אז חשבתי על ההבדל בין

ערכים של קורות חיים וערכים של הספד.

הערכים של קורות חיים הם אלה
שאתם כותבים בקורות החיים שלכם,

הכישורים שאתם מביאים למשק.

הערכים של הספד הם אלו

המוזכרים בהספד שלכם,

הם עמוקים יותר: מי אתם,
בעומק האישיות שלכם,

מה הטבע של מערכות היחסים שלך,

האם אתם אמיצים, אוהבים, אמינים, עקביים?

ורובנו, כולל אני, היינו אומרים

שהערכים של ההספד שלנו הם הערכים החשובים.

אבל לפחות במקרה שלי, האם אלו הערכים

שאני מקדיש להם יותר מחשבה? והתשובה היא לא.

אז חשבתי על הבעיה הזאת,

ואדם חושב שעזר לי לחשוב על זה

הוא בחור בשם יוסף סולובצ'יק, שהיה רב

שכתב ספר בשם "האדם הבודד של האמונה" ב1965.

סולובצ'יק אמר שיש שני צדדים לטבע שלנו,

הוא קרא להם אדם 1 ואדם 2.

אדם 1 הוא ארצי, שאפתן,

הצד החיצוני של הטבע שלנו.

הוא רוצה לבנות, ליצור, להקים חברות,

לחדש.

אדם 2 זה הצד הצנוע יותר של הטבע שלנו.

אדם 2 לא רוצה רק לעשות טוב,
הוא רוצה להיות טוב,

לחיות באופן פנימי בצורה

שמכבדת את אלוהים,
את היצירה ואת האפשרויות שלנו.

אדם 1 רוצה לכבוש את העולם.

אדם 2 רוצה להיות קשוב לייעוד ולציית לעולם.

אדם 1 מתענג על הישגים.

אדם 2 מתענג על חוזק ועקביות פנימיים.

אדם 1 שואל איך דברים עובדים.

אדם 2 שואל למה אנחנו פה.

המוטו של אדם 1 הוא "הצלחה".

המוטו של אדם 2 הוא "אהבה, גאולה וחזרה".

וסולובצ'יק טען ששני הצדדים האלו

של הטבע שלנו נמצאים במלחמה אחד עם השני.

אנו חיים בעימות פנימי מתמיד

בין ההצלחה החיצונית והערך הפנימי.

והדבר הבעייתי באמת, אני טוען, בנוגע

לשני צדדים אלו של טבענו, הוא שהם פועלים

לפי היגיון שונה.

ההיגיון החיצוני הוא הגיון כלכלי:

תשומה מובילה לתשואה, סיכון מוביל לפרס.

הצד הפנימי של הטבע שלנו

פועל לפי היגיון מוסרי יותר
ולעתים היגיון הפוך.

אתם צריכים לתת כדי לקבל.

אתם צרכים להיכנע למשהו חיצוני ממכם

כדי להרוויח חוזק פנימי בתוכך.

אתם צריכים לכבוש את היצרים
כדי לקבל מה שאתם רוצים.

כדי להגשים את עצמכם,
אתם צריכים לשכוח את עצמכם.

כדי למצוא את עצמכם,
אתם צריכים לאבד את עצמכם.

אנו חיים בחברה שמעדיפה את אדם 1,

ולרוב זונחת את אדם 2.

והבעיה היא, שזה הופך אותך לחיה ערמומית

שמתייחסת לחיים כאל משחק,

ואתם הופכים ליצורים קרים ומחושבים

שמידרדרים לסוג של בינוניות

שם אתם מבינים שיש הבדל

בין העצמי הנחשק שלכם לעצמי האמיתי שלכם.

אתם לא מרוויחים את ההספד שרציתם,

שאתם מקווים שמישהו ייתן לכם.

אין לכם את הנחרצות

אין לכם עומק-צליל רגשי.

אין לכם את המחויבות למשימות

שהיו לוקחות יותר מחיים שלמים להשלים.

הוזכרתי בתשובה נפוצה בהיסטוריה

לשאלה: איך בונים אדם 2 איתן,

איך בונים עומק אישיותי?

לאורך ההיסטוריה, אנשים חזרו

אל העבר שלהם

לפעמים לזמן בעל ערך בחייהם,

לילדותם,

ולעיתים קרובות,
המח נמשך באותו עבר

לרגע של בושה,

חטא כלשהו שנחטא,
מעשה של אנוכיות

מעשה של הזנחה,
של רדידות,

חטא הכעס, חטא החמלה העצמית

נסיון להיות מחובבים,
חוסר אומץ.

אדם 1 נוצר ע"י בניה על גבי חוזקותכם

אדם 2 בנוי ע"י לחימה 
בחולשותכם.

אתם נכנסים לעצמכם,
מוצאים את החטא

שחטאתם שוב ושוב בחייכם,

חטא החתימה שלכם

מתוכו האחרים נובעים,

ואתם נלחמים בחטא הזה 
ונאבקים איתו,

ומתוך המאבק הזה,
הסבל הזה,

עומק אישיותי נבנה.

ובדרך כלל לא מלמדים אותנו לזהות

את החטא שבתוכנו,

ולא מלמדים אותנו בתרבות הזו

איך להאבק איתו,

איך לעמוד מולו,
ואיך לצאת לקרב נגדו.

אנו חיים בתרבות
עם מנטליות של אדם 1

בה אנו לא מדברים על אדם 2.

לבסוף, ריינהולד ניבור

סיכם את העימות, 
החיים המלאים של

אדם 1 ואדם 2, כך:

"שום דבר ששווה לחיות עבורו
יכול להיות מושג בזמן חיינו;

לכן עלינו להינצל
ע"י תקווה.

שום דבר שהוא אמיתי או יפה
או טוב

הוא הגיוני לגמרי
בכל הקשר מיידי של ההיסטוריה;

לכן עלינו להינצל ע"י אמונה.

"שום דבר שנעשה, בעל ערך ככל שיהיה, 
יכול להעשות לבד;

לכן עלינו להינצל ע"י אהבה.

כל מעשה בעל ערך אינו בעל 
ערך כל כך גבוה

מנקודת מבטו של חברינו או שונאינו,
כמו מנקודת מבטינו העצמית.

לכן עלינו להינצל ע"י 
אותה צורה סופית של אהבה,

והיא סליחה."

תודה.

(מחיאות כפיים)