הי, אני ג'ון גרין;

זהו שיעור בהיסטוריה עולמית של "קראש קורס"

והיום נדבר על קפיטליזם.

כן, מר גרין, קפיטליזם
פשוט הופך אנשים לזאבים.

השווקים הלכאורה-חופשיים שלך
רק הופכים את כולנו לעבדים.

אלוהים אדירים,
זה אני-מהמכללה.

אני-מהעבר הפך לאני-מהמכללה.

זה אסון.
הסיבה שהוא כל כך בלתי נסבל,

היא שהוא מסרב להכיר
בלגיטימיות של נקודות מבט אחרות

וזה אומר שהוא לעולם

לא יוכל לנהל שיחה פרודוקטיבית
עם אדם אחר לשארית חייו.

אז תקשיב לי, אני-מהעבר,
אני עומד לאכזב אותך

ולהיות קפיטליסט מדי.

ואני הולך לאכזב הרבה אנשים אחרים
בכך שאני לא מספיק קפיטליסט.

ואני הולך לאכזב את ההיסטוריונים
בשפה לא מספיק מקצועית.

אבל מה אני יכול לעשות?
יש לנו רק 12 דקות.

למרבה המזל קפיטליזם עוסק בהתייעילות,
אז בוא נעשה את זה, אני-מהמכללה.

אוקיי, בואו נדבר על קפיטליזם.

אז, קפיטליזם הוא מערכת כלכלית,
אבל גם תרבות שלמה.

הוא מאופיין ביוזמה והשקעה
שנועדו להגדיל את העושר.

אבל היום נתמקד בייצור ובדרך
בה הקפיטליזם התעשייתי שינה אותו.

אני לא יכול ללבוש את הסמלים
הבורגניים האלה

בזמן שקארל מארקס בעצמו מסתכל עלי.

זה מגוחך.
אני הולך להחליף בגדים.

קשה מאד להוריד חולצה בדרמטיות.

אז בואו נגיד שהשנה היא 1200 לספירה
ואתה סוחר שטיחים.

ממש כמו סוחרים היום, לפעמים אתה
צריך לקחת הלוואה כדי לקנות את השטיחים

אותם אתה מתכוון למכור ברווח,
ואז להחזיר את ההלוואה, לרוב עם ריבית,

אחרי שתמכור את השטיחים.

זה נקרא קפיטליזם מרקנטליסטי
[מבוסס שוק]

והוא היה תופעה עולמית, מסין 
דרך רשת הסחר של האוקיינוס ההודי,

ועד לסוחרים מוסלמים שמימנו
שיירות סחר שחצו את הסהרה.

אבל במאה ה-17,
סוחרים בהולנד ובריטניה

הרחיבו את הרעיון הזה
ליצירת חברות בבעלות משותפת.

החברות האלה יכלו לממן
משימות סחר גדולות יותר

וגם לפזר את הסיכון
שבסחר בינלאומי.

אבל העניין עם סחר בינלאומי הוא שלפעמים 
אוניה טובעת, או מותקפת ע"י פיראטים,

ובעוד זה די רע אם אתה מלח,
כי, אתה יודע, אתה מאבד את החיים שלך,

זה ממש גרוע אם אתה סוחר קפיטליסט
בגלל שאתה מאבד את כל הכסף שלך.

אבל אם בבעלותך 10% מעשר אוניות,
הסיכון שלך מנוהל הרבה יותר טוב.

השקעה מסוג כזה, בהחלט מגדילה את העושר,
אבל היא נגעה רק לרסיס מהאוכלוסיה,

והיא לא יצרה תרבות קפיטליסטית.

קפיטליזם תעשייתי היה משהו אחר לגמרי,
הן בהיקף והן הלכה למעשה.

בואו ניעזר בהגדרה של ג'ויס אפלבי
לקפיטליזם תעשייתי:

"מערכת כלכלית שנשענת על השקעות הון במיכון
ובטכנולוגיה כדי להגביר את ייצור הסחורות."

אז, דמיינו שמישהו היה מייצר מכונת סטן.
[סטן הוא המפיק של התכנית]

אגב, סטן, הוא דומה לך באופן מרשים.

ואותה מכונת סטן היתה מפיקה ומביימת פי עשר
יותר תכניות של "קראש קורס" מאשר סטן אנושי.

ובכן, כמובן, אפילו אם העלות של המכונה
היא גבוהה מאד,

אני עדיין הולך להשקיע במכונת סטן, כדי 
שאוכל להתחיל הפציץ מידע פי 10 יותר מהר.

סטן, אתה מתמקד ברובוט במקום בי?!?
אני הכוכב של התכנית!

סטן-בוט, אתה הולך מאחורי הגלובוס.

אז, כאשר רובנו חושבים על קפיטליזם,
בעיקר כשאנו חושבים על החסרונות שלו

(שעות עבודה ארוכות, שכר נמוך, 
תנאי עבודה אומללים, עבודת ילדים, אבטלה)

זה מה שאנחנו חושבים עליו.

עכשיו, יש להודות שזו רק הגדרה אחת
מני רבות לקפיטליזם תעשייתי,

אבל זו ההגדרה שנלך איתה.

אוקי, בואו נלך לבועת החשיבה.

קפיטליזם תעשייתי התפתח קודם כל
בבריטניה במאה ה-19.

לבריטניה היו מספר יתרונות:
היתה לה שליטה ימית

והיא עשתה כסף טוב מהסחר עם המושבות שלה,
כולל סחר העבדים.

בנוסף, הגידול של הקפיטליזם נתמך
ע"י כמה עשרות שנים של

אי-שקט אזרחי כתוצאה ממלחמת האזרחים
האנגלית של המאה ה-17.

עכשיו, אני לא הולך לסנגר על מלחמות אזרחים
או משהו כזה, אבל במקרה הספציפי הזה

היא היתה מועילה, משום שלפני המלחמה
הכתר הבריטי הטיל הרבה הגבלות על הכלכלה -

רשיונות מסובכים, מונופולים ממלכתיים וכו'.

- אבל במהלך המשבר, הממלכה לא הצליחה
לכפות את ההגבלות האלה,

מה שהביא לשווקים חופשיים יותר.

גורם נוסף היה הגידול המרשים בייצור החקלאי
באנגליה של המאה ה-16.

כשמחירי המזון החלו לעלות,
נעשה משתלם לאיכרים, גדולים כקטנים,

להשקיע בטכנולוגיות ששיפרו את היבול החקלאי.

אותם מחירים גבוהים עבור דגנים נגרם,
ככל הנראה, מהגידול באוכלוסיה,

שבתורו נגרם מהעלייה ביבול המזון.

כמה מאותם שיפורים חקלאיים הגיעו מההולנדים,
שסבלו מבעיות כרוניות באספקת המזון וגילו

ששתילת גידולים מסויימים, כמו תלתן שהוסיף 
חנקן לקרקע ושימש במקביל כמזון לבהמות,

איפשרה ניצול יותר שדות במקביל.

זה הגדיל את יעילות הייצור החקלאי
עד שלבסוף המחירים החלו לרדת,

וזה עודד פיתוחים חדשים נוספים במטרה להגדיל
את היבול כדי לפצות על ירידת המחירים.

מחירי מזון נמוכים היוו יתרון נוסף -
מאחר שהמזון עלה פחות והשכר נשאר גבוה,

לעובדים נשארה יותר הכנסה פנויה,
מה שאמר שאם היו מוצרי צריכה זמינים,

היה מי שיצרוך אותם, מה שעודד אנשים
לייצר מוצרי צריכה ביעילות רבה יותר,

ולפיכך גם יותר בזול.

אפשר לראות איך לולאת המשוב החיובית הזו
הובילה ליותר מזון ויותר מוצרים,

ויצרה עולם בו לאנשים יש כל כך הרבה 
דברים שאנחנו חייבים לשכור מקום לאחסן אותם,

ואנחנו מייצרים כל כך הרבה מזון
שהשמנה הפכה קטלנית יותר מרעב.

תודה, בועת חשיבה.

אז הייצור המשופר הזה של מזון
הביא לכך שפחות אנשים היו צריכים

לעבוד בחקלאות כדי להאכיל את האוכלוסיה.

לשם הפרספקטיבה, ב-1520,
80% מהאוכלוסיה הבריטית עבדה את האדמה.

ב-1800, רק 36% מהפועלים הבוגרים
עבדו בחקלאות.

ובשנת 1850, החלק היחסי ירד ל-25%.

המשמעות של זה היתה שכאשר המפעלים הוקמו,

היו הרבה פועלים שחיפשו עבודה.
ובייחוד פועלים-ילדים.

עד כאן הכל נשמע די טוב,
כלומר, חוץ מעבודת הילדים. נכון?

מי לא היה רוצה יותר מזון ויותר בזול?

כן, ובכן, לא כל כך מהר.

אחת הדרכים בהן בריטניה השיגה את
יעילות הייצור החקלאית הזו

היתה דרך תהליך גידור האדמות,

במהלכו בעלי האדמות תבעו בעלות על קרקעות 
שהיו בשימוש אזרחים רבים במשך מאות שנים.

זה הגדיל את הייצור החקלאי,
אבל גם רושש הרבה איכרים חוכרי אדמות,

רבים מהם איבדו את אמצעי הקיום שלהם.

אוקי, לצורך העניין, קפיטליזם הוא גם תרבות,
ששורשיה בצורך של משקיעים פרטיים להרוויח.

אז השינוי האמיתי שהיה בו צורך 
היה שינוי תפיסתי.

אנשים היו צריכים לפתח ערכים קפיטליסטיים
של נטילת סיכונים ומתן כבוד ליזמות עסקית.

והיה עליהם להאמין שהשקעה נועזת במשהו
כמו מכונת סטן יכולה להיות משתלמת.

אחת הסיבות שהערכים האלו התפתחו בבריטניה,
היא שהאנשים שהחזיקו בהם בתחילה,

היו ממש טובים בפרסום שלהם.

כותבים כמו תומס מאן, שעבדו עבור
חברת הודו המזרחית הבריטית,

חשפו אנשים לרעיון 
שהכלכלה נשלטה ע"י שווקים.

וכותבים אחרים קידמו את הרעיון שזה בטבע של
האנשים להשתתף בשווקים כשחקנים רציונליים.

אפילו השפה שלנו השתנתה:
במילה "אינדיבידואלים" [אנשים פרטיים]

לא נעשה שימוש עבור אנשים עד המאה ה-17.

ובמאה ה-18, "קריירה" עדיין התיחסה רק 
לחייהם של סוסי מירוץ.

במאה ה-18 הופץ באנגליה הרעיון, 
שגברים ונשים הם גם צרכנים וגם יצרנים

ושזה בעצם משהו טוב כי התשוקה שלהם לצרוך
מוצרים תעשייתיים יכלה לעודד צמיחה כלכלית.

"העידוד העיקרי לסחר, 
או בעצם לתיעוש וכושר המצאה,

הוא התיאבון המופרז של אנשים,
והמוכנות שלהם לכאוב על מנת להשביעו,"

כך כתב ג'ון קארי, אחד מקבוצת המעודדות
של הקפיטליזם, ב-1695.

ואם מדברים על התיאבון שלנו,
הוא לא דיבר רק על מזון.

זה לא נראה קיצוני עכשיו,
אבל זה בטח נשמע ככה אי אז.

כרגע, במאה ה-21, זה ברור שקפיטליזם תעשייתי
- לפחות נכון לעכשיו - ניצח.

סליחה, חבר.
אבל, אתה יודע, נתת לו תחרות טובה.

ולא יכולת לדעת על סטאלין.

אבל קפיטליזם אינו חסין לבעיות או ביקורת,
ובוודאי שהיו לו הרבה חסרונות במאה ה-19.

תנאי העבודה היו איומים.
הימים היו ארוכים, מפרכים ומונוטוניים.

פועלים חיו בתנאים שאנשים מהעולם המפותח
של היום היו מזהים כעוני עלוב במיוחד.

דרך אחת בה פועלים הגיבו לתנאים האלה
היתה התארגנות בארגוני עובדים.

תגובה אחרת היתה במקרים רבים לגמרי תאורטית:

סוציאליזם,
ובעיקר סוציאליזם מרקסיסטי.

כדאי לציין כאן ועכשיו שסוציאליזם
הוא לא ניגוד מושלם לקפיטליזם,

אפילו ששמים אותם זה מול זה לעיתים קרובות.

מגיני הקפיטליזם אוהבים להצביע על כך שהוא 
"טבעי", ומתכוונים לכך שללא התערבות חיצונית

אנשים יבנו יחסים כלכליים 
שתואמים לקפיטליזם.

סוציאליזם, לפחות בגלגוליו המודרניים, מציג
פחות יומרה בנוגע להתאמתו לטבע האדם;

אלא בתור תוצאה של בחירה אנושית 
ותכנון אנושי.

אז, סוציאליזם, כמבנה רעיוני, נולד בצרפת.

נו, הצלחתי?

מממ, על הגבול בין מצרים ולוב.

היו שני ענפים של סוציאליזם בצרפת,
אוטופיסטי ומהפכני.

סוציאליזם אוטופיסטי מקושר לרוב עם
קונט דה סאן סימון ועם שארל פורייה,

שניהם דחו את האופציה של פעולה מהפכנית
אחרי שראו את האסון שנלווה למהפכה הצרפתית.

שניהם היו ביקורתיים כלפי הקפיטליזם

ובעוד פורייה הוא מקור נפוץ לשורות מחץ
בשיעורי היסטוריה

מפני שהוא האמין שבעולם סוציאליסטי אידיאלי,
מי הים יהפכו ללימונדה,

הוא צדק בכך שלבני אדם יש מאוויים
הרבה מעבר לאינטרסים האישיים הבסיסיים,

ושאנחנו לא תמיד שחקנים כלכליים רציונליים.

הסוג השני של סוציאליסטים צרפתים היה 
המהפכנים, והם ראו את המהפכה הצרפתית,

למרות האלימות שבה, באור חיובי בהרבה.

המהפכן החשוב ביותר בקבוצה הזו היה
אוגוסט בלנקי,

ואנחנו מזהים הרבה מרעיונותיו עם קומוניזם,
מושג שהוא נהג להשתמש בו.

כמו האוטופיסטים, הוא ביקר את הקפיטליזם,
אבל הוא האמין שניתן להפילו

רק בדרך של מהפכה אלימה של מעמד הפועלים.

בכל אופן, בעוד בלנקי חשב שהפועלים יחזיקו
את השלטון בעולם קומוניסטי,

הוא היה אליטיסט. והוא האמין שפועלים
לבדם לעולם לא יצליחו, לבדם,

להתגבר על האמונות התפלות שלהם ועל הדעות 
הקדומות שלהם, כדי להשתחרר מהדיכוי הבורגני.

וזה מוביל אותנו לקארל מארקס, שהרעיונות
והזקן שלו הטילו צל על רוב המאה ה-20.

אה, זה הזמן למכתב הפתוח?

מכתב פתוח לזקן של קארל מארקס.

אבל ראשית, בואו נבדוק מה נמצא
בתוך התא הסודי היום.

הו, רובוטים.
סטן-בוטים!

שני סטן-בוטים, אחד מהם נקבה!

עכשיו אני הבעלים של כל אמצעי הייצור.

אתה חסר תועלת עבורי באופן רשמי, סטן.
עכשיו, תכבה את המצלמה.

תכבה את המצ--

אני אצטרך לקום ולכבות
את המצלמה בעצמי?

סטן-בוט,
לך לכבות את המצלמה.

הי, הזקן של קארל מארקס.
וואו, אתה סבוך.

קארל מארקס,

בימים אלה יש הרבה צעירים שחושבים 
שזקן זה מגניב. חובבי זקן, אם תרצה.

אלו הם שפמי חלב מפוארים.
אלה לא זקנים, אני מתכוון,

לא התגלחתי שבועיים, קארל מארקס,
אבל אני לא טוען לזקן.

אתה לא זוכה בזקן בעזרת עצלות, אתה מקבל זקן
בזכות היותך מהפכן עם מחוייבות.

זו הסיבה שמרקסיסטים רציניים ידועים בפירוש
כ"מרקסיסטים מזוקנים."

בימינו, זה נחשב עלבון.
אבל אתה יודע מה, קארל מארקס,

כשאני מסתכל לאחור על ההיסטוריה,
אני מעדיף את הקומוניסטים המזוקנים.

בואו נדבר על כמה קומוניסטים
שלא היה להם זקן:

מאו צה-טונג, פול פוט, קים ג'ונג-איל,
יוזף סטאלין עם הזחל על הפנים.

אז, כן, הזקן של קארל מארקס,
אני מודיע לך בצער רב

שיש כמה זקנים זעירים שמנסים להרים
את המאבק המעמדי בימים אלה.

בכבוד רב,
ג'ון גרין

למרות שהוא נחשב לעיתים קרובות
בתור אבי הקומוניזם,

בגלל החלק שלו בכתיבת המניפסט הקומוניסטי,
מארקס היה מעל הכל פילוסוף והיסטוריון.

רק שבשונה מפילוסופים והיסטוריונים רבים,
הוא דגל במהפכה.

חיבורו הגדול ביותר, "הקפיטל",
מנסה להסביר את העולם של המאה ה-19

במונחים היסטוריים ופילוסופים.
חשיבתו של מארקס היא עמוקה ודחוסה

ואנחנו קצרים בזמן, אבל אני רוצה להציג
את אחד מרעיונותיו - מאבק המעמדות.

אז, עבור מארקס, הפוקוס הוא לא על המעמד,
אלא על המאבק.

בעיקרון מארקס האמין שמעמדות לא רק נאבקים 
על מקומם בהיסטוריה,

אלא שהמאבק עושה אותם למה שהם. הרעיון הוא
שדרך קונפליקט, מעמדות מפתחים זהות עצמית,

ואילו ללא קונפליקט, אין תודעה מעמדית כלל.

אז, מארקס כתב באנגליה של המאה ה-19 והיו
שני מעמדות חשובים: הפועלים ובעלי ההון.

בעלי ההון החזיקו ברוב אמצעי הייצור
(במקרה זה, אדמות והון להשקעה במפעלים).

לפועלים היתה רק את עבודתם.

אז, המאבק המעמדי כאן הוא בין בעלי ההון,
שרוצים עבודה במחיר הנמוך ביותר האפשרי,

והפועלים שרוצים להשׂתכר הכי הרבה שניתן
תמורת עבודתם.

ישנם שני רעיונות מפתח שעומדים בבסיס
התיאוריה של המאבק המעמדי.

ראשית, מארקס האמין ש"ייצור", או עבודה,
היו הדבר שנתן משמעות לחיי החומר.

הרעיון השני הוא שאנחנו יצורים חברתיים
מטבענו. אנו עובדים יחד, משתפים פעולה,

אנחנו יותר יעילים כשאנחנו חולקים משאבים.

הביקורת של מארקס היא שהקפיטליזם מחליף 
את שיתוף הפעולה השוויוני הזה בקונפליקט.

וזה אומר שאחרי הכל, הוא לא מערכת טבעית.

ובטענתו שהקפיטליזם למעשה איננו עקבי בנוגע
לטבע האדם, מארקס ביקש להעצים את הפועלים.

זה כבר הרבה יותר מושך מהסוציאליזם
האליטיסטי של בלאנקי,

ובעוד מדינות מרקסיסטיות לכאורה כמו בריה"מ
בדרך כלל נוטשות את העצמת הפועלים די מהר,

הרעיון של הגנה על האינטרס הקולקטיבי שלנו
נשאר רב עוצמה.

וכאן נצטרך להשאיר את העניין כרגע, פן אתחיל
לקרוא מתוך המניפסט הקומוניסטי.

אבל, לבסוף סוציאליזם לא הצליח להחליף
את הקפיטליזם, כפי שחסידיו קיוו.

בארה"ב, לכל הפחות, "סוציאליזם" הפך
למילה גסה.

אז, קפיטליזם תעשייתי נראה בהחלט כמנצח,
ובמונחים של קיום חומרי

וגישה למוצרים ושירותים עבור אנשים 
ברחבי העולם, זה בוודאי דבר טוב.

ארר, אתה ממשיך ליפול כל הזמן.

אתה חתיכה מעולה, אבל קצת רופפת.

למעשה, כשחושבים על זה, אתה יותר כמו 8-ביט.

אבל איך ובאיזה היקף אנו משתמשים בעקרונות
סוציאליסטים כדי לפקח על שווקים חופשיים,

נשארת שאלה פשוטה, והתשובה עליה שונה מאד,
בשבדיה, נניח, לעומת ארה"ב.

וזו, לטענתי, הסיבה שמארקס עדיין רלוונטי.

האם תחרות קפיטליסטית היא טבעית וטובה,

או שאמורות להיות מערכות מוסדיות
שפועלות לטובת הקולקטיב?

האם עלינו לנקוט מאמץ משותף כדי לספק
טיפול רפואי לחולים או פנסיות לזקנים?

האם הממשלה צריכה לנהל עסקים
ואם כן, אלו עסקים?

את העסק של שירות הדואר? 
את אבטחת שדות התעופה? את החינוך?

אלו הם המקומות בהם קפיטליזם תעשייתי
וסוציאליזם עדיין מתחרים זה בזה.

ובמובן זה, לפחות, המאבק נמשך.

תודה שצפיתם,
נתראה בשבוע הבא.

"קראש קורס" מופק ומבוים
על ידי סטן מולר.

מפקחת התסריט שלנו היא דניקה ג'ונסון.

את התכנית כותבים המורה שלי להיסטוריה
מהתיכון, ראול מאייר ואני בעצמי.

מתמחה אצלנו בכישרון רב מרדית' דאנקו.
וצוות הגרפיקה שלנו הוא "בועת חשיבה".

ביטוי השבוע האחרון היה "הטארדיס",
אז אפשר להפסיק להציע את זה עכשיו!

אם אתם רוצים להציע ביטויי שבוע עתידיים
או לנחש את זה של השבוע,

ניתן לעשות זאת בתגובות, איפה שאפשר
גם לשאול שאלות על הסרטון של היום

ולקבל תשובות מצוות ההיסטוריונים שלנו.

תודה שצפיתן ב"קראש קורס",

וכמו שאומרים בעיר הולדתי,
אל תשכחו להיות אדירים.

בסדר גמור, סטן,
תעשה את הקסם מהסרטים...

כן!