אני זוכה להלחין עבורם.

אני זוכה לכתוב, לעתים עבור סולנים
ואני זוכה לעבוד עם אדם יחיד,

לעתים תזמורת שלמה,
ואני עובד עם המון אנשים,

ואולי זו היכולת,
התפקיד היצירתי,

שהודות לו אני הכי מפורסם
מבחינה מקצועית.

חלק מהתכלילים שלי כמלחין
נראים ככה,

ואחרים נראים ככה,

ויש שנראים ככה,

ואת כולם אני כותב ביד,
וזה באמת מעייף.

נדרש המון המון זמן
לכתוב את התכלילים האלה,

וכרגע אני עובד על יצירה

שאורכה 180 עמודים,

וזה פשוט חלק גדול מחיי,
ואני ממש תולש את השערות.

יש לי הרבה,
שאני מניח שזה טוב.[צחוק]

אז זה נעשה באמת
משעמם ומעייף עבורי,

ואחרי זמן-מה תהליך כתיבת התווים
לא רק משעמם,

אלא גם גורם לי לרצות
שהוא יהיה מעניין יותר,

וזה דחף אותי למיזמים כמו זה.

זהו קטע מתכליל בשם

"המטפיזיקה של כתיבת התווים."

רוחב התכליל המלא הוא 21 מטרים.

זהו אוסף מטורף
של תווים ציוריים.

הבה נבצע תקריב
על חלק ממנו כאן. אתם רואים

שזה די מפורט.
אני עושה את כל זה בעזרת שבלונות,

עם ווים ישרים, עם עיקולים צרפתיים,
וביד חופשית,

ו-21 המטרים בעצם פוצלו

ל-12 לוחות ברוחב 2 מטרים
שהותקנו

במבואת המרפסת של
מוזיאון "מרכז האמנויות ע"ש קנטור",

וזה הוצג במוזיאון
במשך שנה אחת,

ובמשך אותה שנה
זה נחווה כאמנות חזותית

ברוב ימי השבוע, פרט לימי שישי,
כפי שאתם רואים בתמונות,

מהצהריים ועד אחת,
ורק אז

באו נגנים שונים ופירשו

את כתב החרטומים
הציורי והבלתי-מוגדר הזה. [צחוק]

זו היתה באמת חוויה מרגשת עבורי.

זה היה מספק מבחינה מוסיקלית,
אבל נראה לי

שחשוב יותר שזה היה מרגש
כי זכיתי למלא

תפקיד נוסף, במיוחד לאור העובדה
שזה מוצג במוזיאון,

הלא הוא תפקיד האמן החזותי.
[צחוק]

נמלא את הכל. אל תדאגו.
[צחוק]

אני המון אנשים.
[צחוק]

אחד הדברים זה ש... אני מתכוון, יש אנשים

שיגידו: "אה, אתה חובב,"

ואולי זה נכון, אני יכול להבין איך, אני מתכוון,

אין לי ייחוס באמנות חזותית

ואין לי שום הכשרה, אבל זה משהו

שרציתי לעשות כהרחבה של היצירה שלי,

כהרחבה של סוג של דחף יצירתי.

אני יכול להבין את השאלה, "אבל האם זאת מוזיקה?"

אני מתכוון, אין לי תווים.

אני גם יכול להבין את הסוג הזה של ביקורת שמשתמעת

בקטע הזה, "S-tog", שיצרתי כאשר גרתי בקופנהאגן.

לקחתי את מפת הרכבת התחתית של קופנהאגן

ושיניתי את השמות של כל התחנות להסתות מוזיקליות אבסטרקטיות,

והנגנים, שמסונכרנים בעזרת סטופרים,

עוקבים אחר לוחות הזמנים, שכתובים כדקות אחרי שעה שלמה.

זה למעשה נסיון לסגל משהו,

או אולי לגנוב משהו,

ולהפוך אותו לסימן מוסיקלי.

שימוש דומה אפשר לראות בקטע הזה.

לקחתי את הרעיו של שעון יד, והפכתי אותו לתכליל.

הכנתי פנים של עצמי ונתתי לחברה לייצר אותם,

והנגנים עוקבים אחר התווים הללו.

הם עוקבים אחר מחוג השניות, וכאשר הם עוברים

מעל הסימנים השונים, הם מגיבים בצורה מוזיקלית.

הנה דוגמא נוספת מקטע אחר,

וההגשמה שלו.

בשני התפקידים הללו, אני מתנהג כאוכל נבלות,

במובן של לקחת, למשל, את מפת הרכבת התחתית, נכון,

או אולי גנב, גם הייתי בתפקיד של מעצב,

במקרה של הכנת השעונים.

ושוב, בשבילי זה מאוד מעניין.

תפקיד נוסף שאני אוהב לקחת על עצמי הוא של אמן בהופעה.

כמה מהיצירות שלי מכילות אלמנטים תיאטרליים מוזרים,

שבהם אני משחק לפעמים. אני רוצה להראות לכם סרטון

מיצירה שנקראת "אקולליה".

למעשה מי שמשחק בקטע הוא בריאן מק'וורטר,

שהוא מבצע מדהים.

בואו נצפה בזה קצת, שימו לב לכלים.

[מוזיקה]

אוקיי, אני שומע שאתם צחקתם בעצבנות בגלל

שגם אתם יכולתם לשמוע שהמקדח טיפה חד,

האינטונציה היתה מעט מפוקפקת. [צחוק]

בואו נצפה בקליפ נוסף.

[מוזיקה]

אתם יכולים לראות שהמהומה נמשכת, ויש, אתם יודעים,

לא היו כלל קלרינטים, חצוצרות

חלילים וכנורות. הנה קטע שיש בו

שילוב כלים אפילו יותר מעניין ומוזר.

קוראים לקטע "Tlön", על שלושה מנצחים ללא נגנים. [צחוק]

הקטע מבוסס על חוויה של צפייה

בשני אנשים בוויכוח סוער בשפת הסימנים,

שלא מפיקה כלל דציבלים,

אבל ההשפעה המעשית, הפסיכולוגית, היא חוויה מאוד רועשת.

כן, אני מבין, המכשירים המוזרים

והחוסר בכלי נגינה קונבנציונלים

והשפע הזה של מנצחים, אנשים עלולים, אתם יודעים,

לתהות, "זאת מוזיקה?"

אבל בואו נתקדם לקטע שבו ברור שאני מתנהג יפה,

שהוא ה"קונצ'רטו לתזמורת" שלי.

אתם הולכים להבחין בכלים קונבנציונלים רבים

בקליפ הזה. [מוזיקה]

[מוזיקה]

למעשה, זו איננה הכותרת של היצירה הזו.

הייתי קצת שובב, כדי להפוך את זה ליותר מעניין,

אני שם כאן רווח, וזו הכותרת האמיתית של הקטע.

בואו נמשיך עם המובאה הזו.

[מוזיקה]

זה יותר טוב עם מוכר פרחים, נכון? [צחוק] [מוזיקה]

לפחות כך זה פחות משעמם. בואו נצפה במספר קליפים נוספים.

[מוזיקה]

עם כל האלמנטים התיאטרלים האלה, זה דוחף אותי לתפקיד נוסף,

דרמטורג (כותב דרמות).

התנהגתי יפה. הייתי צריך לכתוב את קטעי התזמורת, נכון?

אוקיי? אבל אז יש את הדברים האחרים, נכון?

היה את מוכר הפרחים, ואני יכול להבין את זה,

שוב, אנו מפעילים לחץ על הפילוסופיה של המוזיקה

בצורתה הקונבנציונלית,

אבל בואו נצפה בקטע אחרון להיום.

זאת יצירה שנקראת "אפאזיה",

על מחוות ידיים מסונכרנות עם צלילים,

וזה מזמין לי תפקיד נוסף, תפקיד אחרון

שאני רוצה לשתף אתכם בו, תפקיד הכוראוגרף.

התכליל ליצירה הזו נראה כך,

והיא מדריכה אותי, המבצע, לעשות

מחוות ידיים שונות בזמנים מסויימים

שמסונכרנות עם קלטת אודיו, והקלטת הזו

מכילה אך ורק דוגמאות קוליות.

הקלטתי זמר מצויין,

הכנסתי את הקול שלו למחשב שלי,

ועיבדתי אותו בצורות שונות כך שקיבלתי

את פס הקול שאתם עומדים לשמוע.

אני אבצע רק את ההקדמה של "אפאזיה" בשבילכם. אוקיי?

[מוזיקה]

זה נותן לכם טעימה קטנה מהיצירה הזו. [מחיאות כפיים]

כן, אוקיי, זה קטע דיי מוזר.

האם זו מוזיקה? כך אני רוצה לסכם.

החלטתי בסוף שזו איננה השאלה הנכונה,

זו איננה השאלה החשובה.

השאלה החשובה היא: "האם זה מעניין?"

אני עובד על פי השאלה הזו, בלי לדאוג לגבי "האם זו מוזיקה?" --

בלי לדאוג להגדרה המדוייקת של מה שאני עושה.

אני נותן ליצירתיות שלי לדחוף אותי

בכוונים שפשוט מעניינים אותי,

ואני לא דואג לגבי ההקבלה של התוצאה

לרעיון מסויים, דוגמה כלשהי,

של מה הרכב המוזיקה אמור להיות,

וזה למעשה דחף אותי

לקחת על עצמי מגוון תפקידים,

אם כן, מה שאני רוצה שתחשבו עליו הוא,

באיזו מידה אתם עלולים לשנות את השאלה הבסיסית

בדיסציפלינה שלכם,

ואני הולך להכניס עוד הערה קטנה כאן,

כיוון שהבנתי, שהזכרתי

כמה מומים פסיכולוגים קודם לכן, ואנחנו גם,

לאורך הדרך, הצגנו דיי הרבה התנהגות אובססיבית,

היתה גם התנהגות הזייתית ודברים כאלה,

וכאן היה, אני חושב שאפשר להגיד, דוגמה

לשנאה עצמית וסוג של סכיזופרניה,

לפחות בפירוש העממי של המושג,

ואני באמת מתכוון לתסמונת של פיצול אישיות. [צחוק]

בכל מקרה, למרות הצרות הללו, אני מפציר בכם

לחשוב על האפשרות שלכם לקחת על עצמכם תפקידים

בעבודה שלכם, בין אם הם קרובים

או אפילו רחוקים שנות-אור מהגדרת העבודה שלכם.

עם זה, אני מודה לכם. [מחיאות כפיים]

[מחיאות כפיים]