זה דוד של אבא שלי,

האח הצעיר של אבא של אבא שלי.

שמו היה ג'ו מק'קנה.

הוא היה בעל צעיר
ושחקן כדורסל סמי-מקצועי

וכבאי בניו יורק סיטי.

ההיסטוריה המשפחתית מספרת
שהוא אהב להיות כבאי,

וכך ב-1938, באחד מימי החופש שלו,

הוא בחר לבלות בתחנת מכבי האש.

על מנת להיות מועיל, 
הוא החל לצחצח את כל הפליז,

המעקה של משאית הכיבוי, 
המוטות על הקירות,

ואחת מהפיות של צינורות המים,

חתיכה ענקית וכבדה של מתכת,

נפלה ממדף ופגעה בו.

כמה ימים לאחר מכן,
הכתף שלו החלה לכאוב.

יומיים לאחר מכן, התחיל לו חום.

החום עלה ועלה.

אשתו טיפלה בו,

אבל שום דבר שהיא עשתה לא שינה,
וכשהרופא המקומי הגיע,

גם שום דבר שהוא עשה לא שינה.

הם עצרו מונית
ולקחו אותו לבית החולים.

האחיות שם זיהו מיד שיש לו זיהום,

מה שבאותה תקופה קראו לו "הרעלת דם",

ולמרות שהן כנראה לא אמרו זאת,

הן ידעו מיד

שלא היה דבר שהן יכולות לעשות.

לא היה דבר שהן היו יכולות לעשות
כי הדברים בהם אנו משתמשים כיום

לריפוי זיהומים, לא היו קיימים עדיין.

המבחן הראשון של הפניצילין,
האנטיביוטיקה הראשונה,

היה שלוש שנים לאחר מכן.

אנשים שלקו בזיהומים
החלימו אם הם היו ברי מזל,

או שהם מתו.

דוד של אבא שלי לא היה בר מזל.

הוא היה בבית החולים למשך שבוע,
רועד מצמרמורות,

מיובש והוזה,

שוקע לתרדמת בעוד איבריו כשלו.

מצבו הפך כל כך נואש

שהאנשים מתחנת מכבי האש שלו
עמדו בתור לתרום לו עירויים

בתקווה לדלל את הזיהום
שזורם לו בדם.

דבר לא עבד. הוא מת.

הוא היה בן 30.

אם תסתכלו אחורה בהיסטוריה,

רוב האנשים מתו כמו שמת דודו של אבי.

רוב האנשים לא מתו מסרטן או מחלות לב,

מחלות איכות החיים 
שתוקפות אותנו במערב כיום.

הם לא מתו מאותן מחלות 
כיוון שהם לא חיו מספיק זמן

כדי לפתח אותן.

הם מתו מפציעות--

ננגחו על ידי שור,

נורו בשדה הקרב,

רוסקו באחד מהמפעלים החדשים
של המהפיכה התעשייתית--

ורוב הזמן מזיהום,

שסיים את מה שהתחילו הפציעות.

כל זה השתנה כשהאנטיביוטיקה הגיעה.

פתאום, זיהומים שהיו גזר דין מוות

הפכו למשהו
שמחלימים ממנו בימים ספורים.

זה היה נראה כמו נס,

ומאז, אנחנו חיים בעידן הזהב 
של תרופות הפלא.

וכעת, אנחנו מתקרבים לסיומו.

דודו של אבי מת בימים האחרונים 
של עידן הטרום-אנטיביוטיקה.

אנו עומדים היום בפתחו 
של עידן הפוסט-אנטיביוטיקה,

בימים הראשונים של תקופה
שבה זיהומים פשוטים

כמו זה שהיה לג'ו
יהרגו אנשים שוב.

למעשה, זה כבר קורה.

אנשים שוב מתים מזיהומים
בגלל תופעה

שנקראת עמידות לאנטיביוטיקה.

בקצרה, זה עובד כך.

חיידקים מתחרים זה בזה
על משאבים, על אוכל,

על ידי ייצור תרכובות קטלניות
שהם מכווינים אחד נגד השני.

חיידקים אחרים, על מנת להתגונן,

מפתחים הגנות כנגד
אותה מתקפה כימית.

כאשר ייצרנו אנטיביוטיקה לראשונה,

לקחנו את אותן תרכובות אל המעבדה
והכנו להן גרסאות משלנו,

והחיידקים הגיבו להתקפה שלנו
כמו שהם הגיבו מאז ומתמיד.

הנה מה שקרה לאחר מכן:

פניצילין הופץ ב-1943,

ועמידות נרחבת לפניצילין הופיעה ב-1945.

ונקומיצין הגיע ב-1972,

עמידות לונקומיצין ב-1988.

אימיפנם ב-1985,

עמידות ב-1998.

דאפטומיצין, אחת מהתרופות האחרונות, ב-2003,

ועמידות לזה רק שנה לאחר מכן, ב-2004.

במשך 70 שנים, 
שיחקנו משחק של התקדמות בקפיצות--

התרופה שלנו והעמידות שלהם,

ואז עוד תרופה, ושוב עמידות--

ועכשיו המשחק נגמר.

חיידקים מפתחים עמידות כל כך מהר
שחברות התרופות

החליטו שייצור אנטיביוטיקה
אינו משרת את האינטרס שלהן,

אז יש זיהומים שמסתובבים בעולם

עבורם, מתוך מעל ל-100 סוגי אנטיביוטיקה

שקיימים בשוק,

שני סוגים עשויים לעבוד עם תופעות לוואי,

או אחד,

או אף אחד.

כך זה נראה.

ב-2000, המרכז לבקרה ומניעת מחלות, ה-CDC,

זיהה מקרה יחיד

בבית חולים בצפון קרוליינה

של זיהום שעמיד להכל מלבד שני סוגי תרופות.

כיום, הזיהום הזה,
הידוע בשם KPC,

התפשט לכל מדינה 
בארצות הברית מלבד שלוש,

ולדרום אמריקה, אירופה

והמזרח התיכון.

ב-2008, רופאים בשוודיה

אבחנו אדם מהודו
עם זיהום אחר

שהיה עמיד להכל פרט לתרופה אחת בזמנו.

הגן שיוצר את העמידות הזו,

הנקרא בשם NDM, התפשט עתה
מהודו לסין, אסיה, אפריקה

אירופה וקנדה, וארצות הברית.

זה יהיה טבעי לקוות

שהזיהומים הללו
הם מקרים יוצאי דופן,

אך למעשה,

בארצות הברית ובאירופה,

50,000 אנשים בשנה

מתים מזיהומים להם אף תרופה אינה עוזרת.

פרוייקט שמובל על ידי הממשלה הבריטית

הידוע בתור "סקירה של עמידות לאנטיביוטיקה"

מעריך כי המחיר העולמי כיום
הוא 700,000 מקרי מוות בשנה.

אלו הרבה מקרי מוות,

ועם זאת, יש סיכוי גבוה 
שאתם לא חשים בסיכון,

שאתם מדמיינים שהאנשים הללו
היו מטופלים בבתי חולים

ביחידות טיפול נמרץ

או דיירי בתי אבות
לקראת סוף חייהם.

אנשים שהזיהומים שלהם רחוקים מאיתנו,

במצבים שאנו לא יכולים להזדהות איתם.

מה שלא חשבתם עליו,
אף אחד מאיתנו לא חושב עליו,

הוא שאנטיביוטיקה תומכת
כמעט בכל החיים המודרניים.

אם נאבד את האנטיביוטיקה,

הנה מה שנאבד יחד איתה:

ראשית, כל הגנה לאנשים עם
מערכת חיסון מוחלשת--

חולי סרטן, חולי איידס,

מקבלי השתלות, פגים.

שנית, כל טיפול שמכניס עצמים זרים לגוף:

סטנטים לשבץ, משאבות לסכרת,

דיאליזה, החלפת מפרקים.

כמה אנשים אתלטיים מדור הבייבי-בום
זקוקים להחלפת ירך וברכיים?

מחקר עדכני מעריך
כי ללא אנטיביוטיקה,

אחד מכל שישה ימות.

בנוסף, כנראה שנאבד את הניתוחים.

לפני ביצוע הליכים ניתוחיים רבים

נותנים מינון מניעתי של אנטיביוטיקה.

מבלי הגנה זו,

נאבד את היכולת לפתוח
את החללים הנסתרים של הגוף.

אז לא יהיו ניתוחי לב,

לא ביופסיות של הערמונית,

לא ניתוחים קיסריים.

נאלץ ללמוד לפחד מזיהומים 
שכעת נראים מינוריים.

סטרפטוקוקוס בגרון
היה גורם פעם לכשל של הלב.

זיהומי עור היו מובילים לקטיעות.

לידה הייתה הורגת,
בבתי החולים הכי נקיים,

כמעט אשה אחת למאה.

דלקת ריאות לקחה שלושה ילדים מתוך כל 10.

יותר מכל דבר אחר,

נאבד את הביטחון בו אנו 
מנהלים את חיינו היומיומיים.

אם הייתם יודעים שכל פציעה 
יכולה להרוג אותכם,

האם הייתם רוכבים על אופנוע,

גולשים במדרון סקי,

מטפסים על סולם על מנת 
לתלות אורות לחג המולד,

נותנים לילד שלכם להחליק בכדור בסיס?

אחרי הכל, האדם הראשון שקיבל פניצילין,

שוטר בריטי בשם אלברט אלכסנדר,

שהיה כל כך אחוז זיהום 
שהקרקפת שלו נטפה מוגלה

והרופאים נאלצו להוציא לו עין אחת,

קיבל את הזיהום כשעשה משהו פשוט מאוד.

הוא הלך בגינה שלו 
ונשרט בפניו מקוץ.

הפרוייקט הבריטי שהזכרתי
שמעריך שהמחיר העולמי

כיום הוא 700,000 מקרי מוות בשנה

גם חוזה שאם לא נשתלט על כך עד 2050,

במהרה המחיר העולמי יהיה 
10 מיליון מקרי מוות בשנה.

איך הגענו לנקודה הזו

שמה שיש לנו לצפות לו

הוא המספרים המחרידים הללו?

התשובה הקשה היא, 
שעשינו זאת לעצמנו.

עמידות היא תהליך ביולוגי בלתי נמנע,

אך אנו נושאים אחריות
על ההאצה שלו.

עשינו זאת על ידי 
ניצול בזבזני של האנטיביוטיקה

עם חוסר עכבות
שעכשיו נראה מזעזע.

פניצילין נמכר
ללא מרשם עד שנות ה-50 של המאה ה-20.

בחלק גדול של העולם המתפתח,
רוב האנטיביוטיקות עדיין נמכרות כך.

בארצות הברית, 50 אחוז

מהאנטיביוטיקה שניתנת
בבתי חולים אינה הכרחית.

45 אחוז מהמרשמים שנרשמים
במשרדי הרופאים

הם למקרים בהם אנטיביוטיקה לא תעזור.

וזה רק במערכת הבריאות.

ברוב העולם, רוב בעלי החיים לבשר
מקבלים אנטיביוטיקה בכל יום מימי חייהם,

לא על מנת לרפא מחלות,

אלא על מנת לפטם אותם
ולהגן עליהם מפני

התנאים התעשייתיים בהם מגדלים אותם.

בארצות הברית, ייתכן שאף 80 אחוז

מהאנטיביוטיקות שנמכרות כל שנה
הולכות לחיות משק ולא לבני אדם,

וכך נוצרים חיידקים עמידים
שיוצאים מהחווה

דרך המים, האבק,

הבשר שהחיות הללו הופכות להיות.

טיפוח מקורות מים מתוקים 
תלוי גם הוא באנטיביוטיקה,

בעיקר באסיה,

וגידול פירות תלוי באנטיביוטיקה

על מנת להגן על תפוחים, אגסים
ופירות הדר כנגד מחלות.

וכיוון שחיידקים יכולים להעביר
את הדנ"א שלהם אחד לשני

כמו תייר שמעביר
מזוודה בשדה התעופה,

ברגע שעודדנו את קיומה של העמידות הזו,

אין לדעת לאן היא תתפשט.

זה היה צפוי.

למעשה, זה נצפה

על ידי אלכסנדר פלמינג, 
האיש שגילה את הפניצילין.

הוא קיבל פרס נובל
ב-1945 על כך,

ובראיון זמן קצר לאחר מכן,
זה מה שהוא אמר:

"האדם קל-הדעת המשחק בטיפול בפניצילין

אחראי במובן המוסרי
למותו של אדם

שימות מזיהום

של אורגניזם עמיד לפניצילין."

הוא הוסיף, "אני מקווה 
שנוכל להימנע מהרוע הזה."

האם אנחנו יכולים להימנע ממנו?

יש חברות שעובדות על פיתוח
של אנטיביוטיקות חדשות.

דברים שאותם סופר-חיידקים
לא ראו מעולם.

אנו זקוקים לתרופות החדשות הללו בדחיפות.

ואנחנו צריכים תמריצים:

מענקי גילוי, פטנטים מורחבים,

פרסים, על מנת לפתות עוד חברות
לשוב ולהכין אנטיביוטיקות.

אבל זה כנראה לא יהיה מספיק.

הנה הסיבה: אבולוציה תמיד מנצחת.

חיידקים מולידים דור חדש
כל 20 דקות.

זה לוקח לתעשיית התרופות 10 שנים
לפתח תרופה חדשה.

בכל פעם בה אנו משתמשים באנטיביוטיקה,

אנו נותנים לחיידקים מיליארדי הזדמנויות

לפצח את הקודים

של ההגנות שפיתחנו.

מעולם לא הייתה תרופה

שהם לא יכלו להביס.

זוהי לוחמה א-סימטרית,

אך אנו יכולים לשנות את התוצאה.

אנו יכולים לבנות מערכות לאיסוף מידע
שיספרו לנו באופן אוטומטי וספציפי

איך משתמשים באנטיביוטיקה.

אנו יכולים לבנות שערים
במערכות הזמנת התרופות

כך שכל מרשם יקבל מבט נוסף.

אנחנו יכולים לדרוש מהחקלאות 
להפסיק להשתמש באנטיביוטיקה.

אנחנו יכולים לבנות מערכות מעקב

שיספרו לנו היכן העמידות 
עומדת להגיח בפעם הבאה.

אלו הם הפתרונות הטכנולוגיים.

גם הם כנראה אינם מספיקים,

אלא אם כן אנחנו נעזור.

עמידות לאנטיביוטיקה היא מנהג.

כולנו יודעים כמה קשה לשנות מנהג.

אך כחברה, עשינו זאת בעבר.

אנשים היו נוהגים לזרוק 
את האשפה שלהם לרחוב,

לא לחגור חגורות בטיחות,

לעשן בבניינים ציבוריים.

אנחנו לא עושים את הדברים הללו יותר.

אנחנו לא מלכלכים את הסביבה

או מאפשרים תאונות נוראיות

או חושפים אחרים לאפשרות של סרטן,

כיוון שהחלטנו שהדברים האלו הם יקרים,

הרסניים, וכנגד האינטרס שלנו.

שינינו נורמות חברתיות.

נוכל לשנות נורמות חברתיות
גם סביב אנטיביוטיקה.

אני יודעת שקנה המידה 
של העמידות לאנטיביוטיקה

נשמע מבהיל,

אך אם אי פעם קניתם נורה פלואורסנטית

בגלל שהייתם מודאגים משינוי האקלים,

או קראתם את התווית על קופסת קרקרים

בגלל שחשבתם על הרס היערות 
בגלל שמן הדקלים,

אתם כבר יודעים איך זה מרגיש

לנקוט בצעד קטן על מנת להתמודד 
עם בעיה שמרגישה ענקית.

אנו יכולים לנקוט בצעדים מסוג זה
גם עבור שימוש באנטיביוטיקה.

נוכל לוותר על מתן אנטיביוטיקה
אם אנחנו לא בטוחים שהיא מתאימה.

נוכל להפסיק להתעקש על מרשם
עבור הזיהום באוזן של הילדים שלנו

לפני שאנחנו בטוחים מה גורם לו.

נוכל לשאול כל מסעדה,

כל סופר,

מהיכן מגיע הבשר שלהם.

נוכל להבטיח אחד לשני

לעולם לא לקנות יותר עוף
או חסילונים או פירות

שגודלו תחת שימוש שגרתי באנטיביוטיקה,

ואם נעשה את הדברים האלה,

נוכל להאט את ההגעה של העולם
הפוסט-אנטיביוטי.

אבל עלינו לעשות זאת במהרה.

פניצילין החל את עידן האנטיביוטיקה
בשנת 1943.

תוך 70 שנה בלבד, הבאנו את עצמנו
לפתחו של אסון.

לא נקבל 70 שנה

כדי למצוא את דרכנו למבטחים.

תודה רבה.

[מחיאות כפיים]