מה תעשו אם היייתם צריכים להבין

את המידע שמאחורי
11.5 מיליון מסמכים,

לאמת אותו ולמצוא בו הגיון?

זה היה האתגר של קבוצת עיתונאים
בשנה שעברה.

אדם עלום-שם
שכינה עצמו "אלמוני"

הצליח איכשהו להעתיק
קרוב ל-40 שנות תיעוד

של משרד עורכי הדין הפנמי
"מוסאק פונסקה",

משרד עורכי-דין,
אחד מרבים ברחבי העולם,

שמתמחה בפתיחת חשבונות
במקלטי מס בחו"ל,

למשל, איי הבתולה הבריטיים,

עבור בעלי כסף ושררה
שאוהבים סודיות.

"אלמוני" הצליח להעתיק את כל
הגליונות האלקטרוניים של אותה חברה,

את כל תיקי הלקוחות,

את כל הדוא"ל

מ-1977 ועד היום.

כל אלו ייצגו
את המטמון הכי גדול

של מידע פנימי במערכת מקלטי המס
שמישהו ראה אי-פעם.

אך זה גם הציב אתגר כביר
בפני העיתונאות החוקרת.

חישבו על זה:
11.5 מיליון מסמכים,

שמכילים סודות של אנשים
מיותר מ-200 מדינות.

מאיפה מתחילים במקור עצום כזה?

איך מתחילים בכלל לטוות סיפור

שעשוי להוביל לכל פינה בעולם,

ולהשפיע כמעט על כל אדם
תהיה אשר תהיה שפתו,

לפעמים, בדרכים שכלל לא ידועות לו.

"אלמוני" מסר את המידע
לשני עיתונאים

מהעיתון הגרמני "סוד-דויטשה צייטונג".

הוא אמר שהמניע שלו לכך,
ואני מצטט, הוא:

"היקף עיוות הדין שהמסמכים יחשפו."

אבל משתמש אחד אינו יכול
להתמצא לבדו

בכמות מידע עצומה כזאת.

ולכן פנה ה"סוד-דויטשה צייטונג"

לארגון שלי, בוושינגטון הבירה,

"איגוד התחקירנים הבינלאומי".

אנו החלטנו לעשות את ההיפך הגמור

מכל מה שלימדו אותנו
לעשות, כעיתונאים:

לשתף.

(צחוק)

התחקירנים הם מטבעם זאבים בודדים.

אנו מגנים בחירוף-נפש
על סודותינו.

לפעמים, אפילו מפני העורכים שלנו,

כי ברור לנו שברגע שנספר להם
מה יש לנו,

הם ירצו את הסיפור מיד.

ובכנות,

כשיש לך סיפור טוב,

אתה אוהב לשמור לעצמך
את התהילה.

אבל אין ספק שאנו חיים
בעולם הולך וקטן,

ובד"כ, המדיה איחרה להגיב לכך.

הנושאים עליהם אנו מדווחים
הם יותר ויותר רב-לאומיים.

תאגידי ענק פועלים במישור הגלובלי.

משברים סביבתיים ובריאותיים
הם גלובליים.

וכך גם זרימת הכסף
והמשברים הפיננסיים.

ולכן נראה מדהים שהעיתונות
איחרה כל-כך

לסקר סיפורים באופן גלובלי באמת.

וגם שהעיתונות היתה איטית כל-כך

לזהות את האפשרויות שמציעה הטכנולוגיה,

במקום להיבהל מפניהן.

הסיבה לכך שעיתונאים חוששים מהטכנולוגיה
היא זו:

המוסדות הגדולים ביותר של המקצוע
מצויים בתקופה קשה

בגלל השינוי בדרכים
בהן אנשים צורכים חדשות.

המודלים של עסקי הפרסום
שכלכלו את הדיווח העיתונאי, קרסו.

וזה חולל בעיתונות משבר,

ואילץ מוסדות אלה לבחון מחדש
את אופן תפקודם.

אבל היכן שיש משבר

יש גם הזדמנות.

האתגר הראשון במה שיתפרסם
כ"מסמכי פנמה",

היה לאפשר חיפוש במסמכים אלה
ולהפוך אותם לקריאים.

היו קרוב ל-5 מיליון הודעות דוא"ל,

שני מיליון קבצי פי-די-אף
שהיה צורך לסרוק ולמפתח,

ועוד מיליוני קבצים ומסמכים אחרים.

היה צורך למקם את כולם
באתר שמור ומאובטח בענן.

בשלב הבא הזמנו עיתונאים
לראות את המסמכים,

בסך הכל, כתבים מיותר מ-100
ארגוני מדיה

ב-76 מדינות --

מהבי-בי-סי הבריטי

עבור בעיתון הפריסאי "לה מונד",

וכלה ב"אסהי שימבון" היפני.

"שמות מקומיים לעיניים מקומיות",
כך קראנו לזה,

כשהרעיון היה:

מי ייטיב לקבוע מה חשוב לניגריה
יותר מאשר עיתונאי ניגרי?

מי הכי טוב לקנדה
מאשר קנדי?

הצבנו רק שני כללים
לכל מי שהוזמן:

כולנו הסכמנו לשתף את כולם
בכל מה שנגלה,

וכולנו הסכמנו לפרסם בבת-אחת,
בדיוק באותו היום.

את עמיתינו העיתונאים
בחרנו על יסוד אמון

שנבנה בשיתופי-פעולה
קטנים יותר בעבר

וגם לפי רמזים
שצצו ועלו מהמסמכים

במהלך החודשים הבאים

למלכ"ר הקטן שלי,
שכלל פחות מ-20 איש,

הצטרפו מעל 350 כתבים נוספים
מ-25 קבוצות שפה.

דליפת המידע הגדולה בהיסטוריה

הולידה כעת את שיתוף הפעולה העיתונאי
הגדול בהיסטוריה:

376 זוגות עיניים מלאומים שונים
שעשו מה שעיתונאים לא נוהגים לעשות:

עבדו כתף-אל-כתף,

חלקו מידע,

מבלי לגלות לאיש.

כי בשלב זה התברר
שכדי להקים את הרעש הרב ביותר,

עלינו לשמור קודם
על הכי הרבה שקט.

כדי לנהל את המיזם הזה
בחודשים הרבים שיידרשו לו,

הקמנו חדר-חדשות וירטואלי מאובטח.

נעזרנו במערכות תקשורת מוצפנות,

ובנינו מנוע חיפוש ייעודי.

בחדר החדשות הוירטואלי יכלו הכתבים
להתקבץ סביב הנושאים

שעלו מן המסמכים.

מי שהתעניינו ביהלומי דמים
או באמנות אקזוטית, למשל,

יכלו לחלוק מידע
כיצד נוצלו המוסדות בחו"ל

כדי להסתיר את הסחר
בשתי הסחורות האלה.

מי שהתעניינו בספורט
יכלו לחלוק מידע

כיצד כוכבי ספורט מפורסמים
העבירו את זכויות תמונותיהם

לחברות בחו"ל,

ובכך יכלו לחמוק תשלום מס

במדינות שבהן עסקו במקצועם.

אבל אולי המרגש מכל

היה מספר המנהיגים
ונבחרי הציבור בעולם

שעלו מתוך המסמכים האלה --

דמויות כמו פדרו פורושנקו מאוקראינה,

מקורבו של ולדימיר פוטין, מרוסיה,

וראש ממשלת בריטניה, דייויד קמרון,

שקושר דרך אביו המנוח,
איאן קמרון.

במסמכים האלה היו קבורים
גופים סודיים בחו"ל,

כמו תאגיד "ווינטריס",

חברה מאיי הבתולה הבריטיים

שהשתייכה בעצם
לראש ממשלת איסלנד המכהן.

אני רוצה להזכיר את יוהנס קריסטיאנסון,

הכתב האיסלנדי שהזמנו להצטרף למיזם,

בתור האדם הכי בודד בעולם.

במשך תשעה חודשים
הוא סירב לקבל שכר

וחי על חסכונותיה של אשתו.

הוא הדביק יריעות אברזין
על חלונות ביתו

כנגד עיניים בולשות
במשך החורף האיסלנדי הארוך.

ובמהרה נגמרו לו התירוצים
להיעדרויותיו הרבות,

כשעבד בעיניים אדומות

לילה אחר לילה,

חודש אחרי חודש.

במשך כל הזמן הזה
הוא ישב על מידע

שבסופו של דבר יפיל
את מנהיג המדינה שלו.

כתחקירן שעולה על תגלית מדהימה

שיכולה לקשר את ראש הממשלה שלך
לחברה סודית בחו"ל,

ולאותה חברה יש אינטרס פיננסי
בבנקים איסלנדיים --

בדיוק הסוגיה שהביאה לבחירתו --

האינסטינקט שלך הוא
לצעוק זאת מיד בקולי קולות.

אבל כאחד האנשים
עימם יכול היה לדבר,

יוהנס ואני פיתחנו מעין הומור שחור.

"הווינטריס (חורף) מתקרב",
היינו אומרים.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

שנינו אהבנו את "משחקי הכס".

כשכתבים כמו יוהנס רצו לצעוק,

הם עשו זאת בתוך
חדר החדשות הוירטואלי,

ואז הפכו צעקות אלה לכתבות

בכך שהמשיכו ממסמכים אלה
לפרוטוקולים משפטים,

לרשומות רשמיות של חברות,

ובסופו של דבר לשאלות שהצגנו
בפני המיועדים לפרסום.

מסמכי פנמה איפשרו לכתבים
לראות את העולם

בעיניים שונות מכל השאר.

כשחקרנו את הסיפור הזה,

ללא כל קשר,

פרצה בברזיל שערוריה חמורה
של שוחד פוליטי.

בארגנטינה נבחר מנהיג חדש.

הבולשת הפדרלית החלה
להגיש כתבי אישום לבכירים בפיפ"א,

הארגון ששולט בעולם הכדורגל המקצועני.

מסמכי פנמה הכילו תובנות חודרות
לגבי כל אחד מהאירועים החדשים הללו.

אז תוכלו ודאי לדמיין
את הלחץ ואת מאבקי האגו

שהיו עלולים להרוס
את כל מה שניסינו לעשות.

כל אחד מאותם עיתונאים
יכול היה למוטט את הברית בינינו.

אך איש לא עשה זאת.

וב-3 לאפריל, השנה,

בדיוק בשעה 8 בבוקר,
שעון גרמניה,

פרסמנו כולנו בו-זמנית
ב-76 מדינות.

(מחיאות כפיים)

מסמכי פנמה הפכו במהירות
לאחד מסיפורי השנה הגדולים ביותר.

כך זה נראה באיסלנד
יום לאחר הפרסום.

זאת היתה הפגנה אחת מני רבות.

ראש ממשלת איסלנד נאלץ להתפטר,

הראשונה מבין התפטרויות רבות.

הפנינו זרקור למפורסמים רבים,
כמו ליונל מסי,

הכדורגלן הכי מפורסם בעולם.

והיו גם כמה השלכות
לא-מכוונות.

אלה חברים-לכאורה
בקרטל סמים מקסיקני

שנעצרו בעקבות פרטים שפרסמנו
על מקום המסתור שלהם.

הם השתמשו בכתובת הזאת

לרישום החברה שלהם בחו"ל.

(צחוק)

יש אירוניה מסוימת
במה שהצלחנו לעשות.

הטכנולוגיה - האינטרנט --
שפגעה במודל העסקי

מאפשרת לנו להמציא מחדש
את העיתונות עצמה.

והדינמיקה הזאת מחוללת

רמות חסרות-תקדים
של שקיפות והשפעה.

הוכחנו שקבוצת עיתונאים מסוגלת
לחולל שינוי עולמי

ביישום שיטות חדשות וטכניקות מיושנות
של עיתונאות

לכמויות-ענק של מידע מודלף.

סיפקנו הקשר בעל חשיבות עליונה
למה ש"אלמוני" מסר לנו.

ובכך ששיתפנו מקורות,

יכולנו להעמיק לחקור --

עמוק יותר וזמן רב יותר
מכפי שמאפשרים כיום ארגוני המדיה,

משיקולים כספיים.

זה היה סיכון רציני,

וזה לא יצליח בכל סיפור,

אבל במסמכי פנמה הוכחנו

שאפשר לכתוב על כל ארץ
מכל מקום אחר בעולם,

ואז לבחור את שדה הקרב הטוב ביותר
כדי להגן על עבודתך.

נסו להשיג צו איסור-פרסום

שימנע את הופעתה של כתבה
ב-76 מדינות.

נסו למנוע את הבלתי-נמנע.

קצת אחרי הפרסום
קיבלתי מסרון בן 3 מלים מיוהנס:

"הווינטריס הגיע".

(צחוק)

החורף הגיע, ואיתו, אולי
גם עידן חדש בעיתונות.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים ותרועות)

ברונו ג'יוסאני: ג'רארד, תודה לך.

אני מניח שתשלח את
מחיאות הכפיים האלה

ל-350 העיתונאים שעבדו איתך, נכון?

אבל יש לי כמה שאלות.

הראשונה היא,

עבדתם בסודיות במשך יותר משנה

עם 350-ומשהו עמיתים
מכל העולם --

האם היה אי-פעם רגע
שבו חשבת

שההדלפה תודלף,

ששיתוף הפעולה פשוט יופר

בידי מישהו שיפרסם כתבה משלו?

או שמישהו שאיננו בקבוצתכם
ישחרר מידע

שהגיע אליו?

ג'רארד רייל:
עברנו סדרת משברים,

כולל הפעמים שבהן קרה בעולם
משהו רציני

והעיתונאים מאותה ארץ
רצו כמובן לפרסם מיד.

היינו צריכים להרגיע אותם.

המשבר הכי גדול היה אולי
שבוע לפני הפרסום.

שלחנו סדרת שאלות
למקורביו של ולדימיר פוטין,

אבל במקום לענות,

הקרמלין כינס מסיבת עיתונאים
והוקיע אותנו,

והציג את כל העניין
כמו איזו מזימה מערבית.

פוטין חשב אז שמדובר רק בו.

וכמובן, המון עורכים בכל העולם

נעשו מאד מתוחים מכך.

הם חשבו שהסיפור עומד להתפרסם.

תוכל לדמיין את כמות הזמן
שהם הקדישו,

את המשאבים והכסף שהוציאו על זה.

כך שעקרונית, כל השבוע האחרון
הרגעתי את כולם,

קצת כמו מפקד בצבא
שמרגיע את החיילים:

"הירגעו, הישארו רגועים."

וכמובן שבסוף כולם נרגעו.

ב"ג: ואז, לפני כמה שבועות,

שיחררת המון מסמכים
בצורת מסד נתונים פתוח

כדי שכולם יוכלו לחפש
לפי מילות מפתח.

ג"ר: אנו מאמינים בתוקף

שהמידע הבסיסי אודות ההתנהלות בחו"ל

צריך להיות פתוח לציבור.

אמנם לא פרסמנו
את המסמכים שמאחורי זה,

של העיתונאים שאנו עובדים איתם,

אבל המידע הבסיסי,
כמו שמות אנשים,

מהי החברה שלהם בחו"ל
ומהו שמה,

כל אלה זמינים עכשיו במקוון.

למעשה, המקור הכי גדול מסוגו
פתוח כעת.

ב"ג: תודה לכם על העבודה
שאתם עושים.

ג"ר: תודה.

(מחיאות כפיים)