בשנה שעברה

שלושה מחברי המשפחה שלי
נרצחו בצורה מבעיתה

בפשע שנאה.

מובן מאליו שבאמת קשה לי

להיות פה היום,

אבל אחי דיא,

אשתו יוסור,

ואחותה רזאן

לא מותירים לי ברירה.

כולי תקווה שעד סיום ההרצאה תעשו בחירה

ותצטרפו אליי בלעמוד נגד שנאה.

27 בדצמבר, 2014

הבוקר של יום הנישואין של אחי.

הוא ביקש ממני ללכת לסרק לו השיער

בהכנה לצילום תמונות נישואין.

בגיל 23, 190 ס"מ קנאי
כדורסל במיוחד סטף קרי

(צחוק)

ילד אמריקאי סטודנט רפואת שניים
מוכן להשתלט על החיים.

כשדיא ויוסור נכנסו לריקוד הראשון

ראיתי את האהבה בעיניו

האושר ההדדי שלה

והרגשות שלי התחילו להציף אותי.

הלכתי לאחורי האולם ופרצתי בבכי.

ומיד אחרי שהסתיים השיר

הוא הלך ישירות אלי,

עטף אותי בזרועותיו

ונדנד אותי קדימה ואחורה.

גם ברגע הזה

כשהכל היה מסיח דעת,

הוא היה מכונן אליי.

הוא שם ידיו על פני ואמר,

"סוזאן,

אני מי שאני בגללך

"תודה על הכל

אני אוהב אותך."

אחרי כמעט חודש חזרתי
לצפון קרוליינה לביקור בית קצר

ובערב האחרון רצתי למעלה לחדרו של דיא

נלהבת לדעת איך הוא מרגיש
בהיותו גבר נשוי חדש.

בחיוך נערי גדול הוא אמר לי

"אני מאושר מאוד. אני אוהב אותה.
היא בחורה מקסימה."

והיא באמת כך.

רק בגיל 21, התקבלה להצטרף לדיא

בפקולטת רפואת שיניים
באוניברסיטת צפון קרוליינה.

היא שתפה אהבתו לכדורסל.

ולפי הדחף שלה התחילו את ירח הדבש שלהם
במשחק כדורסל של הנבחרת האהובה עליהם

באן-בי-איי, האל איי לייקרס.

כאילו באמת, תסתכלו עליה.

(צחוק)

לעולם לא אשכח את הרגע הזה
כשישבתי עמו

כמה שהיה משוחרר בתוך האושר שלו.

אחי הקטן, ילד אובססיבי לכדורסל,

הפך להיות איש צעיר מוצלח.

היה הראשון במחזורו בפקולטת רפואת שיניים,

ולצד יוסור ורזאן,

היה חלק בפרויקטיי
שירות ציבוריים מקומיים ובינלאומיים

שמוקדשים לחסרי בית ופליטים,

כולל מסע טיפול בשיניים שתכננו

לפליטים סוריים בטורקיה.

רק בגיל 19, רזאן,

ניצלה את היצירתיות שלה
כסטודנטית להנדסת ארכיטיקטורה

לשרת הסובבים אותה,

לעשות חבילות טיפוליות לחסרי בית המקומיים,

בין פרויקטים אחרים.

ככה הם היו.

עמדתי שם בלילה ההוא,

לקחתי נשימה עמוקה
והסתכלתי על דיא ואמרתי לו,

"אף פעם לא הייתי כל כך גאה בך
כמו שאני ברגע הזה."

הוא משך אותי למבנה הגבוה שלו,

חיבק אותי ללילה טוב,

ועזבתי בבוקר בלי להעיר אותו

כדי לחזור לסן פרנסיסקו.

זאת הייתה הפעם האחרונה שחיבקתי אותו.

אחרי עשרה ימים, הייתי במשמרת
בבית חולים כללי בסן פרנסיסקו

כשקיבלתי מטח של הודעות
מעורפלות המביעות תנחומים.

מבולבלת, התקשרתי לאבא, והוא דקלם ברוגע,

"היה ירי בשכונה של דיא בצ'אפל היל.

"הכל בנעילה זה כל מה שאנחנו יודעים."

אני סוגרת ומהר מגגלת "ירי בצ'אפל היל".

תוצאה אחת מופיעה

ציטוט:

"שלושה אנשים נורו בראשם מאחור

והוכרזוומתים בזירה."

משהו בתוכי ידע.

עפתי מהכסא והתעלפתי
על רצפת בית החולים המחוספסת,

ויבבתי.

לקחתי את טיסת הלילה הראשונה
מסן פרנסיסקו,

רדומה ומבולבלת.

נכנסתי לבית ילדותי
והתעלפתי בידי הוריי

בהתייפחות.

אחר כך רצתי לחדרו של דיא
כמו שעשיתי הרבה פעמים

רק לחפש אותו.

רק כדי למצוא ריק שלעולם לא יתמלא.

חקירה ודווחי נתיחה בסופו של דבר חשפו

את רצף האירועים.

דיא ירד מהאוטובוס אחרי לימודים,

רזאן ביקרה אותם לארוחת ערב,

כבר בבית עם יוסור.

כשהתחילו לאכול, שמעו דפיקה על הדלת.

כשדיא פתח אותה,

השכן שלהם התחיל לירות כמה יריות עליו.

לפי השיחה למשטרה,

הבנות נשמעו צועקות.

האיש הלך למטבח וירה פעם אחת
בירכה של יוסור

והשבית אותה.

אחרי כך הוא ניגש אליה מאחור,

לחץ על הקנה של האקדח נגד ראשה,

וביריה אחת, שסע את המוח התיכון.

אחרי כך הלך לרזאן שצעקה למען חייה,

ובסגנון הוצאה להורג, ביריה אחת,

לאחורי ראשה,

הרג אותה.

בדרכו החוצה,

ירה על דיא פעם אחרונה -- קליע בפה --

סך הכל שמונה קליעים:

שניים פגעו בראש,

שניים בחזה

והשאר בגפיים שלו.

דיא, יוסור ורזאן הוצאו להורג

במקום שצריך להיות מוגן: הבית שלהם.

במשך חודשים האיש הזה הטריד אותם:

דפק על דלתם,

נופף באקדח שלו בכמה הזדמנויות.

הפייסבוק שלו היה מלא בפוסטים אנטי-דתיים.

יוסור הרגישה מאויימת במיוחד ממנו.

כשעברה לבית,

אמר ליוסור ולאמה שלא אהב איך הם נראים.

בתגובה, אמה אמרה לה להיות נחמדה לשכנה,

שכשיכיר אותם

יבין מי הם באמת.

אני חושבת שכולנו הפכנו לחסרי רגש לשנאה

שלעולם לא דמיינו אותה
הופכת לאלימות קטלנית.

האיש שרצח את אחי הסגיר את עצמו למשטרה

מעט אחרי הרציחות,

אמר שהרג שלושה ילדים,

בסגנון הוצאה להורג,

בגלל ויכוח חניה.

המשטרה הוציאה הצהרה ציבורית
מוקדמת בבוקר ההוא,

שחוזרת על הטענות שלו
בלי לטרוח להטיל ספק בהן

או להמשיך לחקור.

מסתבר שלא היה ויכוח חניה.

לא היה ויכוח.

לא הפרה.

אבל הנזק כבר נעשה.

במחזור 24-שעות במדיה,

המילים "ויכוח חניה" כבר הפכו למבזק המספק.

ישבתי על מיטתו של אחי
וזכרתי את המילים שלו,

המילים שאמר לי כל כך בחופשיות
ועם המון אהבה,

"אני מי שאני בגללך."

זה מה שגרם לי לטפס מצערי המשתק

ולהתבטא.

אני לא אתן למוות של המשפחה שלי
להיות מופחת לסגמנט

שבקושי מדברים עליו בחדשות מקומיות.

הם נרצחו על ידי השכן שלהם בגלל אמונתם,

בגלל חתיכת בד שבחרו ללבוש על ראשם,

כי היו מוסלמים בעליל.

חלק מהזעם שהרגשתי בזמנו

היה שאם התפקידים היו הפוכים,

וערבי, מוסלמי או אדם הנראה מוסלמי

היה הורג שלושה סטודנטים אמריקאיים לבנים
בסגנון הוצאה להורג,

בביתם,

איך היינו קוראים לזה?

התקפה טרוריסטית.

כשגברים לבנים מבצעים
פעולות של אלימות בארה"ב,

הם זאבים בודדים,

מופרעים מנטלית

או שעשו את זה בגלל ויכוח חניה.

אני יודעת שאני צריכה לתת קול למשפחה שלי,

ואני עושה את הדבר היחיד שאני יודעת:

אני שולחת הודעת פייסבוק 
לכל מי שאני מכירה במדיה.

אחרי כמה שעות,

באמצע בית כאוטי מלא חברים וקרובי משפחה,

שכננו ניל בא, ישב ליד ההורים שלי

ושאל, "מה אני יכול לעשות?"

לניל היה שני עשורים של ניסיון בעיתונאות,

אבל הוא מבהיר שהוא
לא אצלנו בגלל תפקידו כעיתונאי,

אך כשכן שרוצה לעזור.

אני שואלת אותו מה אנחנו צריכים לעשות,

בגלל הפצצת בקשות לראיונות מהמדיה המקומית.

הוא מציע שנארגן מסיבת עיתונאים
במרכז קהילתי מקומי.

עד היום אין לי מילים להודות לו.

"רק תגידי מתי, ואדאג
שכל ערוצי החדשות יהיו נוכחים" הוא אמר.

הוא עשה לנו מה שלא הצלחנו לעשות לעצמנו

ברגע של חורבן.

העברתי הצהרת עיתונות,

כשהייתי עדיין בחלוק שלי מהלילה הקודם.

ובפחות מ-24 שעות מהרציחות,

הייתי בסי-אן-אן בראיון עם אנדרסון קופר.

ביום שאחרי, עיתונים מרכזיים

כולל ניו יורק טיימס, שיקגו טריביון

פירסמו סיפורים על דיא, יוסור ורזאן,

ואפשרו לנו לתבוע בחזרה את העלילה

ולמשוך תשומת לב 
לזרם המרכזי שמתנגד לשנאת מוסלמים.

בימים האלה,

יש הרגשה שאסלאמופוביה
היא צורת קנאות מקובלת חברתית.

רק צריכים לסבול אותה ולחייך.

המבטים המגעילים,

הפחד הממשי כשעולים על מטוס,

החיפוש הגופני האקראי
בשדות תעופה שמתרחש 99% מהזמן.

וזה לא נגמר פה.

יש פוליטיקאים שקוצרים רווחים
פוליטיים ופיננסים מגבינו.

פה בארה"ב,

יש מועמדים נשיאותיים כמו דונאלד טראמפ,

שקוראים לרשום אמריקאים מוסלמים כלאחר יד,

ולמנוע ממהגרים מוסלמים ופליטים
מלכנס למדינה זו.

לא במקרה פשעי שנאה עולים

במקביל לתקופות הבחירות.

רק לפני כמה חודשים, ח'אלד ג'בארה,

נוצרי אמריקאי-לבנוני,

נרצח באוקלהומה ע"י שכנו

איש שקרה לו "ערבי מלוכלך."

האיש הזה נאסר שמונה חודשים בלבד לפני כן,

בגלל ניסיונו לדרוס את אמו של ח'אלד ברכב.

רוב הסיכויים שלא שמעתם את סיפורו של ח'אלד,

כי הוא אפילו לא שודר בחדשות ארציות.

המינימום שאפשר לעשות זה
לקרוא לו מה שהוא באמת:

פשע שנאה.

המינימום שאפשר לעשות זה לדבר עליו,

כי מאחורי אלימות ושנאה יש סיבה.

זמן לא רב אחרי שחזרתי לעבודה,

אני עושה ביקור רופאים בבית חולים,

כשאחת מהמטופלות מסתכלת על העמית שלי,

ומחוה בעיגול סביב פניה
ואומרת, "סן ברנרדינו,"

מתייחסת להתקפה טרוריסטית חדשה.

לאחרונה איבדתי שלושה מחברי
משפחתי בגלל אסלאמופוביה,

בהיותי גם דוברת בעלת קול בתוך התכנית שלי

שמדברת על אופן ההתעסקות עם
מיקרו-אגרסיה כזאת,

ועדיין,

שקט.

נרפו לי הידיים.

מושפלת.

אחרי כמה ימים, בביקור
אצל אותה מטפלת,

הסתכלה עליי ואמרה,

"האנשים שלך הורגים אחרים בלוס אנג'לס."

הסתכלתי סביבי בציפייה.

שוב:

שקט.

הבנתי שגם הפעם,

אני צריכה להתבטא בשביל עצמי.

ישבתי על מיטתה ושאלתי אותה בעדינות,

"אי פעם התייחסתי אלייך בחוסר כבוד ונחמדות?

"אי פעם לא טיפלתי בך ברחמנות?"

הסתכלה למטה והבינה שמה שאמרה היה טעות,

ומול כל הצוות,

התנצלה ואמרה,

"הייתי צריכה להבין יותר.
אני אמריקאית-מקסיקנית.

"מתנהגים אליי כך כל הזמן."

הרבה מאתנו חווים מיקרו-אגרסיה
באופן יום-יומי.

רוב הסיכויים, שאת חוויתם אותה,

אם בגלל הגזע שלכם,

המגדר שלכם,

המיניות שלכם

או אמונות דתיות.

כולנו היינו במצבים בהם היינו עדים לפגיעה

ולא התבטאנו.

אולי לא היינו מצוידים בכלים
להגיב באותו רגע.

אולי לא היינו מודעים 
לדעות הקדומות המרומזים שלנו.

כולנו מסכימים שקנאות אינה מקובלת,

אבל כשרואים אותה,

אנחנו שקטים.

כי זה לא נוח לנו.

אבל הצעד שלנו לתוך אי-הנוחות הו

אומר שגם צועדים לתוך אזור בעלי הברית.

בארה"ב יש יותר משלושה מיליון מוסלמים.

וזה רק אחוז אחד מכל האוכלוסיה.

מרטין לותר קינג פעם אמר,

"בסוף,

נזכור לא את המילים של אויבינו,

"אלא את השקט של חברינו."

אז מה גרם לעזרת שכננו
ניל להיות משמעותית ?

כמה דברים.

הוא עזר כשכן שדאג לנו,

וגם הביא מהמשאבים והמומחיות המקצועית

כשהגיע הזמן לכך.

גם אחרים עשו כך.

לריסיה הוקינס ניצלה את
הפלטפורמה שלה

כפרופסורית אפריקאית-אמריקאית ראשונה
במכללת ויטון

ללבוש חיג'אב בסולידריות

עם נשים מוסלמיות שמתמודדות
עם אפליה כל יום.

כתוצאה, פוטרה מעבודתה.

בתוך חודש,

הצטרפה לפקולטה באוניברסיטת וירג'יניה,

שם היא עובדת על פלורליזם,
גזע, אמונה ותרבות.

המייסד השותף של רדיט, אלכסיס אוהניאן,

הראה שלא כל עזרה פעילה
צריכה להיות רצינית.

הוא בא לתמוך במשימת
מוסלמית בת 15 שנה

להציג אימוג'י של חיג'אב.

(צחוק)

מחווה קטנה,

אבל יש לה השפעה תת-מודעת משמעותית

בנרמול והאנשת מוסלמים,

בהכלת הקהילה כחלק מ"איתנו"

במקום "אחר."

העורכת הראשית של כתב עת Women's Running

שמה אישה עם חיג'אב לראשונה
על דף השער של כתב עת אמריקאי שמוקדש לכושר.

אלה דוגמאות שונות

של אנשים שניצלו את המשאבים
והפלטפורמות שלהם

באקדמיה, טכנולוגיה ומדיה,

להביע תמיכתם בצורה פעילה.

איזה משאבים וממחיות אתם מביאים לשולחן?

האם אתם מוכנים לצעוד לתוך אי-הנוחות

ולהתבטא כשאתם עדים לקנאות של שנאה?

האם תהיו ניל?

הרבה שכנים הופיעו בסיפור הזה.

ואתם, בקהילות שלכם, יש לכם שכן מוסלמי,

עמית

או חבר לילדכם
שמשחק איתו בבית ספר.

הושיטו להם יד.

תנו להם לדעת שאתם בסולידריות עמם.

אולי זה מרגיש כמשהו קטן,

אבל אני מבטיחה לכם שיעשה שינוי.

כלום לא יחזיר את דיא, יוסור ורזאן.

אבל כשאנו מרימים קולותינו הקולקטיביים,

אז אנחנו עוצרים את השנאה.

תודה.

(מחיאות כפיים)